מקדש דוד חלק ג כט

קרא ימים ע"ש היינו דהכתוב קראו משקה מהני אף בסרוחין א"כ ה"נ בדמעת עינו ומי האף דבת"כ מפקינן כולהו מקרא מנין לדמעת עינו שהוא משקה דכתיב ותשקימו בדמעות שליש ומנין למי האף שהוא משקה דכתיב ועפעפינו יזלו מים ע"ש, והנה ההיא דפסחים (י"ח) בפרה ששתתה מי חטאת ואמרינן דבטלו במעיה משום דהוי משקה סרוח ע"כ אתיא כר"א דמטהר בראוין ואח"כ נסרחו דקי"ל כר"א כמה דפסק הרמב"ם ז"ל

אמרינן בטהרות פ"ט מ"ג המוהל היוצא מהן ר"א מטהר וחכמים מטמאין אמר ר"ש לא נחלקו על המוהל היוצא מן הזיתים שהוא טהור ע"מ נחלקו על היוצא מן הבור שר"א מטהר וחכמים מטמאין וכתב הרמב"ם ז' בפה"מ ר"א לא יחשבהו משקה כו' וחכמים ישימוהו מתולדות השמן אמנם רש"א שהמוהל ד"ה אינו משקה אמנם הוא מי פירות ומדרך שמן זית בעת סחיטתו שיערבהו מעט ממי הזיתים יתקבץ שמן זית בתוך הבור כו' ואלו המים הם אותן אשר יאמרו חכמים שהן משקה ויטמא מפני השארת שמן זית אשר בו עכ"ל, והנה יש לעיין טובא מאי איכפת לן אם המוהל מי פירות הן הא ר"א ס"ל בתרומות דאף מי פירות טמאין כשאר משקין ועוד יותר קשה לר"ש דמפרש פלוגתא דר"א ורבנן במוהל שיש בו צחצוחי שמן א"כ אפילו לר' נתן דמפרש בירושלמי תרומות שם פלוגתא דר"א ורבנן במי פירות היינו שנפלו בהן משקין כ"ש א"כ לכ"ע מי פירות שנפלו לתוכן משקין כ"ש לר"א טמא א"כ מ"ט במוהל היוצא מן הבור דמטהר ר"א ובירושלמי תרומות שם מייתינן ההיא מתני' דהמוהל היוצא מהם דר"א מטהר וחכמים מטמאין ואמרינן שם דטעמא דר"א דמטהר הוא משום דהוי משקה סרוח ודייקינן מינה דר"א מטהר אף בסרוחין מעיקרא ורבנן לטעמייהו דמטמאי משקה סרוח ע"ש ולהרמב"ם ז"ל דמפרש משום דהוי מי פירות צ"ע

אמרינן בפסחים (י"ח) בפרה ששתתה מי חטאת דבטלו במעיה ואף טומאה קלה לית בהו משום דהוי משקה סרוח והנה יש לעיין דאמרינן בתוספתא פ"ב דמכשירין בהמה שירדה מאליה המים העולין בפיה ובמעיה בכי יותן ע"ש ואמאי בכי יותן הא המים שבמעיה הוא משקה סרוח ועוד אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שלהי מקוואות פרה ששתתה מים טמאים והקיאתן טמאים מפני שאין טהורין בגוף נסרחו או שיצאו מלמטה טהורין ע"ש ונראה מזה דאף כששתתן אפשר להם שלא יסרחו רק אם נסרחו או שיצאו מלמטה טהורין מיהו אפשר לומר דהתם כיון דמיירי ששתתה מים טמאים וכל שכבר נטמאו אינו מתטהר אא"כ נפסל משתיית הכלב כמ"ש הרמב"ם ז"ל ולזה דוקא היכא שיצאו מלמטה אך עדיין קשה דהא גם בההיא דפרה ששתתה מי חטאת ג"כ מיירי בשנטמאו ואח"כ נסרחו דהא טומאה קלה שבהם משום שנגעו בעצמן כמ"ש רש"י ז"ל או משום סופן לטמא ט"ח לפי פי' התוס' היתה להם קודם ששתתה ונראה דההיא דפסחים פליגי על התוספתא ונראה להביא ראיה דתלמודא דידן לא ס"ל כהתוספתא דבחולין (ל"ו) טרחינן לאשכוחי גוונא בבשר קדשים דאתכשר ואוקמינן בפרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה ופי' רש"י ז"ל דטורח להעבירה בנהר ולהשקוחה משום סרכא דמשכא ומיירי דבשעת שחיטה עדיין משקה טופח עליה ונופל מן העור על הבשר ע"ש ול"ל לאוקמא דעדיין משקה טופח עליה תי"ל דכיון ששתתה המים שבמעיה מכשירין וכדאמרינן בתוספתא דהמים העולין במעיה בכי יותן וכל מעל"ע המים במעיה כדאמרינן בפסחים שם א"כ המים שבמעיה מכשירין הבשר ול"ל לאוקמא דעדיין משקה טופח עליה ונפל מן העור על הבשר ומוכח דס"ל דמים שבמעיה הוא משקה סרוח ואינו מכשיר

