מקדש דוד חלק ג מט

שכתב הכ"מ דזה שייך רק בחשש נגיעה בהשרץ דהשרץ צף ע"פ המים אבל הכא נטמאו הדליים ג"כ במים הטמאים שבבור וזה לא הוי צפה ונראה הטעם משום דמים שבקרקע אין מקבלין טומאה עד שיתלשו א"כ לא נטמאו המים בבור והחשש רק שמא נגעו הדליים בשרץ בשעת דלייה ואח"כ נטמאו המים שדלה כשנתלשו מחמת הדליים וחזרו וטימאו את הכלים שעירה לתוכן ומש"ה הוצרך להרמב"ם ז"ל דמיירי שלא נודע הראשון מן האחרון דאינו ידוע באיזה דלה ראשון דאם ידוע שבאותו הדלי שעירה לתוך הכלי שנמצא בו השרץ דלה ראשון אין שאר הדליים והכלים בספק עוד וז"ש הרמב"ם ז"ל דאם יש אזנים להדליים הואיל ואפשר שיצאו המים ויתאחר בו השרץ כולן טמאים וכתב הכ"מ דשמא אחר שיצא המים נשאר בדלי ואח"כ נפל השרץ להכלי ע"ש הטעם משום דבכה"ג הוי ספק טומאה הבאה בידי אדם דאפשר דבשעת דלייה לא נגע הדלי בהשרץ ועלה עם המים וכשעירה להכלי אחר שיצאו המים נתאחר השרץ ונגע בהדלי ואח"כ נפל להכלי כמ"ש הכ"מ א"כ נגיעת השרץ בהדלי היה כשהיה בידי אדם ובזה מתיישב כל תמיהות הכ"מ שם אך מה שהקשה שם ביש אזנים להדליים אמאי שאר הט' כלים שעירה לתוכן טמאים מה זה שייך אליהן עדיין צ"ע, והנה הכ"מ שם כתב ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם שהקשה הא הוי ס"ט הבאה בידי אדם וכתב דס"ל להרמב"ם שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם ע"ש היינו דבשעה שהיה בידי אדם אז לא נודע הספק כגון הכא דאח"כ נמצא השרץ ונולד הספק על שאר הכלים אך קשה הא אמרינן בנדה בחברותיה נושאות אותה במטה דחשיב באה בידי אדם ואע"ג דבשעה שהיו נושאין אותה עדיין לא נודע הספק אלא אח"כ כשראתה]

אמרינן בתוספתא פ"ג דטהרות חש"ו ספיקן טהור מפני שאין בהם דעת לישאל אמר ר"ש בזו מדת הדין לוקה ע"ש ונראה דר"ש לטעמיה דס"ל בנדה (ג') גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דברה"י תולין דלא גמרינן מסוטה ס"ט ברה"י אלא ס"ט בר"ה ע"ש וזה דאין בו דעת לישאל ספיקו טהור גמרינן מרה"י דסוטה כדאמרינן בסוטה מה סוטה ברה"י טמא אף כל ברה"י טמא וממקום שבאת מה סוטה יש בו דעת לישאל אף כל דבר שי"ב דעת לישאל אבל ר"ש דלא גמר כלל ס"ט ברה"י מסוטה ל"ש למגמר ג"כ דבר שאי"ב דעת לישאל יהיה טהור ברה"י ול"ש ג"כ דר"ש לילף מדרב גידל דכתיב הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל כו' וכתיב והבשר כל טהור יאכל כו' טהור ודאי הוא דיאכל כו' כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל דהא לפי דרשא זו אם יש בו דעת לישאל טמא מדין ודאי ור"ש לא גמר כלל לס"ט ברה"י משום דרשא והוי כשאר ספיקות שבתורה דטמא מדין ספק ותולין א"כ אין חילוק בין יש בו דעת לישאל לאין בו דעת לישאל

תו אמרינן בתוספתא שם ד' ספיקות אמרו חכמים בתינוק תינוק שהניחתו אמו כו' התחיל נכנס ויוצא בגדיו טהורים ואין עושין ע"ג טהרות ולא נמנעו ישראל והיינו שלא נמנעו ישראל אלא היו עושין ע"ג טהרות כמה שפי' הר"ש ז"ל ספ"ג דטהרות ע"ש ונראה בזה לומר מה דאמרינן בכתובות (כ"ו) זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב כו' ולכאורה ל"ל למימר ומורכב על כתפו של אבא דהנה רש"י ז"ל כתב שם דזה דהיה צריך טבילה הוא משום שסתם תינוק מטפח באשפות ושרצין מצוין שם ע"ש ולזה היה צריך לומר וחורכב על כתפו של אבא דאם היה נכנס ויוצא הוא בחזקת טהרה ולא נמנעו ישראל לעשות ע"ג טהרות

