מקדש דוד חלק ג נג

נטמא בס"ט ברה"י לענין הטמאים אין נ"מ כלל לעשיית פסח דבין אם הם טהורין ובין טמאין עושין הפסח דהא טומאה הותרה לציבור רק אם הם טהורים ולא נטמאו מיעוט הטהורים אסור להם לעשות בטומאה ואם הציבור טמאים אף הטהורים יכולים לעשות בטומאה א"כ כל השאלה הוא רק על הטמאים אם יכולים לעשות בטומאה א"כ להפך כיון שהוא ספק אם מותר להם לעשות בטומאה מספיקא מותרין לעשות בטומאה דספיקא מה"ת לקולא ואף בטומאה ודאית יכול לעשות הציבור כיון שהוא ספק וספיקא לקולא ומש"ה עושין בטומאה ואף דמדרבנן ספיקא דאורייתא לחומרא הכא שרי אף מדרבנן דהא מדרבנן הוא ודאי טומאה דהא ס"ט ברה"י טמא מדין ודאי א"כ יכולים לעשות בטומאה בין מדאורייתא בין מדרבנן אך זה תלוי אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ועל טמא מת בז' שלו דלמ"ד שוחטין וזורקין עליו אע"ג דטמא הוא כיון דראוי לאכילה בערב דלדידיה זה דאין טמא ראוי לעשות פסח הוא רק משום דהוי שלא לאוכליו כיון דאינו ראוי לאכילה בערב א"כ בספק טמא כיון דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ויכול לאכול בערב א"כ אפילו אי קמי שמיא גליא שהוא טמא ג"כ הפסח כשר כי אין טומאת הבעלים מניעה מהקרבת הפסח רק דהוי שלא לאוכליו וכיון דמותר לו לאכול בערב מדין ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא הו"ל לאוכליו א"כ בציבור שנטמא בס"ט ברה"י א"צ כלל להיתר טומאה בציבור דאפילו אי נטמאו ג"כ הקרבן כשר בלא דחיית טומאה כיון שראוין לאכול בערב אך הרמב"ם ז"ל לשיטתיה דפסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ועל טמא מת בז' שלו ואף דראוי לאכול בערב כיון דטמא הוא רחמנא דחייה מפסח א"כ הכא כשהציבור טמאים מספק אי קמי שמיא גליא דטמאים הם זה שפסחן כשר הוא משום דטומאה הותרה בציבור רק דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ותופסין צד ההיתר ואין חוששין שמא איסור הוא אבל הכא הוי איפכא דלהציבור אין נפקותא דבכל אופן יכולים לעשות הפסח רק הנ"מ להמיעוט שהם טמאין טומאת ודאי אם יכולים לעשות פסחן א"כ צריך לתפוס צד ההיתר ואומרים שהציבור טמא וא"כ אף הם מותרין לעשות הפסח

הביא שם הרי"ט אלגאזי דעת המהרלב"ח בשיטת הרמב"ם ז"ל דלעולם ס"ל דמה דילפינן מסוטה אין זה אסמכתא רק כמו סוטה שהוא רגלים לדבר ה"נ בטומאה בספק הקרוב לודאי הוי ספיקו טמא מה"ת וז"ש הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' ט"מ דכל אלו הטומאות שהן משום ספק ה"ה של דבריהן הוא רק בספק השקול ובזה ס"ל דס"ט ברה"י ספיקו טמא הוא רק מדרבנן ע"ש אך אף אי נימא כן בדעת הרמב"ם ז"ל ע"כ זה דאין בו דעת לישאל ספיקו טהור דילפינן ג"כ מסוטה או מדרב גידל אינו אלא אסמכתא שהרי כתב הרמב"ם ז"ל דזה דאין בו דעת לישאל ספיקו טהור הוא רק בספק השקול וכיון דבספק השקול לעולם אף יש בו דעת לישאל הוא רק מדרבנן א"כ ע"כ כל דין שאין בו דעת לישאל הוא רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא

אמרינן בירושלמי ספ"ח דפסחים נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח ר' הושעיה רבה אמר הנזיר מגלח ר"י אמר אין הנזיר מגלח דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש כו' יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ידחה לפסח שני ר"י אמר משלחין אותו לדרך רחוקה כו' ציבור שנטמא בספק רה"י בפסח ר"י אמר יעשו בספיקן ר' הושעיה רבה אמר יעשו בטומאה כו' וכתב הרי"ט אלגאזי דפליגי אי זה בס"ט ברה"י ספיקו טמא הוא לכל דבר אף שיהא הנזיר מגלח עליה וחייבין על ביאת מקדש ולפסח הבא בטומאה וכתב דהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהל' ק"פ דציבור שנטמא בספק רה"י דעושין בטומאה פסק כר' הושעיה רבה רק מיירי בספק הקרוב לודאי דבזה ס"ט ברה"י טמא מדאורייתא כמ"ש המהרלב"ח אבל בספק השקול ס"ל להרמב"ם ז"ל שהוא רק מדבריהם ע"ש

