מקדש דוד חלק ג מד

מסעודה זו הוי היסח הדעת ואינו משמר את ידיו ומש"ה בסיפא בהסיח דעתו מלאכול דא"צ רק נטילה משום דעל גופו ליכא היסח הדעת כיון דדעתו לאכול למחר א"כ מטומאות המטמאות את כל הגוף ליכא היסח הדעת וא"צ רק נטילה בשביל טומאות הפוסלות את הידים, והנה לר"י דס"ל בהסיח דעתו לגמרי מלאכול בתרומה דטהור משום שכן דרך טמאים פורשין ממנו ובידים מודה דלא מהני יודע אני שלא נטמאו לפי שהידים עסקניות א"כ אף ברישא בהסיח דעתו לגמרי מלאכול בתרומה כיון דהידים עסקניות הן אכתי ליחוש שמא נגע בידיו באב הטומאה ונטמא כל גופו דהא ברישא מיירי שהסיח דעתו לגמרי מן התרומה אך בלא"ה קשה דקאמר ר"י הטעם שכן דרך טמאים פורשין הימנו מ"מ ניחוש שמא נטמא בשרץ ונבלה ובמת דל"ש האי טעמא וצ"ל דהנך טומאות לא שכיחי ואע"ג דבכל היסח הדעת חיישינן לכל הטומאות דהא אמרינן היסח הדעת צריך הזאה גו"ז שאני הכא דליכא היסח הדעת לגמרי שהרי משמר את עצמו רק שהסיע דעתו מלאכול בתרומה ועדיין אוכל הוא חולין בטהרה רק דאין שמירת אוכלי חולין בטהרה שמירה לאכילת תרומה ובזה לא חיישינן רק לטומאה הרגילה וכמו בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש ואמרינן בחולין (ל"ה) דהוא דוקא במדרסות שמא תשב עליהן אשתו נדה אבל בפירי לא וכתב רש"י ז"ל שם דחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה ואע"ג דאוכלי תרומה מזדהרי בה שפיר מיהו לגבי קדש לא הוי שמירה וחיישינן הואיל וטומאה מצויה היא אבל בפירי דאין טומאתן מצויה הוי שמירת תרומה שמירה כו' ע"ש א"כ ה"נ הכא בהסיע דעתו מלאכול בתרומה ובזה חיישינן רק לאדם טמא שזה טומאה מצויה אך דרך הטמאים פורשין ממנו וא"כ ל"ק נמי דליחוש שמא נגע בידיו באב הטומאה לפי דהידים עסקניות כיון דמיירי ששמרן דהא אומר יודע אני שלא נטמאו רק אין שמירתן שמירה כיון דהסיע דעתו מלאכול לא חיישינן לשרץ ונבלה דלא שכיחי כמו ברישא ולאנשים טמאים דחיישינן הרי פורשין ממנו ולא חיישינן רק דנגעו בראשון דהנך שכיחי דהידים עסקניות הן היינו באוכלין ובמשקין טמאים המטמאין את הידים ולא את הגוף ומש"ה א"צ רק נטילה

הנה על רבותינו דס"ל דידים הוא משום טומאה ולא משום נגיעה במקום הטנופת יקשה דהא אמרינן בהדיא ביומא (ל') הלכה בסעודה אדם יצא להשתין נוטל ידו אחת כו' ונראה לומר דהנה התוס' פסחים (קט"ו ע"ב) על הא דאמרינן שם דהנוטל ידיו לטיבול ראשון צריך לחזור וליטול משום כיון דאיכא הלילא ואגדתא מסח דעתיה הקשו מאי צריך להאי טעמא תי"ל דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקין כו' ע"ש ונראה מזה דס"ל להתוס' דנט"י לאכילה הוא גדר אחר לגמרי מנט"י דנגיעה דבנגיעה הנטילה משום טהרה ולאכילה משום קדושה ונראה דיצא זה להתוס' מהא דאמרינן בברכות והתקדשתם זו מים ראשונים כו' דאכילה צריכה קידוש ידים וכיון דנטילה לאכילה היא קדושת ידים מש"ה נגיעה במקום הטנופת מועלת בהם דאשכחן דנגיעה במקום הטנופת מועלת בקדושת ידים וכמו בקידוש ידים ורגלים במקדש דאמרינן ביומא שם דיצא להטיל מים צריך קידוש ידים ורגלים ומקשינן בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים אמאי ואמרינן משום דמצוה לשפשף ע"ש ואדרבה משום טומאת ידים לא איכפת לן התם כדאמרינן בפ"ב דזבחים נטמאו ידיו א"צ לקדש דנגיעה במקום הטנופת מועלת בקדושת ידים וה"נ כיון דצריך קדושת ידים לאכילה נגיעה במקום הטנופת מועלת בהם אבל לנגיעה בתרומה שהוא משום טהרה חיישינן רק לטומאה ולא לנגיעה במקום הטנופת

