מקדש דוד חלק ג כח

ולא דם מגפתו ובדם חללים בעינן שיצא הדם אח"כ וכיוצא בזה אשכחן בשחיטה דאמרינן בחולין שם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אם נתקנח הדם בין סימן לסימן אינו מכשיר דדם מגפתה היא אבל ישנו לדם בשעת גמר שחיטה אח"כ בגמר שחיטה חל על הכל שם דם שחיטה ע"ש ואע"ג דתחלה היתה דם מגפתה חוזרת להיות דם שחיטה דעתה כל השחיטה אחת היא וה"נ אע"ג דכשהתחיל להורגו הוי אז דם מגפתו מ"מ כשגמר ההריגה נעשה עתה הכל הריגה אחת ובטל ממנו שם דם מגפתו ובדם חללים בעינן שיצא אח"כ ומה שיצא קודם אינו מכשיר ונראה דאם משהתחיל להורגו נפל הדם על הזרעים מכשיר אף דגמר אח"כ הריגתו כיון דאז אכתי הוי דם מגפתו וכמו בשחיטה בנתקנח הדם דרק מכאן ולהבא כשגמר השחיטה נעשה הכל דם שחיטה ה"נ בדם חללים א"כ כ"ז דלא גמר הריגתו דם מגפתו הוא ומכשיר

והנה רש"י ז"ל בכריתות (כ"ב ע"א) כתב ג"כ כהתוס' דדם חללים הוא היוצא לאח"מ וזה קרוי משקה פרט לדם קילוח שאינו לאח"מ אינו קרוי משקה ואינו מכשיר את הזרעים ע"ש והנה יש לעיין א"כ למה כתב רש"י ז"ל בחולין בישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה דצריך הכשר דאינו מתכשר בדם חללים משום שאינו מן הצואר תי"ל דהתם ההכשר ע"כ בעינן רק לטמא כשהיא מפרכסת דאח"כ א"צ הכשר דסופה לטמא טומאה חמורה א"כ כשהיא מפרכסת הדם היוצא ממנה הוא מחיים ולא לאח"מ א"כ אינו דם חללים ואינו מכשיר, והנה רש"י ז"ל בחולין שם כתב תרתי דמש"ה דם שחיטה לא חשיב דם חללים דדם חללים בעינן ע"י גסטרא ומן הצואר ע"ש היינו דלשטתיה אזיל דדם חללים הוא היוצא לאח"מ ומש"ה בעינן שיעשה גסטרא דמשהותזו ראשיהם הוא כמת לכ"ד כדאמרינן בחולין (כ"א) והיינו דמתרי טעמי לא חשיב דם שחיטה דם חללים משום דבעינן לאח"מ ובעינן מן הצואר, והנה התוס' בכריתות שם כתבו דרש"י ז"ל בחולין (ל"ו) פליג עמ"ש בכריתות דדם חללים הוא הדם היוצא לאח"מ וס"ל שם להפך דדם חללים הוא דוקא הדם שנעשה בו חלל ולא לאחר שנעשה חלל היינו הדם שיוצא לאח"מ אינו מכשיר ע"ש והנה לפי שטת רש"י ז"ל זו אדרבה אי שוויא גסטרא אינו מכשיר דכיון דשוויא גסטרא הוא מת לכ"ד ודם היוצא לאח"מ אינו מכשיר

ודם של בהמה שמתה מאליה דהיינו דם נבלות כתב רש"י ז"ל בשבת ע"ז דמטמא משום משקין טמאים וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' אבה"ט ה"ד וכתב הכ"מ שם שהוא מהירושלמי ע"ש וכן נמי לרש"י ז"ל מכשיר שהרי כתב רש"י ז"ל (חולין ל"ה ע"ב) דדם המת היינו בהמה שמתה מאליה ורק לר"ש אינו מכשיר אבל רבנן ס"ל התם דדם המת מכשיר ע"ש, והנה יש לעיין א"כ ל"ל בנבלת עוף הטהור ובנבלת בהמה הטעם דא"צ הכשר משום דסופן לטמא טומאה חמורה תי"ל דהוכשרו בדם נבלות שבהם כיון דחשיב משקה ואף שלא לרצון מכשירין דמשקין טמאים מכשירין בין לרצון בין שלא לרצון מיהו אפשר לומר דזה דצריך לטעם דסופו לטמא ט"ח הוא במקום דצריך מחשבה כגון נבלת עוף הטהור בכפרים ונבלת בהמה טמאה בכ"מ דהכשר קודם מחשבה לא מהני כדאמרינן בחולין (קכ"ח) א"כ משכחת לה דקודם שחישב עליהן הוציא את דמן א"כ לאחר מחשבה תו ליכא הכשר ומתכשרי רק משום דסופן לטמא ט"ח אך הרמב"ם ז"ל כתב פ"ג מהל' ט"א דחלב בהמה טהורה שמתה צריך הכשר וא"צ מחשבה והוא מהתוספתא פ"ה דטבול יום ע"ש ואמאי צריך הכשר הא תכף כשמתה הוכשרה בדם נבלות שבה ונראה לומר דכמו דמגע בית הסתרים באוכלין לאו שמיה מגע לענין טומאה ה"נ ל"ש מגע לענין הכשר והאי דם נבלות שמובלע בגופה אינו מכשיר א"כ יצא לחוץ ואף אי נימא דהכשר בית הסתרים ג"כ שמיה הכשר מ"מ נראה ודאי דכה"ג אינו מכשיר שלא לרצון ואע"ג דמשקין טמאים מכשירין בין לרצון בין שלא לרצון הא הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש מכשירין כתב הטעם משום דטומאתן והכשרן באין כאחת ע"ש א"כ הכא במגע בית הסתרים דאין המשקין מטמאין אותה ה"נ דאין מכשירין שלא לרצון א"כ משכחת לה זה דאצטריך לטעם דסופו לטמא טומאה חמורה כגון שהיה שלא לרצון

