מקדש דוד חלק ג כד

לא מהני במפרכסת אם נחרה מ"מ כשעשה בה שחיטה מעלייתא משויא ליה מחשבתו אוכלא אך יש לעיין ל"ל כ"ז אמאי לא תהני מחשבה לחוד ואף דאסורה לב"נ כשהיא מפרכסת הא באבר המדולדל ג"כ אסור לב"נ ומ"מ מהני מחשבה לחוד, והנה זה דהוצרך לרש"י ז"ל לומר דאע"ג דלא חזיא לעכו"ם דבמיתה תליא מילתא ולא כתב משום דמפרכסת כחיה וחי אינו מקבל טומאה ומש"ה צריך שחיטה שלא תהא כחיה לענין ט"א נראה דס"ל כהראב"ד ז"ל פ"ג מהל' ט"א דאף בנחירה אין מפרכסת חשיב חיות לטהר מידי ט"א ע"ש רק מפרכסת בנחירה הטעם דאינו מטמא ט"א הוא משום דאכתי אינו אוכל דאסור לב"נ ומחשבה לחוד בלא שחיטה לא מהני

אמרינן בבכורות (י') גבי פטר חמור דפליגי ר"ש ורבנן אי מטמא ט"א כגון ששחטו להתלמד בו וכתב רש"י ז"ל ואי דשחטיה לשם שחיטה גמורה אפילו לר"ש הוי מחשבה ומטמא אלא בשחטו ע"מ להתלמד בו הלכות שחיטה ובהך פליגי דרבנן סברי הך שחיטה משויא לה אוכל כשחיטה גמורה מעלייתא כדאמרינן בפ' העור והרוטב השוחט בהמה טמאה לעכו"ם כו' ע"ש והיינו דלרבנן בשוחט בהמה טמאה לעכו"ם א"צ כלל מחשבה לאכילה דהא בשוחט להתלמד ליכא כלל מחשבה לאכילה רק דהשחיטה עצמה חשיב כמו מחשבה והרגמ"ה שם כתב ששחטו לפטר חמור להתלמד בו הלכות שחיטה ולא לשם אכילה דהשתא האי שחיטה להתלמד גריעא היא מעריפה ומשחיטה סתם הלכך קסבר ר"ש דאינו מתטמא טומאת אוכלין ורבנן סברי דחישבתו כיון לשום שחיטה בעלמא איכוין עכ"ל היינו ג"כ דהשחיטה אע"ג דאינה לאכילה הוי חשיבות לעשותה אוכל, עוד כתב רש"י ז"ל על הא דאמרינן שם דר"ש ורבנן פליגי בפלוגתא דר"א ונימוס בשוחט העורב להתלמד בו אי צריך מחשבה וס"ל לנימוס דדמו רק מכשיר לעלמא הא גופו צריך מחשבה וז"ל שם דמו מכשיר אם נפלו על הזרעים וכ"ש אם שחטו שחיטה גמורה דמו מכשיר אפילו לגופיה דשחיטתו הוי מחשבתו ואם נחרו ולא שחטו תו לא הוי פליג בה ר"א דודאי לעלמא הוא דמכשיר דמו ולא לגופיה דאיהו גופיה לא מקבל טומאה בלא מחשבה עכ"ל, והנה יש לעיין מאי נ"מ בין שחיטה גמורה דאף נימוס מודה דמכשיר לגופיה בין נחירה דאף ר"א מודה דאינו מכשיר לגופיה בלא מחשבה דאם נחרו לאכילה הא איכא מחשבה לאכילה ואם נחרו שלא לאכילה אפילו אי שחטו כה"ג אף בשחיטה ס"ל לנימוס דאינו מכשיר לגופיה כגון בשחט להתלמד בו א"כ מאי נ"מ בין שחיטה לנחירה ואפשר לומר לעולם דמיירי בנחרו לאכילה מ"מ לא הוי מחשבה לאכילה משום דמחשבת חיים ל"ש מחשבה כדאמרינן בנדה (נ') וכיון דבנחירה מפרכסת כחיה א"כ צריך אח"כ מחשבה משא"כ בשחיטה דישראל בטמאה מקבלת טומאה כשהיא מפרכסת כדאמרינן בחולין א"כ בשוחט שחיטה גמורה לאכילה הוי מחשבה דהוי מחשבה בשעה שראויה לקבל טומאה אך לפי האמת נראה דהאי שחיטה גמורה דלכ"ע א"צ מחשבה הוא ג"כ לא בשוחט בשביל אכילה כ"א בשוחט סתם דבשוחט להתלמד אין טעמו של רש"י דאינו מטמא ט"א משום דאינו מכוין לאכול וליכא מחשבה לאכילה רק משום דהאי שחיטה לאו מעלייתא היא כמ"ש רש"י ז"ל שם וכן הרגמ"ה שם כתב דאף עריפה כשחיטה סתם מה שחיטה חושבו אף עריפה חושבתו ע"ש ומוכח דאף בשחיטה סתם לא בעינן לאכילה דהא עריפה אינה לאכילה וכן לקמן שם כתב דלהתלמד גרע משחיטה סתם ומעריפה ע"ש עוד כתב רש"י ז"ל על הא דאמרינן שם מאי איריא להתלמד אפילו להתעסק נמי ומשנינן אה"נ ומשום נימוס וז"ל להתעסק דמתכוין לחתוך דבר אחר דלאו לשחיטה איכוין להודיע כחו דאע"ג דשחטו להתלמד בו דהוי שחיטה חשובה טפי מלהתעסק אפ"ה איהו גופיה לא מטמא ליה נימוס ע"ס ואע"ג דמתעסק כגון זה דמתכוין לחתוך הוי שחיטה כשרה ומוכח מכ"ז דתלי רק בחשיבות השחיטה ויש בה מדרגות להתעסק היא שחיטה יותר פחותה ולהתלמד חשובה יותר ושוחט סתם חשובה עוד יותר וא"צ מחשבה לאכילה דהשחיטה גופא הוי מחשבה דמה שמתכוין לשוחטו הוי כמו מחשבה לאכילה וכ"כ רש"י ז"ל שם (ט' ע"ב) השוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת מטמאה ט"א דמהניא לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה הואיל ושחיטה דכוותה חזיא לה בבהמה טהורה ע"ש היינו דהשחיטה עצמה הוי כמו מחשבה וכן עריפה כיון דמצותו בכך אע"ג דליכא מחשבה לאכילה חשיבא לאשוויי אוכלא כמו מחשבה ותלוי בחשיבות השחיטה, אך נראה דכ"ז הוא רק להסוגיא בבכורות שם דאף בשוחט להתלמד ג"כ ס"ל לרבנן בבהמה טמאה דא"צ מחשבה א"כ השחיטה עצמה י"ל חשיבות לאחותי לה תורת אוכל אך לפי המסקנא שם דלהתלמד לכ"ע צריך מחשבה ואוקמינן פלוגתייהו דר"ש ורבנן במילי אוחרי ע"ש בשוחט בהמה טמאה לעכו"ם צריך דוקא מחשבה לאכילה שהרי כתב רש"י ז"ל בפ' העור והרוטב דדוקא שוחט לעכו"ם אבל שוחט לישראל לא מהני משום דבטלה דעתו ונהי דבטלה דעתו מזה שחישב להאכילו לישראל אבל מ"מ הרי מתכוין לשוחטה ומ"ש משוחט להתלמד וע"כ דלפי המסקנא לא קי"ל הכי, הנה לפי הסוגיא בבכורות דשחיטה בעצמה מהני אפילו בלא מחשבה לאכילה כגון השוחט להתלמד תקשה מתני' דהחלב בכפרים צריך מחשבה ואמאי צריך מחשבה הרי היה עליו שחיטה גמורה דאם שחיטת בהמה טמאה חשיב לאשוויי אוכלא כ"ש שחיטת בהמה טהורה דהוי שחיטה גמורה הא בשוחט בהמה טמאה להתלמד דא"צ מחשבה ע"כ אף החלב שלו מקבל טומאה דבבהמה טמאה אין חילוק בין בשרה לחלבה דמצד עצמן שניהם צריכים מחשבה רק השחיטה מהני להו א"כ אמאי לא מהני שחיטת בהמה טהורה לחלבה מי עדיף שחיטת בהמה טמאה מטהורה וצ"ע

