מקדש דוד חלק ג נז

אלמא איכא חשש טומאה במאבד רק יש נ"מ בין ר"ה לרה"י, והנה בשקלים בבשר הנמצא בעזרה אמרינן להדיא דתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה וכבר עמדו מזה על התוס' חגיגה שכתבו שמקריבין אותן ובירושלמי שם איכא פלוגתא דאמוראי באברים אמאי אין מקריבין אותן ואם היו חתיכות שהן חטאות אמאי אין נאכלין איכא למ"ד משום שמא נותר הוא ואיכא למ"ד משום דנפסלו בהיסח הדעת, ובמשנת אליהו שם כתב דטעם מ"ד דלא חיישינן משום היסח הדעת הוא משום דעזרה ר"ה היא והוי ס"ט בר"ה ובשר הנמצא בירושלים דאמרינן במתני' שהן זבחים שלמים ג"כ לא נפסלו בהיסח הדעת משום דירושלים ר"ה היא לאחר שנפרצו בה פרצות ואף אי ירושלים כרמלית היא לענין טומאה אף כרמלית חשיב ר"ה ע"ש והיינו כההיא דטהרות דמאבד ביום כו' דתלי אי הוי ר"ה או רה"י וכמ"ש תוס' בסוטה ואע"ג דמפלגינן בין עבר הלילה ללא עבר י"ל דעזרה חשיבא לעולם ר"ה אף בלילה, והנה לפ"ז דהיסח הדעת פוסל רק ברה"י ולא בר"ה דלא עדיף היסח הדעת מספק טומאה ההיא דהושיט ידו בסל והסל על כתפו והמגרפה בתוך הסל דאם לבו על הסל ולא על המגריפה דנפסלה בהיסח הדעת צ"ל משום דכל מה שעל כתפו של אדם חשיב לעולם רה"י לטומאה כדאמרינן בתוספתא בהיתה כפישה על כתפו דחשיב לעולם מה שבכפישה רה"י אף אם האדם הוא בר"ה ע"ש וזה דאמרינן (בפסחים ל"ד) גבי לול קטן היה בין כבש למזבח ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף ותעובד צורתן כו' ודייקינן מינה דהיסח הדעת פסול טומאה ומש"ה טעון עיבוד צורה היינו דכשזרקו ללול איכא היסח הדעת כמ"ש בתוס' שם ואע"ג דעזרה היא ר"ה צ"ל דהאי לול הוי כמו חורי ר"ה דחשיבי רה"י לענין טומאה אך בעיקר מ"ש המשנת אליהו בבשר הנמצא בעזרה משום דעזרה ר"ה לטומאה נראה דא"צ לזה דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ח דטהרות מ"ג המאבד ומוצא בתוך הבית ה"ז טהור מפני שהן בחזקת המשתמר וכתב הר"ש ז"ל משום דבביתו של חבר לא שכיחי עכו"ם ונשי ע"ה ע"ש א"כ כ"ש בעזרה דאסור לכנוס שם בטומאה ואין עכו"ם ונשי ע"ה נכנסין לשם דאף נשים חברות אמרינן דאשה בעזרה מנין א"כ לא גרע עזרה מביתו של חבר דבמאבד שם לא חיישינן לטומאה ואפשר דשאני התם דמיירי במאבד כלים דאין מקבלין רק מאב הטומאה וחיישינן רק לעכו"ם ונשי ע"ה דשאר אבות הטומאות לא שכיחי ולא חיישינן להו ובביתו של חבר דלא שכיחי אף עכו"ם ונשי ע"ה לא חיישינן כלל לטומאה אבל בבשר הנמצא בעזרה דמקבלי טומאה אף מראשון ושני חיישינן אף בעזרה דהני שכיחי ומש"ה צריך משום דעזרה ר"ה היא אך יש לעיין דמכמה מקומות מוכח דהיסח הדעת פוסל בעזרה דאמרינן (בפסחים ל"ד) דהציץ מרצה על היסח הדעת אי היסח הדעת פסול טומאה אלמא איכא היסח הדעת בעזרה ועוד אמרינן בכריתות כ"ו בחטאת העוף הבאה על הספק אם משנמלקה נודע תקבר אמר רב וכיפר ומקשינן אי הכי אמאי תקבר לפי שאינה משתמרת וכתב רש"י ז"ל דנפסלה בהיסח הדעת דשמא נטמאה ע"ש אלמא איכא היסח הדעת בעזרה בשלמא ההיא דציץ מרצה על היסח הדעת איכא לאוקמא כגון שהיא בלול דחשיב חורי ר"ה אבל ההיא דחטאת העוף הבאה על הספק דקתני תקבר הרי בכל ענין תקבר ומוכח דהיסח הדעת פוסל בעזרה ונראה מזה דהיסח הדעת חמיר מספק טומאה דטהור בעזרה וכ"ש למ"ד בירושלמי דבשר הנמצא בעזרה אין מקריבין אותו משום היסח הדעת דבהיסח הדעת החמירו יותר מספק טומאה וכן מוכח מירושלמי שלהי פסחים דחמיר היסח הדעת מספק טומאה דאמרינן שם בההיא דפסח לאחר חצות דמטמא את הידים דאין הטעם משום דנותר מטמא את הידים דלאחר חצות עדיין לא הוי נותר רק משום היסח הדעת ע"ש היינו דלאחר חצות כיון דאסור באכילה איכא היסח הדעת וחיישינן שמא נטמא ומטמא את הידים ואע"ג דספק ידים ליטמא טהור ואם נגעו הידים בדבר שהוא ספק טומאה ידיו טהורות ומוכח דחמיר היסח הדעת משאר ספק טומאה ונראה הטעם דהחמירו בהיסח הדעת יותר מספק טומאה משום דכל ששומר את עצמו רק שנולד ס"ט ע"י איזה ריעותא יש כאן רק חשש טומאה אחת משא"כ בהיסח הדעת שלא שמרן וכל שלא שמרן חיישינן לטומאות א"כ הספק על כמה טומאות וחמיר יותר מהיכא דהחשש רק על דררא דטומאה אחת וחששו אף בר"ה, והנה התוס' סוטה כתבו דהמאבד ביום ומצא בלילה או עבר עליו הלילה דטמא הטעם הוא דר"ה בלילה הוי רה"י לטומאה היינו דבמאבד ג"כ דנין מדין ס"ט בר"ה וברה"י ויש לעיין דבהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל טהרות פ"ח מ"ג ברה"י גופא איכא חילוק בין עבר הלילה ללא עבר ע"ש והר"ש ז"ל שם כתב הטעם דמאבד בר"ה ביום ומצא ביום טהור משום דאם היה אדם נוגע בו היה מגביהו אבל בלילה חיישינן שמא נגע ולא ראהו ע"ש א"כ לילה לא שייך לדין ר"ה ורה"י כלל

