מקדש דוד חלק ג כז

נפקותא אם נגעו זה שסופו לטמא ט"ח במת אי מהני שיעשה אב הטומאה ע"י נגיעה זו בלא הכשר

אך בעיקר מ"ש התוס' דאוכלין נעשין אב הטומאה לטמא אוכלין יש לעיין מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל מכשירין פ"ו מ"ז דדם מן המת מטמא שנים ופוסל אחד ואע"ג דדם מן המת אבי אבות הטומאה מ"מ אינו מטמא רק שנים ופוסל אחד משום דאין אוכלין נעשין אב הטומאה כמה שפי' הר"ש ז"ל שם ומוכח דאף לאוכלין אין נעשין אב הטומאה ואינו מטמא רק שנים ופוסל אחד וצע"ג: סימן מג. טומאת משקין

שבעה משקין הם הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב והדבש והמים והדם י"ל תולדות כדאמרינן בפ"ו דמכשירין ע"ש

גרסינן במתני' במעילה ח' חטאת העוף נמלקה הוכשרה להפסל בטבול יום ובמח"כ כו' ואמרינן בגמרא ליפסל אין לטמויי לא מני רבנן היא דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש רמ"א מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכ"א כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש אמר רבא לאבא שאול מעלה עשו בקדשים כו' וכתב רש"י ז"ל לאבא שאול נמי דאמר תחלה לקדש מיתרצא נמי מתני' דודאי טבול יום מדאורייתא פוסל ואינו מטמא ורבנן עשו מעלה בקדשים דהוי טבול יום תחלה לקדש ומתני' בדאורייתא קתני דאינו אלא פוסל ע"ש, והנה יש לעיין האי חטאת העוף במאי אתכשר דהא דם קדשים אינו מכשיר ול"ש נמי מה דאמרינן בחולין (ל"ו) בפרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה דכתב רש"י ז"ל בשלמים דעורה לבעלים טרח להעבירה בנהר שיהא נוח להפשיט ע"ש ובחטאת העוף ל"ש זה וכיון דא"צ לזה שיפלו עליה מים אף אם נפלו אינו מכשיר דבעינן דניחא ליה דכל שלא לצורך אינו מכשיר כדאמרינן במכשירין ואי משום דחבת הקדש מכשירתה הא ס"ל לרש"י ז"ל במנחות (כ"א) דחבת הקדש מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"ש א"כ הכא דאמרינן דהוכשרה להפסל בטבול יום מדאורייתא תקשה במאי אתכשר

ונראה דהכא אתכשר בדם חללים דהנה רש"י ז"ל כתב בחולין (קכ"א) גבי ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריך הכשר משום דאין זו דם שחיטה להכשיר וכתב דדם חללים נמי לא הוי להכשיר דחלל הוא מן העורף דכתיב על צוארי חלל רשע דס"ל דצד בית השחיטה לא מקרי צואר ע"ש וא"כ מליקה שהיא מן העורף הוי דם חללים ומכשיר ובדם חללים ודאי אין נ"מ בין קדשים לאינו קדשים דרק בדם שחיטה דמרבינן מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים בעינן דם הנשפך כמים פרט לדם קדשים שאינו נשפך כמים אבל דם חללים דנפקינן מדם חללים ישתה אין נפקותא בין קדשים לאינן קדשים

והנה התוס' חולין (ל"ה ע"ב) דחו דברי רש"י ז"ל שכתב דמש"ה ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה אינו מתכשר בדם חללים משום דבחלל בעינן מן הצואר וכתבו דאדרבה דצד בית השחיטה הוא דאקרי צואר כמו שמוכח מפ"ק וכתבו דדם חללים ל"ש בבהמה אלא באדם ומש"ה אינו מכשיר ע"ש והנה להתוס' צ"ל בחטאת העוף דאתכשר בחבת הקדש ררוס לשטתייהו במנחות שם דחבת הקדש דאורייתא

ונראה להביא ראיה לרש"י ז"ל דאמרינן בת"כ בדם אש יכול יכשיר את הזרעים ולאו ק"ו הוא ומה דם בהמה דאינו מטמא טומאה חמורה מכשיר את הזרעים דם השרץ שמטמא טומאה חמורה אינו דין שיכשיר את הזרעים ת"ל לכם לכם הוא טמא כו' ואי נימא דבבהמה אינו מכשיר רק דם שחיטה א"כ מה שייך למילף מק"ו לשרצים הא בשרצים ל"ש דם שחיטה דהא אף דם שחיטה של בהמה טמאה אינו מכשיר ולרש"י ז"ל אתי שפיר דדם חללים של בהמה מכשיר א"כ שייך למילף מק"ו שאף דם השרץ יכשיר