אמרינן בתוספתא פ"ז דאהלות כותל שבין ב' בתים וטומאה בתוכו הבית הקרוב לטומאה טמא והקרוב לטהרה טהור מחצה על מחצה שניהם טמאים רא"א שורפין עליה את התרומה ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש ע"ש ויש לדון אמאי שורפין את התרומה ואין חייבין על ביאת מקדש ונראה משום דמחצה על מחצה הוא ספק משום דא"א לצמצם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהל' טומאת מת ה"ד ע"ש ומש"ה אין חייבין על ביאת מקדש דאפשר שהטומאה קרובה יותר להבית השני וזה דשורפין את התרומה משום דהוי ס"ט ברה"י דבית רה"י הוא וזה דאין חייבין על ביאת מקדש הוא משום דעל ס"ט ברה"י אין חייבין על ביאת מקדש עכ"פ בספק השקול וכשיטת הרמב"ם ז"ל, ובתוספתא פ"ה דנזירות אמרינן טומאה שנתונה ע"ג כותל אפילו מחצה על מחצה וכן עדר בהמה כו' אין נזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו ע"ש וזה דאין הנזיר מגלח עליו הוא ג"כ משום דאין הנזיר מגלח על ס"ט ברה"י בספק השקול, והנה זה דמחצה על מחצה דנין אותו מדין ספק מוכח כן מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פי"א דנגעים צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם רוב של רחלים מטמא בנגעים ואם רוב של גמלים אינו מטמא בנגעים מחצה על מחצה מטמא בנגעים רש"א הואיל וספק נגעים להקל מחצה על מחצה טהור ע"ש ומה שייך מחצה על מחצה לספק נגעים וע"כ משום דמחצה על מחצה הוי ספק דא"א לצמצם והוי ספק נגעים ולהקל

והנה הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהל' ט"מ ה"ד פסק במעזיבה שהיא לאויר וטומאה בתוכה מחצה על מחצה הבית טמא והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא והשיג עליו הראב"ד ז"ל הא מחלוקת ר"מ ור"ש היא בתוספתא ולמה פסק כר"מ הא ר"מ ור"ש הלכה כר"ש וכתב הכ"מ בתי' השני על הרמב"ם ז"ל שהוא מפרש דפלוגתייהו דר"מ ור"ש הוא באפשר לצמצם או לא וס"ל לר"מ א"א לצמצם ומש"ה הבית טמא והעומד מלמעלה טמא וכיון דקי"ל בעלמא דא"א לצמצם מש"ה פסק כאן כר"מ ע"ש אך אי אפשר לומר כן דפלוגתייהו דר"מ ור"ש הוא באי אפשר לצמצם היינו דס"ל לר"ש אפשר לצמצם דהא גבי צמר רחלים שנתערב עם צמר גמלים מחצה על מחצה ר"ש דן אותה מדין ספק אלמא ס"ל דא"א לצמצם

הנה אמרינן פי"א דכלים העושה כלי מן החלמא ומן הגללים אם רוב מן החלמא טמא רוב מן הגללים טהור מחצה על מחצה טמא ואמרינן בירושלמי נזיר פ' כ"ג ר' זריקה בשם רב המנונא תני כלי שחציו מן החלמא וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת מקדש ע"ש וצ"ל ג"כ הטעם משום שהוא ספק דא"א לצמצם ומש"ה אין חייבין על ביאת מקדש (וצ"ל דבהתוספתא דאהלות ר"א גרסינן ולא ר' אליעזר דר' אליעזר ס"ל כריה"ג דאפשר לצמצם כדאמרינן בבכורות י"ח] ומכל אלו התוספתות יש להוכיח כשיטת הרמב"ם ז"ל בס"ט ברה"י

ו) הקשו התוס' פסחים (ט"ו) גבי חבית שנולד בה ספק טומאה כו' היכא מיירי אי ברה"י ס"ט מדין ודאי ואי בר"ה ס"ט וכתבו דמשכחת לה תרומה תלויה מדאורייתא כגון שנגע בב' חביות ברה"י ואינו יודע באיזה מהם נגע דהשתא שתיהן תלויות ד"ת דלא ילפינן מסוטה לטמא ברה"י אלא דבר שיכול להיות אמת כדאמרינן פ' ב' נזירים ובנזיר נ"ז כתבו התוס' דזה רק ברה"י אבל בר"ה טהורים אף דאחד מהם ודאי טמא משום דס"ט בר"ה לא ילפינן מסוטה רק מוקמינן אחזקת טהרה ע"ש, והנה הרמב"ם ז"ל כתב פי"ט מהל' אבה"ט בב' שבילין א' טמא וא' טהור והלך בא' מהם ועשה טהרות והלך חברו בהשני ועשה