והנה להתוס' בחגיגה בבשר הנמצא בעזרה שכתבו דאינו נפסל משום היסח הדעת משום דכל שאינו בידו אלא נאבד אינו נפסל בהיסח הדעת ע"כ ס"ל דהיסח הדעת פוסל בעזרה אף שהוא ר"ה רק זה לא מקרי היסח הדעת ואין דנין בהיסח הדעת מדין ס"ט בר"ה וברה"י ונראה דאין כוונת התוס' דלהיסח הדעת בעינן שיהא בידו ממש ויסיח דעתו אלא כל שלא נאבד ומסיח דעתו נפסל בהיסח הדעת דאל"כ קשיא דר' אלחנן אדר' אלחנן דבחגיגה ר' אלחנן הוא שהביא שם הראיה מההיא דבשר הנמצא בעזרה דכל שאינו בידו כגון שאבד אינו נפסל בהיסח הדעת ובפסחים (ל"ד) גבי לול קטן היה בין כבש למזבח כתב ר' אלחנן דלאחר שזרקו בלול נפסל שם בהיסח הדעת ע"ש ואע"ג כשהוא בלול אינו בידו ומוכח דלא בעינן שיהא בידו אלא לאפוקי שנאבד אז אינו נפסל בהיסח הדעת ונראה טעמו של דבר דהיסח הדעת אינו פוסל רק כל שהיה אפשר לו שלא להסיח דעתו והסיח דעתו אבל כל שלא אפשר לו אינו נפסל בהיסח הדעת ואף לכאורה החילוק קשה מצינו סעד גדול לדברי התוס' ממתני' דפרה פ"ז מ"ה בממלא לו ולחטאת נותן את שלו לאחוריו ואת של חטאת לפניו ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול היו שניהם של חטאת נותן אחד לפניו ואחד לאחוריו וכשר מפני שאי אפשר ועיין בר"ש ז"ל שם דכיון דלא אפשר סגי בשמירה פחותה ואע"ג דאם אפשר בשמירה מעולה ולא עשאה נפסל אם לא אפשר אינו נפסל דשיעור השמירה שהצריכוהו הוא כמה דאפשר א"כ במאבד דאי אפשר לו לשמור כלל אינו נפסל משום זה דחשש טומאה של היסח הדעת הוא רק חששא דרבנן דחכמים הצריכו שמירה ופסלו היכא דהיה אפשר לשומרו ולא שמרו כמה דאפשר

אמרינן בפ"ב דמכשירין מי שפיכות שירדו עליהן גשמים אם רוב מן הטמא טמא ופי' הר"ש ז"ל דמי שפיכות היינו מים טמאים שנשפכו והרמב"ם ז"ל בפה"מ שם פי' דמי שפיכות הם המים אשר שופכין אחר שנשתמשו בהם והן בחזקת טומאה לפי שהן מים מזוהמין ומים טמאים ע"ש ולענ"ד הוא בפשוטו דאפילו מים טהורין כיון דשופכין אותן לחוץ נפסלו שם בהיסח הדעת והם בחזקת טומאה

ובנס חנוכה זה שהיו כל השמנים בחזקת טומאה אף אי עדיין לא גזרו על העכו"ם שיהיו כזבין לכ"ד י"ל שנפסלו בהיסח הדעת דחיישינן לכל הטומאות חוץ מזה שהיה חתים בחותמו של כ"ג שא"א לו ליטמא אך זה רק לפי מה דאמרינן בירושלמי דאף במאבד נפסל בהיסח הדעת אך נראה דלמאן דס"ל בירושלמי דאף במאבד נפסל בהיסח הדעת ע"כ חשש היסח הדעת לטומאה אינו אלא מי"ח דבר ואילך דאמרינן בירושלמי פסחים פ"א ה"ו דו' ספיקות ששורפין