וזהו דשוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת מטמאה ט"א ודוקא ישראל בטמאה די"ל שחיטה בטהורה אבל עכו"ם בטמאה לא וכן אמרינן בחולין דאם שהה או דרס בה אינה מטמאה וכן צריך בדיקת סכין ע"ש ואע"ג דבטמאה ל"ש כל זה נראה הטעם משום דהוי כמו דאמרינן בבכורות שם נבלת בהמה טהורה א"צ מחשבה ונבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה רש"א אף הגמל והחזיר והארנבת והשפן א"צ מחשבה משום שי"ל סימן טהרה וכן ר"א ס"ל שם דעורב א"צ מחשבה משום שי"ל סימני טהרה וכתבו התוס' שם אף אם נחרה מטמאה ע"ש ואע"ג שהן בהמות טמאות כשאר בהמות טמאות וסימני טהרה שלהם אין מועילים כלום וכן עורב הוי כשאר עופות טמאים ונראה מזה דלענין טומאת אוכלין כל היכא דדמי במקצת לדבר שמטמא ט"א הוא ג"כ מטמא ט"א וכיון דנבלת בהמה טהורה מטמאה ט"א שלא במחשבה אף הגמל והחזיר כו' דדמו להו במקצת ג"כ מטמאין וכן עורב דומה במקצת לעוף טהור מהני זה לטומאת אוכלין וכ"כ התוס' בבכורות שם ע"ש וה"נ כיון דשוחט בהמה טהורה ומפרכסת מטמאה ט"א ה"נ בשוחט בהמה טמאה אע"ג דלא מהני לה שחיטה היא דומה במקצת לבהמה טהורה שחוטה וזה מהני לט"א ודוקא ישראל בטמאה אבל עכו"ם בטמאה דאיכא ב' חסרונות לא דמי אף במקצת לבהמה טהורה שחוטה וכן אם שהה או דרס בה

הנה הראב"ד ז"ל בפ"ג מהל' ט"א כתב דמפרכסת לא חשיב חיות לענין ט"א אפילו בנחירה ע"ש ואף דלכ"ד חשיב מפרכסת חיות נראה דס"ל דחיות של מפרכסת חשיב רק כמו חיות של אבר המדולדל דאמרינן בחולין (קכ"ז) דלטומאת נבלות חשיב חיות ולטומאת אוכלין לא חשיב חיות ובגמרא מדמינן לה לתאנים שצמקו באיביהן ע"ש וה"נ ס"ל במפרכסת לטומאת נבלות חשיב חיות ולט"א לא חשיב חיות ואין נ"מ בין נחירה לשחיטה ולהרמב"ם ז"ל דמפרכסת בנחירה