מקדש דוד חלק ג ס

בתוס' שם אי היסח הדעת פסול הגוף א"כ בתרומה תלויה דס"ל לר"י אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרינן גרמא אין בידים לא ואמאי אינו מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה ע"ש, והנה בירושלמי פסחים פ"א ה"ח מקשינן כעין זה בחמץ בתחלת שש אמאי אין שורפין את התרומה כיון דאסור באכילה מדרבנן א"כ איכא היסח הדעת ולמאן דס"ל היסח הדעת פסול הגוף אמאי אין שורפין ומתרצינן דמ"מ הוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות היינו שלא תתערב בטהרות אחרות הראויות לו כמ"ש המפרשים ז"ל שם דלענין פסול הגוף חשיב זה שימור ואף דאינו משמרו לצורך עצמו אלא שלא יפסול טהרות אחרות אין זה היסח הדעת א"כ ה"נ בתלויה אף דמניח במקום התורפה לגרום לה טומאה מ"מ הרי משמרה שלא תגע בטהרות אחרות ושלא תתערב בהם ולפסול הגוף סגי בזה, והנה בפסחים שם מקשינן מההיא דלול קטן היה בין כבש למזבח ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף ותעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ואי היסח הדעת פסול הגוף ל"ל עיבוד צורה והקשו בתוס' דלמא מיירי בפסול בדם ובבעלים דטעון עיבוד צורה ותי' ר' אלחנן דמ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת ע"ש, והנה יש לעיין אמאי לא מקשינן בגמרא מכל פסול בדם ובבעלים דטעון עיבוד צורה אמאי לא יהיה תכף כשנפסל בדם ובבעלים היסח הדעת כיון דאינו ראוי עוד וישרף מיד ולפ"ז כיון דעדיין משמרין אותו שלא יתערב באחרות אין זה היסח הדעת אבל כשזורקין אותו ללול שהיה מיוחד לפסולי חטאת העוף אי אפשר לו עוד להתערב בכשרים איכא היסח הדעת וישרף מיד: סימן מח. טומאת מגע ומשא והיסט

אמרינן בשבת (פ"ג) דנדה אינה לאברים וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' מטמאי מו"מ ה"ד זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כ"ח הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הנידו ה"ז טהור שאין הנדה וכיוצא בה מטמאין לאברים וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל כי מאחר שאויר מטמא במגע למה אין התנור טמא ומה שאמרו אין הנדה מטמאה לאברים לא ע"ז הדרך נאמר כו' ע"ש והרמב"ם ז"ל ס"ל דטומאת אויר אין זה מדין מגע שנוגע באוירו רק דין מיוחד דכל שהטומאה באוירו נטמא הכלי ובעינן שיהא כל הטומאה באוירו וכיון דנדה וכיוצא בה אינן לאברים דאין אבר מהם טומאה בפ"ע בהכניס ידו או רגלו לאויר כ"ח אינו נטמא, והנה אמרינן בתוספתא לפי גירסת הכ"מ פי"ד מהל' אבה"ט ה"ח טמא מת שפשט ידו לאויר החבית ספק נגע ספק לא נגע ספק אוכלין ומשקין טמא והכלי טהור וכתב הרמב"ם ז"ל שם דהספק הוא אם נגע בהמשקין או לא והכלי טהורה מפני שאינה נטמאת אלא מחמת המשקין וספק משקין לטמא אחרים טהור ע"ש ויש לעיין הא הכא ודאי הכניס ידו לאויר החבית אמאי אין החבית נטמא מחמתו דטמא מת אב הטומאה הוא ומטמא כ"ח באויר והכא חבית של חרס הוא שמתטמא באויר וכדמוכח מסיפא שם דקתני וכן אם נכנסו משקין שהן טמאין מספק לאויר החבית כו' אלמא מיירי בחבית שמתמטא באויר ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דכמו נדה או זב שפשט ידו או רגלו לאויר כ"ח אינו נטמא ה"נ בטמא מת דאף טמא מת אינו לאברים דאין אבר ממנו טומאה בפ"ע דזה בכל טומאת האדם, והנה בפ"ח דכלים אמרינן מגע טמא מת שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו הכניס ראשו לאויר התנור טהור טמאוהו שהמשקין נטמאו מחמתו וחזרו וטמאו את התנור כדין משקין טמאים שמטמאין כליה ע"ש ולהרמב"ם ז"ל לאו דוקא מגע טמא מת דאף פיו מת עצמו אין התנור מתטמא מחמתו אלא מחמת המשקין אך בפה"מ שם משמע דנקט דוקא מגע טמא מת שהוא ולד הטומאה שאינו מטמא כלי רק משקין וחוזרין המשקין ומטמאין הכלי מדין מטמאיך לא טמאוני כו' ע"ש ואפשר דהכניס ראשו שאני מהכניס אבר אחד דהוי כמו נכנס כולו דגופו בתר ראשו גרירא, והנה להראב"ד ז"ל דאויר הוי מדין מגע דכל שנוגע באוירה טמא יש לעיין א"כ איך משכחת לה כ"ח שמיטמא מתוכו כלל דהא תיכף כשנכנסה הטומאה באוירו כבר נטמא הכלי ואמרינן בתוספתא [שהביא הר"ש ז"ל כלים פ"ב מ"א] כלי נתר בש"א מטמאין מתוכן ומאוירן ככ"ח ומאחוריהן ככלי שטף כו' אלמא משכחת לה מתוכן בלא אוירן ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר שאם הכניס זב או נדה את ידו שאינו מתטמא באויר ואם נגעה מתוכן נטמאו מחמת מגען ונראה דלהרמב"ם ז"ל לאו דוקא באדם כן אלא כל הטומאות כגון כזית מן הנבלה בעינן שיהא כל הכזית באויר הכ"ח דבעינן שתהא כל הטומאה באוירו דמ"ש מנדה וזב נהי דאינן לאברים מ"מ הרי מקצת הטומאה באויר הכלי רק דס"ל דבעינן כל שיעור הטומאה שראוי לטמא באוירו של כלי וה"נ בכזית מן הנבילה ואם נגעה הטומאה מתוכו אף אם אין כל הכזית באוירו נטמא א"כ להרמב"ם ז"ל משכחת לה מגע בלא אויר בכל הטומאות

