מקדש דוד חלק ג סה

שייך לומר אף שהוא לאחר ספירתו כיון דעדיין לא טבל סותר הכל אבל פולטת ש"ז אחר ז' נקיים כגון בליל שמיני מה שייך שתסתור כיון דש"ז אינו סותר רק יום אחד היינו היום שהיא רואה בו וכיון שפלטה בשמיני אם תסתור את השמיני ולא יעלה לה למנין מה בכך הא א"צ רק ז' נקיים וצ"ע

כתב הראב"ד ז"ל בת"כ על הא דאמרינן שם ואיש אשר ישכב עם טמאה לרבות הבא על שומרת יום כנגד יום וכתב דאם בא עליה בראשון יהיה שומר ואם ראתה אח"כ ג' ראיות יהיה מונה שבעה ואם לאו יטבול ויטהר לערב ע"ש היינו דס"ל דכשראתה ג' ימים חל עליה דין טומאת שבעה למפרע ומש"ה הבועל ג"כ מונה ז', והנה זה ודאי אם ראתה אח"כ ג' ימים דהיא מונה ז' משעה שפוסקת הוא מונה הז' שלו משעת ביאה דזה שראתה אח"כ ואינה יכולה להתחיל ולמנות זה אינו שייך אל הבועל דאטו אם תראה ותסתור כמה פעמים ימנה כמותה וכן בבא עליה בראשון שלה ואח"כ ראתה עוד ראיה אחת למחר דצריכה להיות שומרת את יום השלישי הוא שומר רק את היום שאחר ביאתו כיון דראתה רק ב' פעמים והיא רק שומרת יום א"כ הוא ג"כ שומר רק יום והוא שומר רק את היום שאחר ביאתו דזה דראתה עוד יום וסתרה יום השימור אינו שייך אליו, והנה לפ"ז יש להקשות מה דאמרינן בפסחים דלא משכחת לה לר"י טומאת התהום דזיבה אמאי הא משכחת לה בבא על שומרת יום בי"ג אחר ראיה ראשונה שלה ואח"כ ראתה בב' ביה"ש של י"ג וי"ד דנעשית זבה גדולה אף לר"י א"נ התחילה לראות בי"ג ושופעת עד י"ד בלילה והוא בא עליה בי"ג ובי"ד עשה פסחו דאם לא תראה עוד היא בעלת שתי ראיות ושומרת יום כנגד יום א"כ הוא ג"כ שומר יום היינו יום י"ד וראוי לאכול פסחו לערב וכשראתה אח"כ עוד ביה"ש של י"ד ונעשית זבה גמורה אגלאי מילתא שהוא היה טמא ז' והוי טומאת התהום, [יש לחקור לפי מה שפסק ר"ת דימי נדה שאינה רואה בהם אין עולין לספירת זיבתה דכיון שיש עליה טומאת נדה אין זו נקיים ע"ש בזב ונעשה בועל נדה כיון שהוא כנדה אם הימים הטמאים שלו עולין לספירת זיבתו], (כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' מו"מ דבועל נדה אחד המערה ואחד הגומר טמא וכתב הכ"מ דמקור הרמב"ם ז"ל ממתני' פ' הבא על יבמתו ובת"כ וכתב המל"מ דזה דכתב הכ"מ ממתני' דפ' הבא על יבמתו לפי הנראה היינו דתנן גבי יבמה אחד המערה וא' הגומר וכן הבא על א' מכל העריות כו' ואם מרן כוון לזה הם דברים תמוהים דמאי ענין טומאה אצל איסור ביאה כו' אלא דרבינו כתב דין זה מהא דאמרינן בת"כ אם שכב ישכב לרבות את המערה ע"ש ונראה דמקור הרמב"ם ז"ל היא גמרא ערוכה בנדה ט"ו גבי שהתה כדי שתרד מן המטה וכו' רע"א אף מטמאה את בועלה למפרע ר"י בנו של ריב"ז אומר בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת ומקשינן תי"ל דהוי בעל קרי ומשנינן דלא גמר ביאתו ע"ש ומוכח דאף אם לא גמר ביאתו אם היה מטמא למפרע היה טמא משום בועל נדה, והנה רש"י ז"ל כתב שם בשלא גמר ביאתו ואפ"ה לר"ע מטמאה את בועלה דהעראה בנדה כגמר ביאה דכתיב את מקורה הערה ע"ש והיינו מקרא דמרבה העראה לאיסור דמזה מפקינן בפ' הבא ע"י העראה כגמר ביאה דגמרינן מנדה דכתיב את מקורה הערה וס"ל לרש"י ז"ל דגמרינן מזה אף לטומאה והוא ממש כדברי הכ"מ אך קשה דבת"כ מפקינן מקרא דאם שכב ישכב וצ"ע]: סימן מט טומאת מת

