מקדש דוד חלק ג לט

צירוף כלי וחיבור מים זה לא אמרינן א"כ האי סוגיא דהקומץ הוא דמונין ביה ראשון ושני ונראה דזהו טעם הרמב"ם ז"ל שכתב דהדבר ספק אם הוא אם מונין ביה ראשון ושני דהסוגיא דמנחות פליג אסוגיא דזבחים דפשטינן דאין מונין בו ראשון ושני

ג) הנה באוכלין שיהיו חיבור זה לזה לא סגי בנגיעה כמ"ש תוס' חולין (קי"ח ע"ב) ד"ה אין ובמשקין ג"כ נראה דנגיעת משקין להדדי אינו חיבור וצריך שידחקו זה את זה דהוי כמו נשיכה באוכלין ונראה ראיה לזה מדאמרינן פ"ב דטבול יום חבית שנקבה ונגע טבול יום רי"א מפיה ומשוליה טמאה מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה וכתב הר"ש ז"ל דמפיה הואיל וכל היין של מטה נעשה בסיס לעליון הוי חיבור ומשוליה נמי הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב הוי חיבור אבל נקבה מצדיה מכאן ומכאן טהורה ע"ש ואף שנוגעין בהשאר לא הוי חיבור דבעינן או שיהיו בסיס או שימשך אחריו ונראה דזהו נמי מה דקי"ל דניצוק לא הוי חיבור ואף דאיכא נגיעה דכל הטפות נוגעות זו בזו לא הוי חיבור דנגיעה בלבד אינו חיבור אף במשקין וזה נראה ג"כ ממה דאמרינן בנדה (י"ז) שלג אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו למשקין מטמא טומאת משקין נטמא מקצתו לא נטמא כולו נטהר מקצתו נטהר כולו היינו כשהשיקו במקוה וכתב הר"ש ז"ל פ"ג דטהרות מ"ב תימה דלהקל הוי חיבור ולהחמיר לא הוי חיבור ותי' דלענין השקה כיון דשלג מעלה את המקוה א"כ נמצא דכשהושק מקצתו למקוה כהושק כולו שהרי כולו נוגע זה בזה כו' ע"ש א"כ לענין טומאה אין נגיעה חיבור ואף דשלג מטמא מדין משקין ולא מדין אוכלין ומוכח דאף במשקין אין נגיעה חיבור ובשלג הוי נגיעה בלבד ואין החלקים דוחקין ואין נמשכים זה אחר זה ובזה אתי שפיר ג"כ מה שהעלו התוס' בגיטין (ט"ז) בסוף דבריהם דניצוק וקטפרס הוי חיבור למקוה ע"ש והטעם כיון דחזינן דשלג מעלה את המקוה וכשרה מקוה כולה משלג ואף דבשלג ליכא חיבור כ"א נגיעה א"כ ע"כ במקוה סגי חיבור של נגיעה א"כ ה"ה בניצוק וקטפרס דאיכא נגיעה שהטפין נוגעין זו בזו ובזה אתי שפיר ג"כ פלוגתא דריב"נ ורבנן בטבול יום פ"ב מ"ה בשמן שהוא צף ע"ג היין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא השמן ריב"נ אומר שניהן חבור זה לזה ובשבת (ק') בהנחת שמן ע"ג היין אי חשיב הנחה לענין שבת תלינן בפלוגתא דריב"נ ורבנן ע"ש ולכאורה מה זה דומה לעניני שבת אך לפמ"ש הר"ש ז"ל גבי חבית שנקבה מפיה ומשוליה דלזה שיהי' חיבור לטומאה בעינן או שיהיה בסיס לחברו או שימשך אחריו א"כ הכא בשמן צף ע"ג היין ונגע בשמן שיפסול את היין בעינן שיהיה היין בסיס לו היינו אי חשיב הנחה עליו א"כ בשבת דבעינן ג"כ הנחה א"כ דמיין להדדי, והנה רבנן פליגי רק אם נגע בשמן לא פסל את היין אבל בנגע ביין לא פליגי על ריב"נ דשניהם חיבור זה לזה והטעם משום כמו התם בחבית שנקבה ונגע בשוליה דהכל טמא ומשום דהעליון נמשך אחריו דכל שנגע בתחתון אין החיבור משום בסיס אלא משום שהעליון נמשך אחריו א"כ ה"נ בשמן צף ע"ג היין ונגע בתחתון כיון דהשמן נמשך אחריו הוי חיבור ואע"ג דבחבית שנקבה מצדיה פליגי רבנן על ר"י וס"ל אף בנגע מצדיה הכל טמא צ"ל דס"ל דאף מצדיה הוי בסיס

