מקדש דוד חלק ג נו

מתטמאין אלא מחמת החבית אך על הרמב"ם ז"ל צ"ע]

בטהרות פ"ד שם חשבינן בהדי ספיקות שטיהרו חכמים ספק ד"ס כגון אכל אוכלין טמאים כו' וכן ספק ידים כו' והקשה המשנה אחרונה והרש"ש ז"ל ל"ל למחשב בתרתי ספק ד"ס וספק ידים הא ספק ידים הוא ג"כ ספק ד"ס ע"ש ונראה דספק ידים שהתירו אין זה משום שהוא מד"ס אלא בשביל שהוא ספק ידים וכן מוכח מהתוספתא פ"י דפרה דאמרינן שם כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת חוץ מן הידים מפני שהוא ספק הגוף ע"ש היינו משום דלחטאת נטמאו ידיו נטמא גופו וקשה הא זה דכל הספק הטהור לתרומה טהור לחטאת הוא ג"כ ספק הגוף דכל ספק הטומאות הן ספק הגוף ומ"ש מאוכל אוכלין טמאין ואידך שהן מד"ס וספיקו טהור לתרומה וטהור לחטאת אעפ"י שהוא ספק הגוף ומוכח מזה דהא דספק ידים טהור לתרומה אינו משום שהם מד"ס דלאו בכל ד"ס הקילו רק מפני שהן רק טומאת ידים אבל לחטאת שהן טומאת הגוף ספיקן טמא ומש"ה תני להו בתרתי ספק ד"ס וספק ידים

אמרינן בתוספתא פ"ה דטהרות זילף משקין טמאין וטהורין בתוך הבית ואח"כ נמצאו משקין על ככר של תרומה ונטלה לשאול ה"ז טהורה המתין לה עד שנגבה ה"ז טמאה והראב"ד ז"ל פי"ד מהל' אבה"ט כתב הטעם משום מראית העין דלאחר שנגבה הרואה לא ידע שמחמת ספק משקין מטהרין אותה אך הרמב"ם ז"ל כתב שם דקודם שנגבה טהור משום דספק משקין לטמא אחרים טהור אבל הניח הככר עד שנגבה ה"ז טמאה בספק שספק טומאה ברה"י טמא והרי אין כאן משקין אלא ככר שהוא ספק טמאה ספק טהורה ע"ש ואף שהטומאה היא טומאת משקין לטמא אחרים שהוא מדרבנן וא"כ מאי נ"מ אם יש שם משקין או אין שם משקין ונראה דזהו נמי טעמו של הרמב"ם ז"ל דבטהרות שם חשבינן לספיקות שטהרו חכמים ספק ד"ס לחוד וספק משקין לטמא אחרים לחוד ומוכח דזה דספק משקין לטמא אחרים טהור אין זה רק משום דהוי מדרבנן רק בספק משקין הקלו לטמא אחרים אבל כל שאינו ספק משקין אלא ספק אוכלין שאין כאן משקין אלא ככר שספיקו אם טמא אם טהור אף שזו היא הטומאה עצמה של ספק משקין לא הקלו כיון שאין שמו עליו דעתה אין זה ספק משקין וכמו בספק ידים דאם הוא ספק הגוף אף דהספק הוא זה הספק עצמו של טומאת ידים לא הקלו כיון שאין שמו עליו דלא הקלו אלא בטומאת ידים ולא בטומאת הגוף ה"נ הקלו בספק משקין ולא בספק אוכלין

