מקדש דוד חלק ג כג

לא נשחטה אלא נתנבלה דאם חל עליה תורת אוכל מחיים תו לא פקע אף שנתנבלה עד שתפסל מאכילת הכלב ע"ש היינו דהראיה היא רק דלא חל עליה תורת אוכל מחיים וא"כ בעולשין נמי לא נחתא תורת אוכל במחובר אך יש לעיין נהי דלא נחתא תורת אוכל כשהוא מחובר כיון שחישב על העולשין כשהן מחוברין להאכילן לאדם כשיתלשו א"כ לאחר שיתלשו תהא נחתא עלייהו אז תורת אוכל ע"י המחשבה שחישב בשעת חיבור וכמ"ש המהר"ם ז"ל דאם מחשב מחיים לאוכלה לאחר שחיטה אף דמחשבת חיים ל"ש מחשבה מ"מ היתה מתחלת מחשבתו לאחר שחיטה וא"כ אמאי בעולשין צריך מחשבה לאחר שיתלשו ונראה הטעם דלא מהני מחשבתו שחשב במחובר למיחת להו תורת אוכל כשיתלשו משום דמתחילה זרען לבהמה והיתה מחשבה ומעשה לבהמה וחזרה לא מהני לעקור מחשבתו וזה בעלמא בחישב לבהמה ואח"כ חישב לאדם אין זה משום חזרה רק קודם ע"י מחשבתו לבהמה נחית לה תורת אוכל בהמה ואח"כ כשחישב לאדם נתהפך עתה ממאכל בהמה למאכל אדם אך זה שייך רק במחשבה בזא"ז ואי אמרינן דנחית עלייהו תורת אוכל כשהוא מחובר שפיר דמעיקרא כי זרען לבהמה נחית עלייהו תורת אוכל בהמה ואח"כ כשחישב לאדם נעשה מכאן ולהבא אוכל אדם אבל כי ל"ש מחשבה כשהוא מחובר א"כ כשהוא מחובר לא נחית להו כלל לא תורת אוכל בהמה ולא אוכל אדם רק המחשבה כשחישב כשהוא מחובר להאכילן לבהמה או לאדם כשיתלשו זה מועיל לאחר שיתלשו א"כ כשנתלשו אז חלות ב' המחשבות יחד מה שחישב לבהמה ומה שחישב לאדם ובאופן כזה אין מחשבות מוציאות זו מזו ולא נתבטל מה שחישב לבהמה אך עדיין צ"ע בזה

כתבו התוס' שם בעולשין שזרען לבהמה כו' דעולשין סתמא לאדם ואפ"ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו ואע"ג דאמרינן דכל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת הכלב דכיון שזרען לבהמה לא היו שם הגידולים מעולם לאדם ע"ש ונראה דלאו דוקא זרען לבהמה דה"נ אם ליקטן לבהמה דל"ש בזה כל המיוחד לאוכל אדם דבמחובר עדיין אין תורת אוכל עליו אך בעיקר מ"ש התוס' דאף בדבר שסתמו לאדם אי חושבה מתחילת לבהמה ולא היתה עומדת מעולם לאדם מהני מחשבתו יש לעיין מההיא דכריתות כ"א דמייתינן ההיא דעוקצין דהחותך מן האדם צריך מחשבה והכשר ומקשינן מחשבה ל"ל תעשה חתיכה שלו מחשבה ומשנינן בחותכו לכלב ע"ש ואי דאף דבר שסתמו לאדם ג"כ מהני אי מתחילה זורעה לבהמה א"כ מאי קמ"ל מתני' דחותך מן האדם צריך מחשבה היינו דאשמעינן דבשר אדם אינו עומד לאדם בלא מחשבה הא אפילו אם היה עומד לאדם כיון דמשעת חתיכה חושבה לכלב מהני מחשבתו א"כ אח"כ צריך מחשבה לאדם וצ"ע