והנה במכשירין חשבינן מי רגלים והיוצא מן העין ומהאף בכלל משקין בתוספתא מייתינן קראי לכל מנין לדמעת עינו שהוא משקה ומנין למי האף שהוא משקה כו' אך למי רגלים לא מייתינן התם קרא ואפשר הטעם דמי רגלים א"צ קרא דאמרינן בזבחים (ע"ח) דמי רגלים מהני להו השקה וכתב רש"י ז"ל דמי רגלים מים הן ומהני להו השקה אבל רוקין אמרינן שם דלא מהני להו השקה ע"ש ואע"ג דרוקין חשבינן להו בשלהי מכשירין בתולדות למים צ"ל דרק הן תולדות למים אך אינן מים ממש ומי רגלים הן מים ממש והוי כשאר מים דמהני להו השקה א"כ אצטריך רק קראי לדמעת עינו ולמי האף שהן משקה אבל מי רגלים שהן מים ממש ולמים איכא קרא שהוא משקה אך לפ"ז יקשה הא הוי משקה סרוח ותקשה למ"ד מטהר ר"א אף בסרותין מעיקרא דלא אשכחן דפליג ר"א על מי רגלים שאינן מכשירין דר"א פליג במכשירין שם רק על ש"ז דאינו מכשיר ועל מי רגלים מכלל דמודה ע"ש

הנה במכשירין שם חשבינן בין המשקין דם הקזה לשתיה וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם דמיירי שחישב עליהן לשתיית אדם או לשתיית חיה ע"ש, ויש לעיין דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דאם נפסל משתיית האדם אף שראוי לבהמה אינו מטמא וכ"ש אי מתחילה היה רק ראוי לבהמה דמה שעומד לבהמה אינו משקה ומה מהני מה דחשיב לשתיית חיה

ג) כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' ט"א דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דזה דאמרינן בתוספתא דמי פירות אינן לא אוכל ולא משקה הוא רק משקין היוצאין מאליהן שהם זיעה בעלמא אבל אם סחטן למשקין ה"ה כעיקר הפירות ע"ש היינו דס"ל נהי דמי פירות אינן משקה אבל אוכל הוי ומטמאין כגוף הפירות ובטעם הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דמי פירות הם במציאות משקה ולא אוכל רק בת"כ ממעטינן מי פירות מדין משקה משום די"ל שם לווי דאמרינן שם יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבוא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי כו' ומוציא אני את מי תותים ומי רמונים כו' שי"ל שם לווי ע"ש א"כ כיון דבמציאות הם משקין ולא אוכלין אי אפשר להם לטמאות טומאת אוכלין ומדין טומאת משקין אמעוט מקראי משום שי"ל שם לווי אך בהתוספתא מכשירין הוא כדברי הראב"ד ז"ל דאמרינן שם דם השחין ובעביות ותמצית בשר ומי פירות והמלח שנמתחו מטמאין ולא מכשירין ע"ש היינו דחשיבי אוכל אך איכא חילופי גרסאות בהתוספתא שם

ובמי פירות שנפלו לתוכן מים כ"ש פסק הרמב"ם ז"ל פט"ז מהל' ט"א דמתטמא וכתב הראב"ד ז"ל דזהו כר"מ בתוספתא דאמרינן שם מי פירות שנפלו לתוכן מים כ"ש ר"מ מטמא וחכ"א הולכין אחר הרוב ואין הלכה כמותו נגד חכמים וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל גרס בהתוספתא איפכא דר"מ מטהר ורבנן מטמאים ע"ש ולענ"ד נראה דא"צ לזה דבירושלמי תרומות פי"א ה"ב מייתינן האי פלוגתא דר"מ ורבנן ואמרינן שם דטעמא דר"מ דקסבר דמי פירות אין מבטלין ע"ש היינו דאין מי פירות יכולים לבטל המים אעפ"י שהן רוב והנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל מכשירין פ"ד מ"י בעצים שנפלו עליהן משקין טמאין דרבנן מטמאין ור"ש מטהר משום דרבו משקין שלהן על המשקין הטמאין א"ל ר"ש לרבנן ומה מי גשמים דעלולין לקבל טומאה מבטלין מי פירות דאין עלולין לקבל טומאה לא כ"ש א"ל חכמים מה למי גשמים שכן מטהרין את הטמאים תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאים ע"ש א"כ ס"ל לחכמים דמי פירות אין מבטלין א"כ הרמב"ם ז"ל פוסק כרבנן דכאן דאין מי פירות מבטלין והיינו כר"מ דהתם

[אמרינן פי"א דתרומות דבש תמרים וחומץ סתווניות וכל מי פירות ר"א מטמא משום משקה והר' ז"ל שם הביא מהירושלמי מ"ט דר"א דכתיב וכל משקה מ"ט דרבנן דכתיב אשר ישתה ע"ש ונראה דר"א לטעמיה דדריש כל כדאמרינן בפסחים (מ"ג) ולרבנן יש קצת לעיין ל"ל קרא דאשר ישתה הא אמרינן שם בפסחים דרבנן לא