כתב הרמב"ם ז"ל פט"ז מאבה"ט בד"א דדבר שאי"ב דעת לישאל ספיקו טהור בשהיה הדבר שקול ואין שם חזקה אבל אם היה הדבר ידוע שחזקתו שנטמא ה"ז טמא ע"ש הנה אמרינן בנדה י"ג כהן שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב ומשמרין אותו שלא יישן ישן טמא לא ישן טהור כו' היינו דחיישינן רק לטומאת קרי ויש לעיין אמאי לא חיישינן נמי לטומאת שרץ ואף לא ישן יהא טמא ואף לטומאת מת אמאי לא חיישינן ואמאי מטבילין אותו לאכול תרומה לערב הא אמרינן דהיסח הדעת משמירת גופו צריך הזאה גו"ז דחיישינן אף לטומאת מת ושוטה אי"ל היסח הדעת גדול מזה וצ"ל משום דשוטה אי"ב דעת לישאל והיסח הדעת לא עדיף מספק טומאה גמורה וזה דישן טמא וחיישינן לקרי צ"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאין בו דעת לישאל הוא רק בספק השקול וטומאת קרי מצויה היא ואין זה ספק השקול ולפ"ז לאו דוקא שחזקתו שנטמא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דהא בישן אין חזקתו שנטמא אלא כל שטומאתו מצויה אין מטהרין בזה משום אי"ב דעת לישאל, הנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל ספ"ג דטהרות תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור אמר ר"י בד"א בזמן שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים מנשקות ומגפפות אותו א"ל לדבריך אפילו הניחתו מלוכלך טמא מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה ע"ש היינו דחיישינן ביה רק לטומאה המצויה ולא שנטמא סתם בשרץ ולרבנן דלא חיישי להנשים מגפפות אותו טהור ואע"ג דבהיסח הדעת חיישינן לכל הטומאות ע"כ משום דהיסח הדעת לא אלים מספק טומאה ממש והוא אי"ב דעת לישאל אך יש לעיין ניחוש שמא נגע באדם טמא וכן בשוטה שאינו ישן ניחוש שמא נגע באדם טמא והו"ל ס"ט הבאה בידי אדם ולא מהני מה שאי"ב דעת לישאל דהא בהיסח הדעת חיישינן לכל הטומאות ואף לנגיעה באדם טמא ונראה מזה דזה דס"ט הבאה בידי אדם ס"ט הוא דוקא אם ודאי בא בידי אדם כגון הטהרה בידי אדם או הטומאה בידי אדם ספק נגע ספק לא נגע אבל בהיסח הדעת דאין כאן ריעותא של טומאה כלל רק דחששו בהיסח הדעת לטומאה ועשאוה כספק בזה אזלינן רק בתר דידיה וכיון דהוא אי"ב דעת לישאל ספיקו טהור ולא חיישינן שנגע בשום טומאה, והנה בזה אתי שפיר מ"ש התוס' חגיגה (כ"א ע"א) על ההיא דבשר שנמצא בעזרה אברים עולות חתיכות חטאות ומשמע שעולה נקריבה וחטאת תאכל והרי נפסלו בהיסח הדעת וכן בסכין שנמצא בי"ד דשוחט בה מיד הא הוי היסח הדעת ותי' דהיסח הדעת הוא רק דומיא דהסל על כתפו והמגרפה בתוכה ואמר לבי על הסל ולא על המגרפה שהיו בידו ואסח דעתו אבל היכא שלא היו בידו כגון שאבד ל"ש היסח הדעת ליפסל ע"ש ולכאורה תמוה כיון דהיסח הדעת חשש טומאה מ"ל היה בידו ואסח דעתו ומ"ל לא היו בידו ונראה משום דהיסח הדעת לא עדיף מספק טומאה גמור והאי סכין או בשר שנמצא בעזרה אין בהם דעת לישאל ספיקן טהור דמ"ש מתינוק שהניחתו אמו וכן שוטה דהוי היסח הדעת ולא חיישינן לטומאה אבל היה בידו והסיח דעתו דבספק טומאה ודאי כה"ג טמא דהוי ס"ט הבאה בידי אדם וה"נ בהיסח הדעת מיהו במתני' דשקלים בבשר הנמצא בעזרה אמרינן תעובד צורתו ויצא לבית השריפה ואין אוכלין ואין מקריבין אותו ובירושלמי איכא למ"ד הטעם משום דנפסלו בהיסח הדעת וכבר הקשו מזה על התוס' א"כ להאי מ"ד בהירושלמי לעולם בהיסח הדעת חיישינן לטומאה ואף בנאבד ואף בדבר שאי"ב דעת לישאל וקשה איך מאכילין כהן שוטה תרומה בשאינו ישן וגם מההיא דתינוק שהניחתו אמו כו' וצ"ע ועיין מ"ש בסי' שאח"ז]

אמרינן בחולין ט' שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואמרינן שם הטעם משום דאי"ב דעת לישאל, והנה הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' אבה"ט ה"ז כתב השרץ בפי החולדה