אמרינן בבכורות (י') אמר ר"י סח לי נימוס אחיו של יהושע הגרסי שהשוחט את העורב להתלמד בו דמו מכשיר ר' אליעזר אומר דם שחיטה לעולם מכשיר ומקשינן ר"א היינו ת"ק אלא לאו איסורו חושבו א"ב ת"ק סבר דמו מכשיר לעלמא אבל לגופיה בעי מחשבה ואתי ר"א למימר דם שחיטה לעולם מכשיר ואפילו לגופיה לא בעי מחשבה וכתב רש"י ז"ל ואם נחרו ולא שחטו תו לא הוי פליג בה ר"א דודאי לעלמא הוא דמכשיר דמו ולא לגופיה דאיהו גופיה לא מקבל טומאה בלא מחשבה והקשו בתוס' תימה דדם נחירה מכשיר לעלמא דמה טעם מכשיר כיון דלא הוי דם שחיטה ודם חללים ל"ש בבהמה אלא באדם ע"ש והנה אע"ג דרש"י ז"ל פליג על התוס' וס"ל דדם חללים שייך בבהמה מ"מ אי אפשר לומר דרש"י ז"ל כאן לשטתיה אזיל דהא ס"ל בחולין דצד בית השחיטה אינו צואר לענין דם חללים ונחירה היא ג"כ בצד בית השחיטה דנחירה היא בסימנים

ונראה לומר בטעם רש"י ז"ל בבכורות משום דר"א לטעמיה דס"ל לר"א פי"א דתרומות מ"ב דכל מי פירות כולן משקין הם ומטמאין [ועיין בפה"מ שם] היינו דס"ל דלאו דוקא משקין דמרבינן מקראי מטמאין ומכשירין אלא כל שהוא משקה מטמא ומכשיר וכיון דדם חשיב משקה אין נ"מ בין דם שחיטה לנחירה דמ"ש זה מזה ורק לרבנן דמשקין חשיבי רק הנך דמרבינן להו מקראי וכדאמרינן בתוספתא מנין לדם שהוא משקה כו' מנין ליין שהוא משקה כו' מנין לשמן שהוא משקה כו' א"כ רק דם שחיטה דמרבינן מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים הוי משקה אבל דם נחירה לא א"כ ההיא דבכורות דקאי אליבא דר"א שפיר כתב רש"י ז"ל דאף דם נחירה מכשיר דלר"א הכל חשיב משקה

והנה התוס' בחולין שם הוכיחו דל"ש דם חללים בבהמה דהא אמרינן (בשבת קמ"ג) דדם מגפתה של בהמה טהור ואי דם חללים שלה טמא להוי ג"כ דם מגפתה טמא דהא דם מגפתו נפקא לן מדם חללים דמ"ל קטליה כוליה מ"ל קטליה פלגא ע"ש אך הנה כעין זה יש להקשות על הא דאמרינן בשבת שם דחלב האשה טמא שלא לרצון שדם מגפתה טמא וכתב רש"י ז"ל דם מגפתה של אשה אם נגף רגלה או ידה כו' ודם מגפתה יפרש בנדה דדם חללים הוא דמ"ל קטליה כוליה ומ"ל קטליה פלגא כו' וחלב כדם מגפתה דדם נעכר ונעשה חלב ודם מגפתה סתמיה שלא לרצון הוא וטמא ע"ש ויש לעיין א"כ היא גופא מנ"ל דדם מגפתה הוא משקה בין לרצון בין שלא לרצון דהא ליכא קרא לדם מגפתיה דקרא הוא רק לדם חללים רק מ"ל קטליה כוליה ומ"ל קטליה פלגא הא דם חללים הוא לרצון בשלמא להרמב"ם ז"ל דבעינן רצון הבעלים שפיר דדם חללים ג"כ לעולם אינו לרצון אבל להתוס' והראשונים ז"ל דרצון הוא לעולם רצון של עושה המעשה א"כ דם חללים הוא לרצון של ההורג א"כ מנ"ל לדם מגפתו שהוא טמא שלא לרצון

כתבו התוס' חולין שם על הא דאמרינן דם חללים ישתה פרט לדם קילוח דלא מקרי דם חללים אלא דם היוצא לאח"מ שכבר נעשה חלל ולא קודם לכן ע"ש ולכאורה קשה מ"מ להוי כדם מגפתו ונראה מזה דאזלינן בתר סוף וכיון דקטליה הוי דם חללים ולא דם מגפתו ובעינן שיצא הדם אח"כ אחר שנעשה חלל ובדם מגפתו דקטליה פלגא ג"כ בעינן שיצא הדם אחר שנף היינו אחר דקטליה פלגא ואע"ג דמשהתחיל לחתוך בו יצא דם ואילו לא גמר הריגתו הוי דם מגפתו מ"מ כיון דגמר הריגתו הוי הכל דם חללים