מקדש דוד חלק ג כא

אעפ"י ששלקן אין מטמאין ט"א כינסן לאוכלין מטמאין ט"א ע"ש דכניסה עדיף משליקה דיש מדרגות במה שעושה לה תורת אוכל דיש דסגי במחשבה ויש דבעי שליקה ויש טעונין כניסה ויש דאף כניסה לא מהני בהו כמו חרצנים והזגין דאף כניסה לא מהני בהו כדאמרינן בתוספתא שם וקור ס"ל לרש"י ז"ל דמחשבה לא מהני ביה אבל שליקה מהני ביה ולא משום שאינו ראוי קודם רק דהוי מעשה לאשוויי אוכלא, והנה זה דעור אינו מטמא ט"א אעפ"י שראוי לשולקו וכן קרנים וטלפים ראוי לעשות מהם ציקי קדרה כדאמרינן בחולין (ע"ז) לרש"י ז"ל הוא משום דאין עומדין לזה ואף מחשבה לא מהני בהו רק אם שלקן הוי מעשה לאשוויי אוכלא ולהתוס' הטעם דמחוסר שליקה הוי מחוסר מעשה רבה, והנה בעיקר חילוק התוס' בין מחוסר מעשה רבה למחוסר מעשה זוטא ע"כ מוכרח הוא דאמרינן בעירובין (כ"ח) גבי ניסחני דמטמאין ט"א הואיל ויכול למתקן ע"י האור ע"ש אלמא דמחוסר תיקון למתקן לא מעכב לט"א ובעוקצין פ"ג מ"ד אמרינן לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף שוטה אינן מטמאים ט"א עד שימתוקו ע"ש אלמא מחוסר מיתוק מעכב מלטמא ט"א וע"כ צריך לחלק בין מחוסר מעשה רבה למחוסר מעשה זוטא דבהנך צריך מעשה רבה למתקן

אמרינן בפ"א דטבול יום השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופים טהורים באב הטומאה ואצ"ל בטבול יום וכתב הרמב"ם ז"ל וכשהם השעורים והכוסמים בלתי קלופין אינן מאכל אדם ואין ראוין לאכילה וע"כ אין מטמאים אפילו באב הטומאה והרא"ש ז"ל שם תמה עליו הא אפשר לקלוף אטו ביצה בקליפתה ורמון ואגוז בקליפתו אינו מקבל טמאה ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל שכתב פ"ג מהל' ט"א ה"ז דפחות מכזית בשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם עכ"ל דאף שאר האוכלין שהשלים עליו צריכים מחשבה מפני שיחד עם בשר המת כשהן עתה אין ראוין לאכילת אדם ואע"ג דיכול להסירן ויהיו ראוין לאכילה מ"מ כיון כשהן עתה יחד עם בשר המת אין ראוין לאכילה צריכין מחשבה וה"נ כוסמת ושעורה בקליפתה

והנה כהרמב"ם ז"ל נראה ממנחות (ס"ט) חטין שבגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה חישב עליהן לאכילה אין מטמאין ט"א לקטן לאכילה מטמאין ט"א וכתב רש"י ז"ל חישב עליהן בעודן ברעי ע"ש ונראה מזה דאם חישב עליהן לאחר שפירשו ואפילו פירשו מעצמן מהני דבעודן ברעי אי"ל תורת אוכלין ולא מהני בהו מחשבה וזה דלקטן לאכילה מטמאין ט"א אין זה מטעם דמעשה מהני בהו רק כיון שלקטן אינן עוד עם הרעי ומהני מחשבה ואע"ג דבעודן ברעי ג"כ בידו ללקטן ולהפרישן מן הרעי ואמאי לא מהני בהו מחשבה ונראה מזה כהרמב"ם ז"ל בבשר המת שהשלים עליו שאר אוכלין דהכל צריך מחשבה ואע"ג דיכול להפרישן מ"מ כיון דעתה הם עם בשר המת ומאיסי אי"ל תורת אוכל וזה דבשר המת שהשלים עליו משאר אוכלין מהני מחשבה וחטין שבגללי בקר לא מהני מחשבה הוא משום דעל בשר המת עצמו ג"כ מהני מחשבה להרמב"ם ז"ל כ"ש על שאר אוכלין שעמו

