מקדש דוד חלק ג סא

ומושב שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך ע"ש א"כ מוכח דבהיסט בעינן שיסיט את כולו, והנה יש לעיין דאמרינן בפ"ה דזבין מקצת טמא על הטהור ומקצת טהור על הטמא טמא ע"ש א"כ סגי אי רק מקצת הטהור על הזב ולהתוס' ע"כ הוא משום היסט ולא משום עליונו של זב דהא מספקא להתוס' אי עליונו של זב נוהג רק בדבר שראוי להיות עליו היינו רק בבגד שראוי לעליונו אלמא בזב שהסיט מקצת הטהור ג"כ נטמא אע"ג דבעינן מגעו שהוא ככולו וצריך לחלק בין אדם לכלים ואפשר דהחילוק הוא כמו לענין ביאה במקצת שכתבו התוס' זבחים צ"ה דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה בכלים ל"ש זה הואיל ויכול לחותכו לא חשיב כנכנס כולו ע"ש היינו דבאדם כשהכניס מקצת גופו חשיב ביאת כל האדם במקצת משא"כ בכלים כיון דיכול לחותכן איכא רק ביאת אותו המקצת ותו לא וה"נ בהיסט בהסיט מקצת גופו של הטהור כגון ראשי אצבעותיו כדאמרינן בתוספתא שם חשיב שמסיט את כל האדם במקצת וזה סגי בזב אבל בבגד כשמסיט את מקצתו הואיל ויכול לחותכו איכא רק היסט של אותו המקצת וזה לא מהני דבעינן מגעו שהוא ככולו ונראה דזהו טעמו של ר"ש דפליג בזבין שם וס"ל דמקצת טמא על הטהור טמא ומקצת הטהור על הטמא טהור ע"ש דר"ש אינו מחלק בין אדם לכלים וכיון דבעינן מגעו שהוא ככולו בעינן שיסיט את כל הטהור

וכשהטהור נושא מקצת הטומאה אי נטמא הנה אמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' אבה"ט הנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב מטמא בגדים שאי אפשר שיגע בדברים אלו שלא יסיט אותן ע"ש היינו דאי אפשר שיגע בצמר נבלה שלא יסיט את הצמר וכן בנימי מרכב אלמא דבהיסט מקצת סגי מיהו י"ל דהתם שאני דצמר של נבלה הוא יד כדאמרינן בפ' העור והרוטב דנימין של נבלה הוי יד א"כ י"ל כמו לענין מגע דנגיעת היד חשיב כנגיעה בכולו וכן באהל אם הטומאה בחוץ והיד כגון העצם בפנים הבית טמא כדאמרינן בר"פ העור והרוטב דחשיב כאילו הטומאה בפנים ה"נ י"ל לענין משא דכל שהסיט את הצמר שהוא יד הוי כהסיט את כל הטומאה וכן נימי המרכב הוי יד דכל אבות הטומאות אתרבו לידות כמו מת וטומאת ע"ז דילפינן במה צד מנבלה ותנור כמ"ש תוס' חולין שם, והנה באדם בנושא מקצת אדם טמא מבואר בזבין שם דלכ"ע מקצת טמא על הטהור טמא והתם ע"כ הטומאה משום משא ומוכח דכשהטהור נושא מקצת גופו של הזב טמא, והנה אמרינן בפ"ק דכלים למעלה מבועל נדה זובו של זב ורוקו וש"ז שהן מטמאין במגע ובמשא וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ והרע"ב ז"ל אבל בבועל נדה נהי דמטמא במשא אלו מטמאין בכ"ש אבל בועל נדה עד שישא את כולו ע"ש ומוכח דאם הטמא הוא אדם בעינן דוקא שישא את כולו ויש לעיין מ"ש מהא דאמרינן מקצת הטמא על הטהור טמא, והנה להרע"ב י"ל דמש"ה שאני זב מבועל נדה לענין משא דלפמ"ש הר"ש ז"ל פ"ק דכלים דבכל טומאת משא בעינן שיסיט את הטומאה היינו שיניד ממקומו אך אם היתה הטומאה על הטהור ולא הסיטו ממקומו אין זה משא חוץ מן הזב וחבריו שמטמאין במשא אפילו באבן מסמא היינו אעפ"י שאינו מסיט את הזב רק הזב נישא עליו ומכביד עליו טמא ע"ש א"כ י"ל כיון דטומאת משא בזב הוא רק ע"י שהזב מכביד עליו ואין הטהור עושה כלום שאינו מזיזו ממקומו א"כ טומאת משא בזב הוא ע"י מעשה הזב א"כ כל שהזב מכביד עליו טמא ואפילו אי מכביד עליו רק במקצת גופו שהרי כל הזב עושה הפעולה ע"י שמכביד עליו במקצת גופו א"כ כל הזב עושה הפעולה על כל הטהור שמכביד על הטהור אבל בשאר טומאת משא שהוא ע"י היסט דהיינו ע"י פעולת הטהור שחסיט את הטמא ממקומו וכיון שמסיט רק את מקצת הטמא לא מהני בעינן שיסיט את כל הטומאה אך להרמב"ם ז"ל א"א לומר כן שפסק בריש הל' טומאת מת דכל המטמאין במשא מטמאין באבן מסמא אעפ"י שלא הסיט אותן ויש לעיין מ"ש זב מבועל נדה לטומאת משא וצ"ע