ונראה דכמו דלקולא איכא חילוק במשקין בין הטפות רק נוגעות זו בזו ובין נמשכין זא"ז שאז הן כגוף אחד ואי איכא רק נגיעה אין נגיעת מקצתו בטומאה מטמא את כולו ה"נ להפך לענין מגע בית הסתרים דקי"ל באוכלין דאין מגע בית הסתרים שמיה מגע נראה דה"נ במשקין דאם המשקין הם באופן שהן גוף אחד ורק מקצתו הוא טמא לא אמרינן שנטמא השאר משום שמקצת המשקה הטהור נוגע בהטמא ונטמא דגם במשקין חשיב כל המשקה כגוף אחד כמו באוכלין והוי מגע בית הסתרים ונראה ראיה לזה דבמשקין שייך ג"כ מגע בית הסתרים דאמרינן פ"ג דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו ה"א שניים חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור כו' והקשה הר"ש ז"ל וכי טומאה שבהן להיכן הלכה כדמקשינן בפסחים (ל"ג) ותי' דהאי טהור הוא רק טהור מדין משקה שהוא תחלה אבל נשארו שניים כמו קודם ע"ש וקשה טובא כיון דהן עתה משקין כשנמחו נהי דכשנעשו משקה לא קבלו טומאה חדשה כיון דהיה כביצה מכוון מ"מ כיון דנשארו שניים כמו שהיו קודם כמ"ש הר"ש ז"ל וקי"ל דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה דשני עושה משקין תחלה א"כ עתה כשהם שניים הרי מקצת משקין נוגעין זו בזו א"כ יעשו תחלה ולפ"ז כיון שהוא משקה אחד חשיב נגיעת בית הסתרים, והנה בפסחים (י"ח) גבי פרה ששתתה מי חטאת דבטלו במעיה פרכינן נהי דבטלו מטומאה חמורה טומאה קלה מיהא נטמאו וכתב רש"י ז"ל דטומאה קלה הוא דנטמאו מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה ממה שהן נוגעין בעצמן והו"ל משקין שנגעו במי חטאת אך התוס' שם כתבו דהאי טומאה קלה הוא משום דסופן לטמא טומאה חמורה משום מי חטאת וכמו כל סופו לטמא ט"ח די"ל טומאה קלה והקשו כיון דבטלה הטומאה חמורה בטלה נמי הקלה ע"ש ונראה דזה דלא כתבו הטעם דמקצת המשקין נוגעין במקצתו השני וא"כ נטמא משום נגיעה במי חטאת ולא תקשה קושית התוס' הוא משום דהוי מגע בית הסתרים ורש"י ז"ל דפי' משום נגיעה בעצמן ולא פי' משום סופן לטמא ט"ח נראה דס"ל דבמשקין ל"ש כלל סופו לטמא ט"ח דלא אשכחן זה רק באוכלין דנפקא לן מדתני דבי ר"י מה זרעים כו' והלימוד הוא רק באוכלין ולא במשקין והנה מרש"י ז"ל יש להוכיח דס"ל דטומאת בית הסתרים ל"ש במשקין

והנה יש לעיין בשלג דנטמא מקצתו אמאי לא נטמא כולו הא הפרידות של שלג נוגעות זו בזו כמ"ש הר"ש דמש"ה מהני בהו השקה א"כ נהי דאינו חיבור זה לזה מ"מ הפרידה שנטמאה תטמא הפרידה שהיא נוגעת בה מדין נגיעה וכן כולן דהא אין מונין במשקין וכן בניצוק כשניגע הטמא במקצתו אמאי לא נטמא כולו משום נגיעה דכל הטפות נוגעות ומטמאות זו את זו והכא ל"ש מגע בית הסתרים דהא שלג וניצוק לא חשיבי גוף אחד דהא אינו חיבור זה לזה בשלמא להשיטות דלטומאת משקין בעינן רביעית שפיר דבכל טפה ליכא רביעית א"כ אי אפשר לה לטמא הטפה השניה אך לכל השיטות דלא בעינן רביעית קשה, והנה הר"ש ז"ל טהרות פ"א מ"ט נסתפק אי במשקין בעינן טופח להטפיח או סגי בטופח לחודא אך ברפ"ג שם כתב בפשיטות דבעינן דוקא טופח להטפיח ע"ש ונראה לומר אף אי בעינן טופח להטפיח הוא רק לטמא אחרים דכל לטמא אחרים בעינן שיעורא וכמו באוכלין דלטמא אחרים בעינן כביצה אבל לטומאת עצמן לא בעינן שיעורא דאף לאוכלין טומאת עצמן הוא בכ"ש מדאורייתא או מדרבנן וכן להשיטות דבמשקין בעינן רביעית הוא ג"כ לטמא אחרים כמ"ש תוס' פסחים (י"ד) וטופח לחוד הוא ג"כ משקה רק בעינן שיעורא דטופח להטפיח וזה שייך רק לטמא אחרים דבעינן שיעורא ומש"ה בשלג אין כל פרידה מטמאת את חברתה מדין נגיעה דלטמא אחרים בעינן טופח להטפיח ובכל פרידה ליכא שיעור דטופח להטפיח ואע"ג דהפרידה שנוגעת בהטומאה נטמאה דהא אמרינן נטמא מקצתו לא נטמא כולו הא מקצתו נטמא אבל לטמא אחרים בעינן שיעורא וכן הוא נמי בניצוק דבכל טפה ליכא שיעור דטופח להטפיח ואינה מטמאת את חברתה

ד) ידות האוכלין נתרבו להכניס הטומאה ולהוציא ושומר גם לצרף ובחולין (קי"ח) פליגי אי יש יד לפחות מכזית ופי' רש"י ז"ל שאותו הפחות מכזית היה עם כביצה