ד) כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' ט"א ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם ועודה מפרכסת מטמאה ט"א וא"צ מחשבה שהרי ישראל שחטה לאכילת עכו"ם ואי"ל מחשבה גדולה מזו ע"ש והיינו כההיא דכריתות כ"א בהחותך מן האדם דמקשינן מחשבה ל"ל תעשה חתיכה שלו מחשבה, והנה בחולין קכ"א אמרינן שונין ישראל בטמאה כו' צריכים מחשבה וכתב רש"י ז"ל שם יש תנאים ששונים דישראל בטמאה צריך מחשבה היינו שיש פלוגתא בזה ופסק הרמב"ם ז"ל דא"צ ובאמת יש לעיין להתנאים דמצרכי מחשבה אמאי לא תהוי השחיטה מחשבה הרי שוחטה לאכילת עכו"ם ונראה משום דנהי דשוחטה לעכו"ם לאכילה מ"מ צריך ג"כ מחשבה להאכילה לעכו"ם כשהיא מפרכסת וע"כ צ"ל כן דהרי כתב רש"י ז"ל שם קכ"א גבי אבר המדולדל דצריך מחשבה משום דהוי אמ"ה ואסורה לב"נ א"כ ה"נ בשוחט בהמה טמאה ועדיין מפרכסת דאסורה לב"נ משום אמ"ה צריך מחשבה ולזה צריך לחשוב להאכילה כשהיא מפרכסת ולא מהני מה שחושב להאכילה אח"כ לענין שתקבל טומאה כשהיא מפרכסת ולענין שתקבל טומאה כשתמות א"צ מחשבה כלל דזה דנבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה כתב רש"י ז"ל (בכורות י') משום שיש בה ב' דחויין אחת שלא נשחטה ואחת דטמאה היא ע"ש א"כ בשוחט בהמה טמאה דאין בה אלא דחוי אחד א"צ מחשבה וכ"כ רש"י ז"ל להדיא בחולין שם דישראל בטמאה אם לא חישב לא הוי אוכל עד שתמות ע"ש דלאחר שתמות א"צ מחשבה וכל המחשבה היא רק כשהיא מפרכסת שהיא אסורה אף לב"נ א"כ מה מועיל מה שחושב להאכילה אח"כ וכן עכו"ם בטהורה דאמרינן שם דצריך מחשבה ואע"ג דנבלת בהמה טהורה בכ"מ א"צ מחשבה משום דמפרכסת אסורה לב"נ ולא מהני מה שחושב להאכילה אח"כ והרמב"ם ז"ל לשיטתיה דס"ל דכל שאסור לישראל צריך מחשבה ולא איכפת לן בין דיחוי אחד לב' דחויין ובין אסור אף לב"נ ובין אסור רק לישראל א"כ לדידיה השוחט בהמה טמאה ואף לאחר שתמות ג"כ צריכה מחשבה שהרי אסורה לישראל אלא דשחיטתו הוי מחשבה שהרי שוחטה להאכילה לעכו"ם ואף ששוחטה להאכילה כשתמות הרי גם אז אסורה לישראל וזו המחשבה מהני שתחול עליה שם אוכל אף כשהיא מפרכסת דאין נ"מ בין אסורה לב"נ לאינה אסורה אלא לישראל וכיון שחישב עליה להאכילה כשהיא אסורה לישראל הוי מחשבה ועיין מ"ש לעיל ס"ק ג']

כתב רש"י ז"ל ר"פ העור והרוטב בשוחט בהמה טמאה לעכו"ם ועודה מפרכסת מטמאה ט"א דדוקא לעכו"ם אבל שחטה לישראל לא משוי ליה אוכלא דבטלה מחשבתו ע"ש ובפי' הרא"ש ז"ל פ"א דטהרות כתב דאפילו שחט ישראל בהמה טמאה לעצמו לא משוי ליה מחשבתו אוכלא דבטלה מחשבתו ע"ש והיינו דמחשבת איסור לא מהני ובזבחים ק"ה גבי נבלת עוף הטהור אי סגי בכזית לר"מ בדנקט לה בידו ופשטינן מההיא דנבלת עוף הטהור צריכה מחשבה ומטמאה ט"א בכביצה כו' וכתב רש"י ז"ל דע"כ לא מיירי בדנקט לה בפומא דא"כ אמאי צריך מחשבה אי"ל מחשבה גדולה מזו ע"ש ואע"ג דהתם הוי מחשבה לישראל ומ"מ הוי מחשבה כשחושבה לעצמו צ"ל נהי דמחשבה באיסור לא מהני מעשה מהני ונקט לה בפומא הוי מעשה ואע"ג דבשוחט בהמה טמאה לעצמו איכא ג"כ מעשה ומ"מ לא מהני צ"ל דזה חשיב מעשה טפי אך זה יש לעיין דאף בשוחט בהמה טמאה לעכו"ם ע"כ האי מחשבה להאכילה לעכו"ם כשהיא מפרכסת ואיכא אמ"ה הוי מחשבת איסור דאסור להאכיל אמ"ה לעכו"ם וכן באבר המדולדל אמרינן דצריך מחשבה וכתב רש"י ז"ל מפני שאסורה לב"נ ומאי מהני מחשבה הא אסור להאכיל אמ"ה לב"נ ע"כ נראה דזה דשוחט בהמה טמאה לישראל וכן לעצמו דלא מהני מחשבתו אין זה משום דמחשבת איסור לא מהני אלא דבהמה טמאה אינה עומדת לישראל לאכילה כלל ולא מהני מחשבה ובטלה דעתו

והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ חולין שם גבי השוחט בהמה טמאה לעכו"ם כתב אפילו לעכו"ם ע"ש דס"ל דכ"ש אם שוחטה לישראל דמהני וזה דהוי רבותא אפילו לעכו"ם נראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דס"ל דכל שאסורה לישראל צריך מחשבה דבעינן לטומאת אוכלין שתהא עומדת לישראל א"כ מה מועיל כשחושבה לעכו"ם ואשמעינן הכא רבותא דהיכא דאיכא מחשבה מהני אפילו חושבה לעכו"ם

ה) כתב רש"י ז"ל במתני' ר"פ העור והרוטב שם בשוחט בהמה טמאה לעכו"ם ועודה מפרכסת ז"ל ואע"ג דלא חזיא לעכו"ם דבמיתה תליא מילתא לעכו"ם לב"נ ולא שריא להו שחיטה עד שתמות אפ"ה הואיל וישראל שחיט שחיטה מעלייתא היא ואשכחן דשחיטה שריא לגביה בטהורה הלכך משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לעכו"ם עכ"ל ונראה מדברי רש"י ז"ל דשחיטה בטמאה מהני לאלומי מחשבתו לאשוויי אוכלא דאע"ג דמחשבה לחוד