אך בעיקר מ"ש רש"י ז"ל בחולין דדם בהמה שמתה מאליה מכשיר דהיינו דם נבלות קשה דבהדיא אמרינן בירושלמי שקלים פ"ג ה"ב דדם נבלות מטמא ואינו מכשיר וצ"ל דאתיא אליבא דר"ש דס"ל דם המת אינו מכשיר וצ"ע

ב) כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ט"א כל משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתיית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח ה"ז בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא ע"י הכלב לעולם והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב שאפילו לכתחילה מקבלין טומאה הואיל וראוין לבהמה ודוקא שהיו ראוין מתחלה לאדם והביא מהספרא אשר ישתה פרט למשקה סרוח דברי ר"א אמרו לו אין המשקין יוצאין לא ע"י פרה ולא ע"י עופות וכתב דזה דוקא בשהיו ראוין מקודם לאדם אבל סרוחין מעיקרא לא והכ"מ כתב שם להרמב"ם ז"ל דהאי דא"ל אין המשקין יוצאין ע"י פרה מיירי כשכבר נטמא ואח"כ נסרח א"נ דלעולם לרבנן אף אם נסרח קודם שנטמא ג"כ מטמא רק הרמב"ם ז"ל פוסק כר"א דפליג והלכה כמותו דמשוה דין משקין לדין אוכלין ע"ש

והנה בירושלמי תרומות פי"א ה"ב מייתינן פלוגתא דר"א ורבנן ואמרינן שם דפליגי בשהיו ראוין ואח"כ נסרחו ובסרוחין מעיקרא פליגי אמוראי אליבא דר"א דאיכא מ"ד דבסרוחין מעיקרא מודה ר"א לרבנן דמקבלי טומאה ואיכא למ"ד דאף בסרוחין מעיקרא פליג ולכ"ע אליבא דרבנן בסרוחין מעיקרא טמא ע"ש והנה הירושלמי הוא הפך דברי הראב"ד ז"ל דס"ל דסרוחין מעיקרא לא מקבלי טומאה וראוי ואח"כ נסרח מקבל טומאה וזהו דלא כר"א ודלא כרבנן דלרבנן בין סרוחין מעיקרא בין נסרח אח"כ מטמאין ולר"א בראוי ואח"כ נסרח ג"כ מטהר ואדרבה להירושלמי עדיף סרוחין מעיקרא לקבל טומאה מראוי ואח"כ נסרח דהא איכא למ"ד דבסרוחין מעיקרא מודה ר"א לרבנן דטמא ולהרמב"ם ז"ל להצד שכתב הכ"מ דפסק כר"א י"ל דפוסק כמ"ד בירושלמי שם דבין בסרוחין מעיקרא ובין נסרח אח"כ מטהר ר"א מיהו ס"ל להרמב"ם ז"ל דזהו דוקא קודם שנטמא אבל נטמא ואח"כ נסרח מודה ר"א דטמא, והנה הרמב"ם ז"ל דימה שם משקין לאוכלין שכתב כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה וכן משקה שנפסד ונסרח ואינו ראוי לשתיית אדם כו' שנאמר אשר ישתה ע"ש וזה נמי כר"א דאמרינן בירושלמי שם דר"א מדמה אוכלין למשקין דכמו באוכלין כתיב אשר יאכל ה"נ במשקין כתיב אשר ישתה ע"ש ורבנן התם פליגי עליה וס"ל דשאני אוכלין ומשקין ואמרי לא דומין אוכלין למשקין אי אמרת באוכלין שכן אוכל סרוח מעיקרא טהור תאמר במשקין שכן משקה סרוח מעיקרא טמא ע"ש ע"כ נראה דהרמב"ם ז"ל פוסק כר"א וכהא"נ שכתב הכ"מ

והנה בזה הירושלמי מתיישב מה דאמרינן בשלהי מכשירין דדמעת עינו ומי האף ומי רגלים ועוד הוי משקה ומטמאין ומכשירין ואף שהן משקה סרוח וכבר עמדו בזה המפרשים ז"ל ע"ש ובדברי הירושלמי אתי שפיר כיון שהן סרוחים מעיקרא וסרוחין מעיקרא הוי משקה ולר"א דפליג ואיכא למ"ד התם דאף בסרוחין מעיקרא פליג ומטהר הנה אמרינן שם בירושלמי דלמ"ד מטהר ר"א אף בסרוחין מעיקרא מ"מ מודה במים של ים הגדול אע"ג דמלוחים הם ופרוחין מעיקרא שהוא משקה משום דכתיב ולמקוה המים