והנה להרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר דכל שמחוסר מלאכה אפילו מועטת אינו מטמא ט"א ומש"ה כל שמחוסר הסרה או קליפה אינו מטמא ט"א דהא אמרינן להדיא בעירובין (כ"ח) בניסחני מפני שיכול למתקן ע"י האור וכן אמרינן בחולין דדגים לב"ה מקבלין טומאה משימותו ואע"ג דאמרינן בשבת פ' מפנין דדג תפל אסור לטלטלו בשבת משום דאינו ראוי לאכילה וע"כ כיון דראוי ע"י תיקון ע"י בישול מטמא ט"א אף קודם התיקון ונראה לומר דהחילוק הוא בזה דכל שמחוסר תיקון ועומד לעשות בו התיקון כמו נסחני שצריכין מיתוק שכן דרך אכילתו וכן דגים דדרך אכילתן ע"י בישול ועומדין לתיקון זה וכן מביצה בקליפתה שהקשה הרא"ש ז"ל אבל בשר המת שהשלים עליו שאר אוכלין אף שיכול להפרידן מי יאמר שעומדין להפרידן וכן חטין שבגללי בקר ובשעורין וכוסמין שאינן קלופין נראה ג"כ הטעם משום דלבהמה ראוין בלא קליפה ועומדין גם לזה דאשכחן בכמה דוכתי בש"ס דשעורין הוא מאכל בהמה ואפשר דה"נ כוסמין ומדוקדק לשון הרמב"ם ז"ל דהשעורים והכוסמין בלתי קלופין אינן מאכל אדם ע"ש מכלל דמאכל בהמה הן אף כשאינן קלופין א"כ מי יאמר דעומד לקלפן וכל חסרון תיקון שאינו עומד להתיקון מעכב בט"א כך נ"ל חילוק הדברים להרמב"ם ז"ל

אמרינן בתוספתא פ"ג דמעשרות המשלח לחברו שתלין ואטונין והוצני פשתן מעשרן ודאי מפני שנחשדו רוב אדם עליהן ע"ש (ועיין תרומות פ"ט מ"א בפה"מ שם] ומוכח דהוצני פשתן חייבין במעשרות וא"כ מטמאין ט"א דהא אמרינן בנדה (נ') כל שחייב במעשרות מטמא ט"א וקשה דאמרינן בסוכה (י"ב) סככה באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשרה משום דאניצי פשתן מטמאין בנגעים ודבר המקבל טומאה אין מסככין בו וקשה א"כ בהוצני פשתן אמאי מסככין הא מטמאין ט"א וצ"ע

ג) נקטינן בכמה דוכתי דאוכלין שאין עומדין לאכילה צריכים מחשבה והנה בפשוטו זה דמהני מחשבה הוא משום דע"י מחשבה הם עומדין לאכילה אך מכמה דוכתי מוכח דמהני מחשבה אף שחושב לאכילה לאדם אחר וכההיא דכריתות כ"א גבי החותך מן האדם צריך מחשבה ומקשינן תעשה חתיכה שלו מחשבה ואר"ל בחותכו לכלב ע"ש ולא משנינן בחותכו לאדם אחר וכן ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם כתב הרמב"ם ז"ל דא"צ מחשבה דאי"ל מחשבה גדולה מזו ויש לעיין כיון דאין בידו להאכילו לאחר מאי מהני מחשבתו וכיון דמצד עצמו אין הדבר עומד לאכילה א"כ מאי מהני מחשבתו שיאכל זה ונראה לומר דאין מחשבה מטעם שע"י המחשבה עומד לאכילה רק דבדבר שאינו עומד לאכילה ואי"ל תורת אוכל כשחושב עליו להיות אוכל מחשבתו עושה עליו דין אוכל וזה רק בדבר שראוי קצת לאכילה שהוא קצת אוכל בפ"ע מהני מחשבה לאכילה לאחותי ליה תורת אוכל אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה כלל לא מהני מחשבתו לאכילה דבטלה דעתו והנה מוכח כן מהרגמ"ה (בכורות י') בנבלת בהמה טמאה דצריך מחשבה וכתב שם דנבלת בהמה טמאה בין בכרכים בין בכפרים אחד עניים ואחד עשירים דרכן לאכול ואעפ"כ צריך מחשבה לענין טומאת אוכלין ואמאי צריכה מחשבה משום דבהמה טמאה היא ולא היתה ראויה לישראל לאכילה ובנבלת בהמה טהורה דא"צ מחשבה כתב כיון דהיתה ראויה בין לישראל בין לעכו"ם ע"ש ואע"ג דנבלה אינה ראויה לישראל מ"מ כיון דקודם שנתנבלה היתה ראויה לישראל משא"כ בהמה טמאה וס"ל להרגמ"ה ז"ל דלא סגי במה שראויה לעכו"ם לט"א דבעינן ג"כ שיהא עומד לישראל מיהו ע"ז סגי בשעת הכושר שהיה הדבר קודם עומד לישראל ואם לא היה הדבר מעולם ראוי לישראל צריך מחשבה ומש"ה נבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה ויש לעיין דא"כ מאי מהני מחשבה הא המחשבה גופא הוא להאכילה לעכו"ם ולעכו"ם עומדת בלא"ה כמ"ש הרגמ"ה ז"ל בעצמו א"כ מה מועלת כאן המחשבה ומוכח ג"כ דאין המחשבה בשביל דע"י זה נעשה עומד לאכילה רק דהוי חלות של אוכל אף בדבר שאינו אוכל מצד עצמו וכיון דלא היה מעולם ראוי לישראל אי"ל תורת אוכל מצד עצמו וצריך מחשבה לאשוויי אוכלא

והנה בזה אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' ט"א דפחות מכזית בשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם ע"ש והנה זה דבטל תורת אוכל אף מן האוכלין שהשלים אף