בתרומות פליגי ר"א ור"י בחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין טמאים אם אינו יכול להציל רביעית בטהרה ס"ל לר"א דתרד ותטמא ואל יטמא ביד ור"י ס"ל דאף יטמאנה ביד וכתב רש"י ז"ל בפסחים ט"ו דהיינו לקבלן בכלים טמאים, והנה הרמב"ם ז"ל כתב פי"ב מהל' תרומה ה"ד חבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו יציל בידיו בלא נט"י ואעפ"י שהוא מטמאה כמו שיתבאר בענין טהרות ע"ש ויש לעיין למה כתב דהיינו שיציל בידיו בלא נט"י ולא כתב בפשוטו שיציל בכלים טמאים ונראה דלשיטתיה אזיל דכתב שם לעיל דמותר לטמאות תרומת חו"ל בטומאה של תורה ואעפ"י שאינה טמאה אלא בארץ העמים שהוא מדבריהם מפני שעיקר תרומת חו"ל הוא רק מדבריהם ע"ש ונראה מזה דבתרומת א"י כה"ג שאם נטמאה בטומאת ארץ העמים אסור לטמאותה בטומאה של תורה ואף דטומאת ארץ העמים היא טומאה ששורפין עליה את התרומה ומוכח דפוסק כמ"ד בסוגיא בר"ח סגן הכהנים דמטומאה דרבנן לטומאה דאורייתא אסור לטמאות והנה הרמב"ם ז"ל פוסק בהל' אבה"י דטומאת משקין לטומאת עצמן הוא מה"ת ולטמא אחרים מדרבנן א"כ הכא שהחבית נשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה וסופו שירד היין למטה ויטמא מן היין הטמא א"כ סוף היין ליטמא בטומאה דרבנן דהא טומאת משקין לטמא אחרים רק מדרבנן א"כ איך מותר להציל היין בכלים טמאים הא יטמא בטומאה דאורייתא דטומאת משקין לגבי עצמן דאורייתא ומה לאחר שכבר נטמא בטומאה דרבנן אסור לטמאות בטומאה דאורייתא כ"ש קודם ומשום הפסד חולין התירו רק לגרום הטומאה בידים מה שסופו להטמא ממילא ואין אומרים בזה ירד ויטמא ולא יטמא ביד אבל מה שאסור אף לאחר שנטמא כ"ש דאסור קודם ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דיצילנה רק בידיו בלא נט"י שזהו ג"כ טומאה דרבנן וזה מותר כיון שעומד להטמא בטומאה דרבנן

אמרינן בטהרות פ"ד דזה דספק ד"ס טהור הוא כגון אכל אוכלין טמאים כו' אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים ספיקו טמא ע"ש. והנה יש לעיין דאמרינן במקואות פ"ו מ"ז ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנוד פסולה מפני שהיא מן התורה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ והביא שם הר"ש ז"ל מהתוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספיקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא ע"ש וקשה הא אפילו אי הוי עיקרו מד"ס היה ספיקו טמא דהא נבלה ושרץ אבות הטומאות הן וכן במתני' שם אמאי נקט הטעם מפני שהוא מה"ת ונראה דפלוגתא דמתנייתי היא, והנה הר"ש ז"ל פ"ב דמקואות גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ואמרינן שם בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאים כו' וכתב הר"ש ז"ל בטומאה חמורה שנטמא באב הטומאה דמטמאתו מן התורה ותמה עליו התי"ט הא באב הטומאה אפילו אי הוא מד"ס ג"כ ספיקו טמא כדאמרינן בטהרות ועיין במל"מ] ונראה דטעמו של הר"ש ז"ל הוא משום דמתני' דמקוואות פליגי על ההיא דטהרות וכמה שמוכח מההיא דפ"ו

אמרינן בכריתות י"ג התירו למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור ומקשינן בגמרא בנה אמאי טהור כיון דיינק חלב אטמי ליה מחלב ואמרינן ה"ט דבנה טהור דספק ינק כשיעור ספק לא ינק ואת"ל ינק ספק ינקו באכילת פרס ספק ינקו ביותר מכדי אכילת פרס ע"ש ומשום דהוי ס"ס וכמ"ש הר"ש ז"ל מקוואות פ"י מ"ז וקשה טובא ל"ל ס"ס אף בספק אחד סגי דהא הוי ספק ד"ס דהיינו אכל אוכלין טמאים כו' שהוא מן הספיקות שטהרו חכמים כדאמרינן בפ"ד דטהרות וצע"ג: סימן מו. היסח הדעת

הקשו התוס' חגיגה (כ"א) בסכין שנמצא בי"ד דשוחט בה מיד אמאי אינו נפסל הסכין בהיסח הדעת וכמו לבו על הסל ולא על המגריפה דנפסל בהיסח הדעת ותי' דל"ש היסח הדעת לפסול רק דומיא דהתם שהיה בידו ואסח דעתיה הימנה אבל היכא שאין בידו כגון שאבד ל"ש היסח הדעת ליפסל והביאו ראיה לזה מבשר הנמצא בעזרה אברים עולות כו' ומשמע דמקריבין אלמא לא נפסלו בהיסח הדעת ע"ש, והנה התוס' פסחים (י' ע"ב) כתבו דגזרו על כלים הנמצאים ולא גזרו על אוכלין הנמצאים ע"ש א"כ אוכלין הנמצאים הם בחזקת טהרה ונראה ג"כ דס"ל כהתוס' דחגיגה דבמאבד ל"ש היסח הדעת ויש לעיין דאמרינן בטהרות פ"ח מ"ג המאבד ביום ומצא ביום טהור ביום ומצא בלילה כו' זה הכלל כל שעבר הלילה או מקצתו טמא ע"ש והתוס' (סוטה כ"ח) הוכיחו מזה דפלטיא בלילה היא רה"י לטומאה