מקדש דוד חלק ג מג

רביעי בקדש בעינן שכל הטומאות שבאה מכחן יהי' או קדש או תרומה והכא השני והשלישי הם ידים ומוכח דידים כיון דכל טומאתן שייכא רק לקדש או לתרומה דינן כקדש או כתרומה עצמה

והנה זה דמשקין הבאין מחמת ידים אין מטמאין רק תרומה אין זה דוקא בידים דה"ה באוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים שנעשה גופו שני מטמא משקה חולין רק ע"מ לטמא תרומה ובזה אף הראב"ד ז"ל מודה וכמ"ש בפ"ח מהל' אבה"ט על הרמב"ם ז"ל שכתב שם באוכל אוכלין טמאים דאם נגע באוכלין עשאן שלישי ואם נגע במשקין אפילו חולין עשאן תחלה לטמא אוכלין ומשקין אבל לא לטמא כלים וכתב הראב"ד ז"ל אבל לא לטמא כלים ולא אפילו לטמא אוכלין של חולין שלא גזרו אלא לתרומה עכ"ל היינו דמשקין של חולין שנטמאו ואו מחמתו אין מטמאין רק אוכלין של תרומה לפי שלא גזרו אלא לתרומה ומ"מ מטמא הוא משקין של חולין והיינו ע"מ לטמא אוכלין של תרומה ולענין זה המשקין תחלה והכ"מ שם כתב דאף הרמב"ם ז"ל ס"ל כהראב"ד ז"ל בזה דמה שהמשקין מטמאין אוכלין ומשקין הוא רק של תרומה אלא שלא פירש ע"ש והפי' הרא"ש ז"ל בפרה פ"ח מ"ז כתב דכל הנך שהן מי"ח דבר דהיינו אכל אוכלין טמאים כו' והבא ראשו ורובו במים שאובין כו' עושה משקין תחלה ע"מ לעשות שני בתרומה ע"ש ורק בתרומה ולא לחולין ומשום דלא גזרו אלא לתרומה, והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דמשקין מטמאין כלים והוא שיהיו אותן המשקין טמאין מחמת אב מאבות הטומאות בין של תורה בין של דבריהם אין הכוונה שיגעו המשקין עצמן בהאב דהא משקין שנגעו באוכלין שנגעו בשרץ ג"כ מטמאין כלים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כיון דהטומאה באה מחמת אב הטומאה של תורה או של ד"ס ולא אתי למעוטי רק ידים ואוכל אוכלין טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובין כל הנך דגזרו עליהן בי"ח דבר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח ה"י ופ"ט ה"א דכל הנך לא גזרו רק לתרומה

והנה מה שכתב הלח"מ דהרמב"ם ז"ל סותר דברי עצמו שכתב בפה"מ פכ"ה דכלים על ההיא דרמ"א לידים הטמאות והטהורות דהיינו שהמשקין נטמאו מידיו ומטמאין בית צביעתו של כוס אלמא משקין הבאין מחמת ידים מטמאין כלי ל"ק כלל דזה דאין משקין מחמת ידים מטמאין כלים הוא מחמת שאין משקין הבאין מחמת ידים מטמאין רק תרומה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר טהרות ומשום דידים לא גזרו אלא לתרומה אך זה רק אליבא דידן אבל ר"מ ס"ל בחולין (ל"ג) דיש ידים לחולין דידים ראשון לחולין ושניים לתרומה דאם הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות אף לחולין ואם הן רק שניות כגון שנגעו בראשון הן רק לתרומה ע"ש א"כ כיון דס"ל לר"מ דטומאת ידים הן לחולין כמו לתרומה וכשהן תחלה מטמאין חולין וכשהן שניים הוי כשאר שניים דלא מטמאין רק תרומה א"כ כיון דידים הם לחולין כמו לתרומה א"כ אף בידים שניות שנגעו במשקין הוי כמשקין שנגעו בשאר שני שמטמאין חולין ואף כלים כיון דידים הם אף לחולין

