מקדש דוד חלק ג נב

איהל על כולו טמא ומקשינן והא אמר ר"ח רביעית דם שהגיס בה טהורה אלא לאו ש"מ כאן בכולו כאן במקצתו ופי' רש"י ז"ל זה דמאהיל על כולו טמא הוא היכא דאתי האי רביעית ממת שלם ולהכי חשיב דמטמא באהל והא דקתני שהגיס בה טהור שהיה מונח שם מקצת מת ופירש ממנו אותו דם אע"ג דאית ביה רביעית הואיל ואינו בא ממת שלם לא חשיב ואינו מטמא באהל ע"ש וקשה הא תכף כשמת היה מת שלם ונטמא כל הדם שהרי הוא ממת שלם א"כ אח"כ כשחתך מקצת המת ויצא אח"כ הדם במה נטהר אותו הדם ומוכח דהטומאה על הדם חל כשיוצא מן הגוף ובעינן דוקא שיצא ממת שלם וכיון דהיציאה מן הגוף זהו המטמאת את הדם הו"ל טומאת ראייה דיציאה מן הגוף זה מקרי ראייה ואף דהתוס' במעילה שם לא ניחא להו בפי' רש"י ז"ל ע"ש מ"מ י"ל דבעיקר הדין לא פליגי דבדם המת הטומאה חלה רק בשעת יציאתו מן הגוף

בנדה ג' מייתינן פלוגתא דר"ש ורבנן במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות רש"א בר"ה טהורות ברה"י תולין ומוקמינן לפלוגתייהו דרבנן סברי כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמיא ור"ש סבר דלא חשיב ודאי טומאה ומש"ה בר"ה טהור וברה"י תולין דלא גמרינן מסוטה ס"ט ברה"י ואבע"א ה"ט דר"ש דיליף סוף טומאה מתחילת טומאה מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע בר"ה טהור ה"נ ספק טבל ספק לא טבל ורבנן לא גמרי סוף טומאה מתחלת טומאה דהתם גברא בחזקת טהרה הכא גברא בחזקת טומאה ע"ש, הנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ח דמקוואות מרחץ שבלניה עכו"ם היינו דאיכא חשש שאיבה בזמן שמטהרת שלה פתוחה לר"ה טהורה ולרה"י טמאה ופי' הר"ש ז"ל משום דס"ט ברה"י ס"ט ובר"ה ס"ט ע"ש ויש לעיין הא כמאן אתיא דלא כר"ש ודלא כדרבנן דהתם לרבנן בין בר"ה בין ברה"י טמא ולר"ש ברה"י רק תולין ומה התם לרבנן הוי ודאי טמא משום הכא תרתי לריעותא והכא חדא לריעותא וכאן בספק שאיבה נראה דל"ש חזקת מקוה כלל דאם היה שאוב א"כ מתחילתה בפסול היתה ואפילו אי ידעינן שהיתה כשרה קודם ומ"מ פסלינן כיון דיש שם עכו"ם וכדאמרינן בתוספתא שם במעשה ברום בית ענת דפסלוה משום שאני אומר עכו"ם נכנסו וזלפוה בלילה וחזרו ומלאו אותה בחילון מ"מ ל"ש העמד מקוה על חזקתה דאם זלפוה ומלאו אותה בקילון א"כ מקוה אחרת היא וזו תחילתה בפסול היא א"כ איכא רק העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל וכנגדה ליכא חזקה כלל ובכה"ג לרבנן ודאי טמא בין בר"ה בין ברה"י ואי כר"ש ברה"י אמאי טמא הו"ל למימר תולין דהא ס"ט ברה"י בעלמא ס"ל תולין ואפשר דאתיא כר"ש והכא דברה"י טמא אין זה משום דילפינן מסוטה רק משום חזקת טומאה דהעמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל וחזקת מקוה ליכא הכא כנגד מש"ה טמא מדין ודאי אך לפ"ז צ"ל דלר"ש ס"ט בר"ה ספיקו טהור אפילו היכא דאיכא חזקת טומאה גמורה דהא הכא בר"ה טהור אך עוד יש לעיין מה זה שייך לדין ס"ט בר"ה וברה"י כלל הא הכא הוי ספק מים שאובין למקוה והוא מן הספיקות שטהרו חכמים כדאמרינן בטהרות פ"ד היינו דטהרו בין ברה"י בין בר"ה ואי נימא דהכא לא הוי ספק השקול אלא קרוב יותר שהוא שאוב וכה"ג לא התירו א"כ ל"ש זה לס"ט בר"ה וברה"י דזה דוקא בספק השקול אבל ספק הרגיל לא גמרינן מסוטה כמ"ש תוס' פסחים (ט' ע"ב) ע"ש דדין ס"ט בר"ה וברה"י הוא רק בספק השקול