והנה בהתוספתא שהביא הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' אבה"ס דהנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב מטמא בגדים משום דא"א לנגיעה בלא היסט חשבינן שם נמי מי חטאת שיש בהם כדי הזאה והקשה שם הכ"מ דהא אמרינן בפ"ק דכלים למעלה מהם נבלה ומי חטאת שי"ב כדי הזאה שהם מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע אמאי אין מטמאין בגדים במגע אמאי הא א"א שלא יסיט אותן ע"י מגעו ותי' בשם המהר"י קורקוס ז"ל דנ"מ לאם היו המים קרושין כגליד דליכא היסט ע"ש ולענ"ד יש להסתפק טובא במי חטאת שהגלידו אי מטמאין כלל דאמרינן בתוספתא פ"ח דפרה מי חטאת שהגלידו וחזרו ונמוחו כשרים המחן באור פסול ובחמה כשר ע"ש ובעודן קרושין פסול וכשנימוחו תלוי אם המחן בחמה דחוזרין לכמו שהיו או המחן באור דאינן חוזרין דכשהן גלודין אינן מי חטאת ואמרינן בתוספתא פ"ק דכלים חומר בנבלה ממי חטאת ומי חטאת שיבשו הרי אלו טהורין נבלה שיבשה אם יכולה לשרות ולחזור לכמות שהיתה ה"ז טמאה ע"ש א"כ מי חטאת אף אם יכולין לחזור כמו שהיו מ"מ בשעה שהן יבשין טהורין דטומאת מי חטאת הוא רק כשהן מים, (וליישב קושית הכ"מ נראה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דהנושא מי חטאת לצורך אינו מטמא א"כ משכחת לה באופן שהמשא היה לצורך והמגע שלא לצורך כגון בשעה שמערב האפר בהמים דאמרינן עליו לערבן ואפשר לערב בלא נגיעה והוא עירבן בידיו דמה שמנדנד המי חטאת הוא לצורך ורק המגע שלא לצורך ונטמא רק הוא ולא בגדיו כדין נוגע במי חטאת]

עוד יש לחקור בטומאת משא אם שנים עשו את המשא כגון שהסיטו את הנבלה אי מתטמאין אי בעינן שיעשה כל אחד את כל המשא ולא את מקצת המשא, והנה בזה אינו יכול וזה אינו יכול יש להביא ראיה דטמאין דאמרינן בתוספתא אהלות שהביא הר"ש ז"ל שם פ"ב] בפלוגתא דר"א וחכמים אי גולל ודופק מטמא במשא ואמרינן שם מעשה בבית דגון שביהודה באחד שמת עה"פ והלכו לקוברו ונכנסו הנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו האנשים מבחוץ והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב היינו דמייתינן מזה דגולל אינו מטמא במשא ע"ש ואע"ג דהכא רבים משכו את הגולל כדקתני ומשכו האנשים מבחוץ ומ"מ אילו גולל מטמא במשא היו נטמאו אך בזה יכול וזה יכול עדיין יש להסתפק דהא גם בטומאה שייך לאיפלוגי בין זה יכול לזה אינו יכול דהא בשבת שם מייתינן עלה מזב שישב על המטה וד' טליות תחת רגלי המטה כו'

ב) מהדברים המטמאין במגע ובמשא הם רוקו של זב ומימי רגליו וש"ז, והנה הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מטמאי מו"מ הי"ד כתב ה"ה אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור ומימי רגליו וש"ז א"א שלא יהיה בהם צחצוחי זיבה כ"ש ע"ש והנה בהש"ס מצינו זה רק בש"ז שא"א בלא צחצוחי זיבה והרמב"ם כתב זה אף למימי רגליו וכתב שם הכ"מ מקור מהת"כ דאמרינן יכול יהיו מי רגלים סותרין כמו הש"ז סותרת כו' והא אין ש"ז סותרת אלא משום צחצוחי זיבה אלמא דאף מי רגלים א"א בלא צחצוחי זיבה והקשה שם הכ"מ הא בגמרא ילפינן מימי רגליו מקרא דוזאת ואח"כ הביא שם מפה"מ פ"ק דכלים שכתב רבינו דש"ז ומי רגלים תרווייהו נפקא מקרא דוזאת לפי שאי אפשר להם בלא צחצוחי זיבה ע"ש ונראה דזה דאצטריך קרא דוזאת אע"ג דא"א להם בלא צחצוחי זיבה הוא משום קושית התוס' נדה כ"ב שהקשו איך אמרינן בש"ז של זב דמטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה ואע"ג דליכא קרא והא לענין סתירה אצטריך קרא דש"ז סותרת אע"ג דלא אפשר בלא צחצוחי