ובשמעתתא דא"ד בפלוגתא דב"ש וב"ה דלב"ש נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס שלא יטמאו משקין מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס והקשה הראב"ד על הרמב"ם אלמא משקין הבאין מחמת ידים מטמאין כלי וב"ה פליגי התם רק משום דניצוצות לא שכיחא אבל בעיקר מודו נראה דג"כ ל"ק דהנה אמרינן בטהרות פ"י מ"ד הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה בש"א נותן בידים טהורות ואם נתן בידים טמאות טמאן דס"ל דהוכשרו ובה"א נותן בידים טמאות ומפריש תרומתו בטהרה דס"ל דלא הוכשרו והקשה הר"ש ז"ל שם אמאי לא יתן בידים טמאות כיון דמיירי הכא בחולין קודם שהפריש תרומה ואין ידים לחולין ותי' בחד תירוצא דס"ל כרשב"א דידים תחלות לחולין וכן תי' הרע"ב ז"ל שם ע"ש א"כ ס"ל לב"ש וב"ה דיש ידים לחולין דלב"ה זה דנותן בידים טמאות הוא רק משום דלא הוכשרו א"כ שפיר ס"ל בשמעתתא דא"ד דמשקין הבאים מחמת ידים מטמאין כלים כשאר משקין טמאים ואנן לא קי"ל הכי וס"ל דאין ידים לחולין ומש"ה הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' ט"א ה"ד פסק בנותן מן הסלים דלא כב"ה דס"ל דנותן בידים טמאות משום שלא הוכשרו ואף לא כב"ש ופסק כהתוספתא דצריך ליקח מהן בידים טהורות כדי שלא יקח מהם הטמא ויטמאן עכ"ל היינו דצריך ליקח בידים טהורות לא מפני שידים טמאות מטמאות אותן דאין ידים לחולין ולא כב"ש דאמרי דאם נתן בידים טמאות טמאן אלא משום גזירה בעלמא שמא יקח מהם טמא מעליא ויטמאן דהוכשרו

כתב הכ"מ פי"א דמקוואות על הרמב"ם ז"ל שכתב דמים שניים צריך רק לתרומה דמקורו מההיא דפ"ב דידים דתנן נטל את הראשונים למקום אחד והשניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא כו' ומדנקט ככר של תרומה מכלל דשל חולין טהור אלמא דאין מים ראשונים טמאים לחולין ע"ש אך אין זה כ"כ דיוק דהא כיוצא בו תנינן בפ"א דמקוואות במי גבאים שתה טמא ושתה טהור כו' נפל לתוכו ככר של תרומה אם הדיח טמא כו' והתם ע"כ לאו דוקא ככר של תרומה דאף של חולין נטמא שהרי המים טמאים וטעם הרמב"ם ז"ל הוא משום דלשיטתיה אזיל דאין משקין הבאין מחמת ידים מטמאין חולין כ"א תרומה

ג) אמרינן בשבת (י"ד) דגזרו טומאה על סתם ידים משום דהידים עסקניות הן וכתב רש"י ז"ל ונוגעין בבשרו ובמקום הטנופת וגנאי הוא לתרומה ורבותינו מפרשים חיישינן שמא נגעו ידיו בטומאה וקשיא לי א"כ ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מ"ש ידים לחודייהו בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה עכ"ל, ונראה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דלא חיישינן שמא נגע בטומאה כלל ורק לנגיעת במקום הטנופת חיישינן אבל לנגיעה דטומאה אפילו הסיח דעתו משמירתן לא חיישינן וקשה הא קי"ל דבהיסא הדעת חיישינן לכל הטומאות ואף לטומאת מת חיישינן כדאמרינן בחגיגה ובזבחים דהיסח הדעת צריך הזאה גו"ז וזה דהיסח הדעת מידיו דא"צ רק נטילה ע"כ מיירי דלא הסיח דעתו מהם לגמרי ושמרן מנגיעה באב הטומאה ולא שמרן רק מדברים המטמאין את הידים וא"כ ל"ק על רבותינו דכל גופו יהיה טמא, והנה בטהרות פ"ז אמרינן מי שהיה טהור והסיע את לבו מלאכול ר"י מטהר שדרך טמאין פורשין ממנו וחכמים מטמאין היו ידיו טהורות והסיע את לבו מלאכול אעפ"י שאמר יודע אני שלא נטמאו ידיו ידיו טמאות שהידים עסקניות וכתב בפי' הרא"ש ז"ל שם דעסקניות הן ונגעו במקום הטנופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה אבל לא בשביל דחיישינן שמא נגעו בטומאה דא"כ ליבעי כל גופו טבילה כו' ע"ש, ונראה דמזה ג"כ ל"ק על רבותינו דל"ד היסח הדעת מאכילת תרומה דרישא דס"ל לרבנן דכל גופו טמא להסיח דעתו מאכילה דסיפא דצריך רק נטילה דרישא מיירי בהסיע דעתו לגמרי מלאכול בתרומה אבל סיפא בהסיח דעתו מאותה סעודה צריך נטילה אף שדעתו לאכול למחר שהרי הדין כן שכל שהסיע דעתו מלאכול עתה צריך נטילה והטעם הוא דכשטובל עצמו בשביל אכילת תרומה הוא טובל עצמו על כל הזמן שירצה לאכול תרומה דהא א"צ טבילה על כל סעודה וסעודה א"כ ליכא היסח הדעת משמירת גופו כל שדעתו לאכול בתרומה למחר אבל בנטילה כיון דצריך נטילה על כל סעודה וסעודה כל שהסיח דעתו