בחגיגה כ"ג כתב הרש"ש ז"ל אומר אני דבר חדש דכלים שנגעו במת דחרב ה"ה כחלל והנוגע בהן טמא טומאת ז' אם נגע באותן הכלים בז' שלהם אחר הזאה הנוגע עולה לרגלן וא"צ רק טבילה וכן אם נגע בכלים שנגעו במת אחר הזאה ראשונה אין הנוגע טעון רק הזאה אחת כמו אותן הכלים וכן אם נגע בשני או בשלישי שלהם לעולם עולה לרגלן וכן כלים שנגעו באדם דטמאין טומאת ז' הכלים עולין לרגלן של זה האדם וכתב כיון דאצטריך קרא לבועל נדה שאינו עולה לרגלה מכלל דשאר הנוגעין עולין לרגלן של זה שנגעו בו ע"ש

ונראה ראיה להרש"ש ז"ל דאל"כ לר"מ דס"ל בחולין ע"ב גבי שלשה על שלשה שנחלק דמגע בית הסתרים שמיה מגע וטמא מגע מדרס וכן סדין טמא מדרס ועשאו וילון דטהור מן המדרס וטמא מגע מדרס ומשום דנגע בעצמו כדאמרינן במנחות כ"ד א"כ לעולם כלי מתכת שנגע במת דחרב ה"ה כחלל בז' שלהם אחר הזאה אז איכא ג"כ נגיעה בעצמן וטמאין ג"כ טומאת ז' משום דנוגעין בעצמן דהוי ככלים בכלים דטמאין טומאת ז' א"כ יטמאו עוד ז' ויצטרכו עוד הזאות בשלישי ושביעי א"כ לפ"ז כלי מתכת שנטמאו במת יהיו טמאים י"ד ימים ויצטרכו ד' הזאות וזו לא שמענו וזה ראיה גדולה להרש"ש ז"ל

אך יש לעיין מההיא דיומא ח' דאמרינן שם בכ"ג ביוה"כ דמזין עליו כל ז' ימי פרישה ומקשינן בשלמא ראשון שמא שלישי שני שמא שלישי שלישי שמא שלישי וכו' אלא רביעי ל"ל הזאה כלל לא בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי וכו' ע"ש ולהרש"ש ז"ל אמאי ליכא לספוקי הא שמא נגע ביום קודם פרישתו בכלים שנגעו במת בשלישי שלהם לאחר הזאה א"נ נגע ביום פרישתו בכלים ברביעי שלהם דהא אף ביום פרישתו חיישינן לנגיעה דהא אמרינן שם שלישי שמא שלישי וכיון דעולה לרגלן א"כ ברביעי לפרישתו הוא שביעי שלו וטעון הזאה

הקשו התוס' סוטה (כ' ע"ב) על הא דאמרינן טמא מת מותר במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו והקשו דהכא משמע דמכניס מת חמיר מטמא מת ובעירובין אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור משום דאי"ל טהרה במקוה ותי' דהתם מיירי במכניס שרץ שלא נגע בו והכא ה"פ ולא טמא מת בלבד אמר לאחר שפירש מן הטומאה אלא אפילו מת עצמו דהוי טומאה בחיבורין במכניסו דחמירא טפי מטומאה שלא בחיבורין כדאיתא בע"ז ע"ש, והנה התוס' לשטתייהו דס"ל בע"ז שם דטומאה בחיבורין הוא מדאורייתא אבל להשיטות דס"ל דטומאה בחיבורין הוא רק מדרבנן א"כ איך מייתינן ראיה מקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו הא מדאורייתא ליכא דין טומאה בחיבורין ואינו אלא כטמא מת בלבד אבל בתר דגזרו רבנן טומאה בחיבורין ובשעת חיבורו הוא אבי אבות הטומאה כמו מת עצמו מנ"ל דמותר, ונראה לומר דראית הש"ס הוא מארונו של יוסף שהיו נושאין בארון ואותו ארון של מתכת היה כדאמרינן בסוטה י"ג ע"ש וחרב ה"ה כחלל וה"ה כמת עצמו וגם י"ל טהרה במקוה ומ"מ מותר במחנה לויה ואע"ג דעל חרב ה"ה כחלל אין חייבין על ביאת מקדש מיהו הרמב"ם ז"ל כתב פ"ג מהל' ביאת מקדש הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעין במת אעפ"י שהוא טמא ראשון לענין תרומה וכו' ה"ז פטור על ביאת מקדש ומשום דהוי טומאה שאין הנזיר מגלח עליה שטומאתו הוא מדין חרב ה"ה כחלל ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ל שם יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת שהן אב הטומאה וכו' ע"ש ואע"ג דהנך בגדים שנגעו בטמא מת זה שהן אב הטומאה הוא ג"כ מדין חרב ה"ה כחלל דאותן הבגדים נעשו כמו הטמא מת עצמו ונראה מזה דרק אם עיקר טומאתו הוא מדין חרב ה"ה כחלל כגון הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת דבלא דין חרב ה"ה כחלל הנך כלים הם ראשון ואין מטמאין אדם כלל א"כ כל טומאתו