מקדש דוד חלק ג לב

אפילו הניחו ע"ג אוכל שני וכיוצא בו מדבריהם הרי נטמא האפר שנאמר במקום טהור כו' ומשקין לא הזכיר שם כלל ונראה משום דמשקין אפילו לא הניחו עליהן רק נגעו בהן ג"כ נטמא האפר אך ממתני' קשה טובא

הנה מה שנראה מההיא דבכורות דפשוטי כ"ע הנך דלא חזו למדרסות כיון דאי"ל טומאה מדאורייתא אין מתטמאין מחמת משקין וכן פי' רש"י ז"ל שם בלשון ראשון דאורייתא בר קבולי טומאה דנגזור עליהן טומאת משקין יש לעיין מדאמרינן בפכ"ה דכלים דהשלחן וטבלא שאי"ל לבזבז מתטמאין במשקין ואפלגו רק בנטמא אחוריהן אם נטמא תוכו ואע"ג דשלחן וטבלא הם פשוטי כ"ע ולא חזו למדרסות ומ"מ מתטמאין במשקין וצ"ע [אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל כלים פכ"ה מ"א דאם נפלו משקין על רוחבו של כלי מלגבו והוא טהור וכן השלחן אם נפלו משקין על רגלו טהור לגמרי ומימיהם של כהנים לא נמנעו מלהיות נותנין רגליו של שלחן ע"ג משקין טמאים ע"ש ויש לחקור בקדש דקי"ל אחוריים ותוך לתרומה ולא לקדש ובקדש נטמא אחוריו נטמא תוכו אם נפלו משקין על רוחבו של כלי או בשלחן ע"ג רגליו אם נטמא אי לקדש טומאת משקין הוי כשאר טומאות דאין חילוק באיזה מקום נגעה הטומאה או רק דלקדש באופן דלתרומה נטמא אחוריו הכא נטמא הכל אבל באופן דלתרומה לא נטמא כלל אף לקדש לא נטמא אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שם בכרים וכסתות שהפכן נעשה אחוריו תוכו ותוכו אחוריו ע"ש, והנה יש לחקור בנטמא אחוריו ואח"כ הפכן דנעשה אחוריו תוכו אם כל הכלי טמא כיון דכלי שנטמא תוכו נטמא אחוריו וכיון דתוכו טמא עתה הכל טמא או זה רק בשעת קבלת הטומאה אבל אח"כ אין הטומאה מתפשטת]

ו) גרסינן בריש מכשירין משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון היינו דמטמאין ומכשירין יחד בין לרצון בין שלא לרצון וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ לפי שהטומאה וההכשר באין כאחת אמנם אנו מצריכים המשקה לרצון כשקדם לבדו להכין הזרעים לטומאה ואח"כ יבא דבר המטמא והוא אמרו וכי יותן כו' ואח"כ ונפל מנבלתם עליו כו' עכ"ל והנה הת"י בכריתות (י"ג) כתבו דזה דמשקין טמאים מכשירין שלא לרצון הוא דוקא במשקין הבאין מגוף אבל נטמאו משרץ לא ע"ש ונראה דלהרמב"ם ז"ל אפילו באין משרץ כיון דהטעם דההכשר והטומאה באין כאחת מ"ל המשקין באין מגוף מ"ל באין משרץ מיהו מה דנסיב לה הרמב"ם ז"ל מקראי דכתיב וכי יותן כו' והדר ונפל מנבלתם כו' ודאי לא מצי מיירי במשקין הבאין מחמת שרץ דהא קי"ל טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא אלא ע"כ במשקה זב וזבה דהנך מטמאין אחרים מדאורייתא, אך יש לעיין דל"ל טעם שהן משקין טמאים ומש"ה מכשירין שלא לרצון תי"ל שבאין מאדם טמא ואמרינן בפ"ג דטבול יום שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו ור"מ ורבנן פליגי התם במשקה טבול יום דס"ל לרבנן אין טבול יום טמא והתם אין הטעם דהמשקה טמא דהא משקה של טבול יום טהור גמור הוא כדאמרינן ברפ"ב דטבול יום ול"ש בזה טומאתו והכשרו באין כאחת אלא כיון דהמשקה בא מאדם טמא חשיב להכשיר שלא לרצון ורבנן פליגי רק בטבול יום דאין טבול יום טמא א"כ במשקה זב וזבה א"צ לטעם דהמשקין טמאין והכשרן וטומאתן באין כאחת ונראה דאצטריך לטעם שהמשקה טמא לדם מן המת דמטמא אחרים מדאורייתא ול"ש משקה של טמא דזה שייך רק בבא מאדם טמא וזה מחשיב את המשקין אבל בבא מן המת ל"ש זה, והנה הת"י בכריתות שם כתבו דמשקין שיש תורת מעין עליהם מכשירין שלא לרצון ואפילו באין מאדם טהור ע"ש ויש לעיין טובא דהא בפ"ג דטבול יום פליגי ר"מ ורבנן במשקין של טבול יום אי מכשירין שלא לרצון אי טבול יום אקרי טמא והתם ברוק איירי שהוא מעין גמור ע"ש ומוכח להדיא דמעין של טהור אינו מכשיר שלא לרצון וצע"ג [והנה ז"ש הת"י שם דזה דמשקין טמאים דמכשירין שלא לרצון היינו הבאין מגוף נראה דהיינו דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה של זב דמטמאין טומאת משקין ברביעית דאינן מעין דהנך שהם מעין אף של אדם טהור מכשיר כמ"ש שם]