ונראה דכהנים האוכלין פת בעזרה דצריכים נט"י ואף דאין טומאת ידים במקדש דלאכילה אין זה משום טהרה כ"א משום קדושה וכמ"ש התוס', ובזה נראה ליישב מה שהקשה הגה"ש על הק"ע בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ה דמייתינן התם ההיא דהנוטל ידיו למקדש והיינו לקדש צריך ליטול מי רביעית ומקשינן הא לקדש צריך טבילה ומשנינן בחד תירוצא כאן לקדשי מקדש המקודשין צריך דוקא טבילה כאן לחולין שנעשו ע"ט הקדש סגי בנטילה וכתב הק"ע דקדשי מקדש המקודשין היינו מנחות והקשה עליו הגה"ש הא אין מנחות נאכלות אלא בעזרה ואין טומאת ידים במקדש ע"ש ולפ"ז מנחות כיון דפת הן דהא אמרינן במנחות (ע"ה) דמברכין עליהם המוציא א"כ צריך נטילה אף במקדש מיהו בזה יש לעיין אי צריך לזה טבילה דוקא כיון דמדין טהרה א"צ רק משום אכילת פת א"כ הוי כשאר אכילת פת דדיו בנטילה אך אפשר דכל לקדש בעי טבילה אף אם הוא בשביל הקדושה

אמרינן ביומא (ע"ט) הביאו לו לר"צ אוכל פחות מכביצה היה נוטלה במפה כו' והקשו בתוס' שם הא כביצה בעי דוקא נט"י הא ר"צ שהוא כהן היה אוכל ע"ט תרומה ואמרינן דהותרה מפה לאוכלי תרומה ותי' דדוקא בשעת אכילת תרומה עצמה התירו מפה ע"ש, והנה יש לעיין בשלמא בחולין דאין שני עושה שלישי בחולין ורק לאכילה צריך נטילה יש לחלק בין כביצה לפחות מכביצה דרק לאכילה חשובה בעי נטילה אבל לפמ"ש בתוס' דהיו שם חולין ע"ט תרומה דנפסלות בנגיעה מחמת ידים א"כ אם לא התירו מפה לחולין ע"ט תרומה דחיישינן שמא יגע בהן מאי נ"מ בין כביצה לפחות מכביצה ואפשר דזה דחיישינן שמא יגע הוא רק מדין משמרת דצריך לשומרן שלא יבואו לידי טומאה ולענין משמרת דתרומה ג"כ אשכחן שיעורא וכדאמרינן בפסחים ט"ו בחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה כו' דאם יכול להציל רביעית בטהרה יציל כו' אלמא שאני למשמרת בין רביעית לפחות מרביעית ואפשר דבאוכלין השיעור כביצה דחיישינן בהו למשמרת טפי וחיישינן שמא יגע בהם

אמרינן בבכורות (ל') מקבלין לכנפים ואח"כ מקבלין לטהרות ואם אמר איני מקבל אלא לכנפים מקבלין אותו דהיינו אם קיבל עליו נט"י אף אם לא קיבל עליו שאר טהרות מקבלין אותו דנט"י חשוב דבר שלם ומקבלין אותו לזה וזה דמקבלין אותו היינו להיות נאמן לכל דבריו וסומכין עליו כמ"ש רש"י והרגמ"ה ז"ל שם, והנה יש לעיין למאי נ"מ שמקבלין אותו לנט"י ולא לשאר טהרות דהא אם נגע בטהרות בידיו כיון דכל גופו בחזקת טומאה מטמא אותם ואי אפשר לומר דנ"מ אם נגע בטהרות דעל סתם ידים שורפין את התרומה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' אבה"ט ה"ח א"כ בלא קבלתו היו שורפין על מגעו ועכשיו שקיבל לכנפים וידיו בחזקת טהרה ושאר גופו אף דלא קיבל עליו הוי רק ספק טמא ועל ספק טומאה לא שרפינן מ"מ לי"ל הכי דאם לא קיבל על טהרת גופו הוי לזה כע"ה ועל ספק טומאת ע"ה שורפין את התרומה ואי מיירי הכי לענין נאמנות לגבי אחרים דכיון שקיבל עליו נט"י חשיב חבר לענין זה ונאמן וכשמעיד על אחרים שידיו של זה טהורות ולא נטמאו נאמן זה ג"כ אי אפשר לומר דהא אמרינן בפ"ז דטהרות דאם הסיע את לבו מלאכול אעפ"י שאמר יודע אני שלא נטמאו ידיו ידיו טמאות שהידים עסקניות הן ע"ש א"כ ממ"נ אם האחר לא הסיע את לבו א"צ לעדותו של זה ואם הסיע לבו מה מועיל נאמנותו שלא נטמאו ידיו שאף הוא בעצמו אם אומר יודע אני שלא נטמאו לא מהני דלא מהני עדות לידים כל שהסיע דעתו מלאכול ואי מיירי לענין שאחד שהיו ידיו טמאות וספק נגע בטהרות ספק לא נגע וזה מעיד שלא נגע הא בלא"ה טהור דכל ספק ידים ליטמא ולטמא טהור וצ"ע

ד) נקטינן בכמה דוכתי דאין טומאת ידים במקדש