ונראה דאף להראב"ד ז"ל משכחת לה טומאת תוכו בלא אוירו בטומאת אהל דאף דס"ל להראב"ד ז"ל דהנוגע באויר חשיב כנוגע בגוף הכלי ואם הכניסה נדה ידה באויר הרי נגעה באוירו דס"ל בזה דכ"ח מטמא מאוירו היינו שחידשה תורה בכ"ח דהאויר חשיב כחלק מן הכלי מ"מ לענין אהל אמרינן פי"א דאהלות מ"ח החדות בבית ומנורה בתוכה והפרח שלה יוצא וכפישה נתונה עליו והטומאה בבית דלב"ה אף המנורה טהורה ואע"ג דהפרח באהל הטומאה ומשום דבתר דידה אזלינן ולא בתר פרחה והיא בתוך הבית קיימא כמ"ש הר"ש ז"ל שם ואע"ג דאם נגע טמא בהפרח נטמאה המנורה שהרי הוא חלק מן המנורה בזה שאני אהל ממגע דמגע כי נוגע במקום אחד מהכלי איכא נגיעה בכל הכלי שהרי נוגע בהכלי ובאהל כשהטומאה מאהלת על חלק מהכלי זה דנטמא כל הכלי אע"ג דליכא אהל על כל הכלי הוא משום דשדינן כל הכלי בתר האי מקצת שמאהלת על הטומאה וחשיב כאילו כולה באהל וכמו להפך אם הטהרה מאהלת רק על מקצת מהטומאה זה דנטמא הוא משום דשדינן כל הטומאה בתר האי מקצת שהטהרה מאהלת עליה כמ"ש הר"ש ז"ל ר"פ ארובה וכיון דהפרח אינו חלק חשוב מהכלי לא שדינן מנורה בתר פרח אלא אדרבה שדינן הפרח בתר המנורה ולא נטמא באהל ואע"ג דבמגע נטמא ע"י הפרח, והנה להראב"ד ז"ל נהי דחידשה תורה דבכ"ח האויר חשיב כמו חלק מהכלי ונטמא הכלי ע"י נגיעת טומאה באוירו מ"מ לטומאת אהל אם מאהיל הטומאה על אוירו בלבד ולא על גוף הכלי לא נטמא הכלי דלא עדיף האויר מפרח דאף שהוא חלק מהכלי מ"מ אינו חלק חשוב ולא שדינן הכלי בתר הפרח כ"ש באויר שאין בו ממש ורק דגילתה תורה בכ"ח שחשיב כמו חלק מהכלי אבל שיהא כמו חלק חשוב לא גילתה וכיון דלא שדינן הכלי בתר האויר זה שכ"ח מתטמא באהל המת הוא רק משום דמאהיל על גוף הכלי מתוכו א"כ משכחת לה טומאת תוכו בלא אוירו

הנה בטומאת משא יש לחקור אם נשא רק מקצת הטומאה כגון שהיה לפניו כזית מן הנבלה והסיט רק מקצתה אם נטמא וכן בהיסט אם הסיט הזב מקצת הכלי אם נטמאת כל הכלי, והנה בזה אם הסיט מקצת הכלי יש לפשוט מהתוס' עירובין (כ"ז ע"א) גבי כל שהזב נישא עליו טמא כתבו אם נפרש דבהיסט איירי שמסיט כולו הוי כל דוקא אבל אי מיירי בעליונו של זב שאינו מסיט כולו ושמקצתו נגרר בארץ דלאו היסט הוא כדאמר בת"כ איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו מספק לר"י אי שייך בכ"ד אי הוי דומיא דמשכב