ד) כתבו התוס' כתובות (כ"ח) בשדה שנחרש בו קבר שהוא בית הפרס ואמרינן דבית הפרס דרבנן דמש"ה הוא רק מדרבנן משום דהוי ס"ט בר"ה ע"ש היינו דבית הפרס שהוא ברה"י הוא מדאורייתא, והנה יש לעיין דאמרינן פי"ח דאהלות כיצד בוצרין בית הפרס מזין על האדם ועל הכלים כו' ואע"ג דבוצר לגת הוכשר הוא דוקא לטומאה דאורייתא אבל לבית הפרס דרבנן אינן מוכשרין ע"ש וקשה אמאי הוי רק טומאה מדרבנן הא אמרינן בשלהי טהרות כרם שלפני הבוצרין רה"י לטומאה א"כ נטמאו הבוצרין והענבים מדאורייתא מדין ס"ט ברה"י ונראה לומר דאף התוס' ס"ל דחשש של בית הפרס זה דחיישינן שמא הוליך המחרישה עצם כשעורה הוא רק מדרבנן ורק דהתוס' כתבו שם דאף מקום הקבר הוא כשאר בית הפרס ואינו אלא מדרבנן ובמקום הקבר ודאי הוי ספק גמור דמנ"ל שהמחרישה הוציאה את כל הטומאה משם ולא נשאר אף עצם כשעורה ולזה כתבו דהוי ס"ט בר"ה כיון דאפשר שלא נשאר שם כלום הוי ס"ט בר"ה וההיא דכיצד בוצרין בית הפרס י"ל דלא מיירי במקום הקבר עצמו אך צ"ע אם זהו כוונת התוס'

ובעיקר מ"ש התוס' דאף מקום הקבר עצמו דינו כשאר בית הפרס ואינו אלא מדרבנן ואינו מטמא באהל ושרי ע"י ניפוח יש לעיין טובא דהא אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פי"ז דאהלות החורש ע"ג הקבר וכן החורש ע"ג הארון אפילו משוקעין ברובדין ובאבנים ואפילו על גביהן רום שתי קומות ה"ז עושה בית הפרס ע"ש ואע"ג דודאי לא נגע בהטומאה א"כ איך אפשר לטהר מקום הקבר דהא ודאי המת עדיין בהקבר שלא הוליכה המחרישה כלום וזה דעושה בית הפרס הוא משום דלא פלוג רבנן בבית הפרס אבל לטהר מקום הקבר איך אפשר

אמרינן בכתובות שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות כו' דטהורין משום דהוי ס"ט בר"ה וכתב רש"י ז"ל שם ב' שבילין א' טמא ואחד טהור היינו דאחד מב' שבילין טמא ואינו ידוע איזה מהם ע"ש, והנה יש לעיין א"כ הו"ל שדה שנאבד בו קבר היינו שידוע שיש שם קבר ואינו ידוע אם במקום זה או במקום זה והוי בית הפרס ובית הפרס טמא בין ברה"י בין בר"ה והר"ש ז"ל כתב באהלות פי"ח דשדה שאבד בה קבר ברה"י טמא מה"ת ובר"ה טמא מדרבנן ע"ש אבל מדרבנן עכ"פ טמא ואמאי אמרינן הכא דטהור, והנה במתני' רפ"ה דטהרות אמרינן ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ואינו ידוע באיזה מהן הלך כו' היינו שידוע איזה הטמא ואיזה הטהור רק דא"י באיזה מהם הלך אך לרש"י ז"ל צ"ע

ה) כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' ט"מ דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק ה"ה של דבריהן ואין טמא מה"ת אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות כו' אין להם אלא מד"ס כו' וכתבו ע"ז בס' בני יעקב ובס' בתי כהונה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דכל דין ס"ט ברה"י דס"ט הוא רק מדבריהם וזה דילפינן מסוטה הוא רק אסמכתא בעלמא והקשה עליהם הרי"ט אלגאזי פ"ה דבכורות דמה יענו למ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' ק"פ יחיד שנטמא בספק רה"י ה"ז ידחה לפסח שני וציבור שנטמא בספק רה"י יעשו כולן בטומאה ואי הוי רק מדרבנן איך יעשו כולן בטומאה ע"ש, והנה מזה דיחיד נדחה לפסח שני ל"ק דאף בטומאה דרבנן ג"כ נדחה לפסח שני דהא בית הפרס בלא ניפוח לא הותר לפסח אף שהוא מדרבנן ואם הלך בלא ניפוח נדחה לפסח שני וזה דציבור עבדי בטומאה דקשה להרמב"ם ז"ל כיון שהוא רק מדרבנן איך עבדי בטומאה הנה מלבד דאמרינן בירושלמי דפסח הבא בטומאת ידים הוא פסח הבא בטומאה ואע"ג דטומאת ידים הוא רק מדרבנן דאף אי נימא דהרמב"ם ז"ל לא פסק כהירושלמי שהרי לא הביא דין זה דפסח הבא בטומאת ידים הוא פסח הבא בטומאה מ"מ כיון דהטעם דס"ל דס"ט ברה"י טהור מדאורייתא הוא משום דכל הספיקות מדבריהן היינו דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא הכא דהציבור