והנה הר"ש ז"ל במכשירין שם כתב הטעם דמשקין טמאים מכשירין שלא לרצון דמחמת טומאתן חשיבי טפי ודכוותה אמרינן בשבת דכלי טמא חושב משקין ע"ש ונראה דאיכא נפקותא בין טעם הרמב"ם ז"ל להר"ש ז"ל בדם מן המת אי צריך רביעית מה"ת להכשיר שלא לרצון דלהרמב"ם ז"ל דהוא משום דטומאתו והכשרו באין כאחת א"כ בפחות מרביעית אינו מטמא אך להר"ש ז"ל דמחמת טומאתן חשיב טפי לא בעינן שיעורא כיון דהמשקה הוא טמא חשיב [יש לחקור הטהור לחטאת שנטמאו ידיו אי משקין שלו מכשירין שלא לרצון לחטאת כיון דלחטאת נטמא ידיו נטמא גופו חשיב משקין של טמא או בעינן דוקא הטמא לחולין]

אמרינן בפי"ח דאהלות כיצד בוצרין בית הפרס מזין על האדם ועל הכלים ושונים ובוצרין ומוציאין חוץ לבית הפרס ואחרים מקבלים מהם אם נגעו אלו באלו טמאים כדברי ב"ה כו' וכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' ט"א כיצד בוצרין בית הפרס כו' דהענבים טהורים משום דזה דהבוצר לגת הוכשר הוא רק מדבריהם הקלו בגזירה זו ולא גזרו עליו שיהא מוכשר עד שיצא מבית הפרס ע"ש וכ"כ בפה"מ שם וכ"כ הר"ש ז"ל שם דאע"ג דמודה ליה ב"ה לב"ש דבוצר לגת הוכשר דהא שתיק ליה הלל לשמאי בבית הפרס דרבנן לא הוכשר אך הראב"ד ז"ל כתב שם שאין דעתו מקבלת שיהיו אותן הענבים היין היוצא מהן טהור לאוכלי טהרות אבל הם ספק ומפני מה מזין על הבוצרים כדי שלא לטמא חולין שבא"י בידים לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית ע"ש, והנה על הרמב"ם ז"ל ודעמיה יש לעיין דהא אמרינן בשבת (י"ז) דבוצר לגת הוכשר משום דחיישינן שמא יבצרנו בקופות טמאות ואמרינן הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקה כו' דהיינו פלוגתא דר"מ ור"י בתוספתא בעריבה שירד דלף לתוכה בש"א ה"ז בכי יותן כו' בד"א בטהורה אבל בטמאה הכל מודים ה"ז בכי יותן דברי ר"מ רי"א אחת טמאה ואחת טהורה בש"א בכי יותן בה"א אינו בכי יותן וכמה שהביאו התוס' שם א"כ לר"מ דכלי טמא חושב משקה וכשבצרו בקופות טמאות הוכשר מדאורייתא א"כ הכא דהוי בית הפרס ואי בית הפרס טמא א"כ הכלים טמאים והוכשרו הענבים מחמת שבצרן בקופות טמאות א"כ ל"ש כאן כלל גזירה דהבוצר לגת הוכשר דזהו רק בבצרו בקופות טהורות וכיון דבית הפרס טמא הפירות נמי הוכשרו ואין חילוק כלל בבית הפרס בין פירות מוכשרין לאלו וכיון דפירות מוכשרין טמאים בספק של בית הפרס ה"נ אלו דממ"נ אי בית הפרס טמא א"כ ה"נ הוכשרו א"כ קשה לר"מ דאמר דמודים ב"ש וב"ה דכלי טמא חושב משקה והכא ס"ל לב"ה דבוצרין בית הפרס והענבים טהורים

והנה הרמב"ם ז"ל אי אפשר לו לפרש כהראב"ד ז"ל דהפירות טמאין מספק וזה דמזין על האדם ועל הכלים הוא רק שלא לטמא בטומאה ודאית דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל פ"ג מהל' בכורים דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ועיין כ"מ פ"י מהל' מטמאי מו"מ ה"א ואע"ג דהרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מהל' תרומות ה"י דאין בוצרין עם מי שעושה פירותיו בטומאה מפני התרומה שתעשה בטומאה הכא שאני כיון דסוף סוף נטמאו הענבים בטומאת בית הפרס דרבנן לשטת הראב"ד ז"ל ואף תרומה עצמה שנטמאת בולד הטומאה דרבנן מותר לטמאותה בטומאה דאורייתא כדאמרינן בסוגיא דר"ח סגן הכהנים ואע"ג דטומאת בית הפרס הוא ספק ותרומה