מקדש דוד חלק ג כ

עוד יש לחקור להראב"ד ז"ל דס"ל דאם היה ראוי לאדם אף שנפסל קודם שנטמא כיון דעדיין ראוי לכלב מקבל טומאה דכיון שהיה ראוי לקבל טומאה לא בטל ממנו דין זה עד שיפסל מאכילת הכלב אם ההכשר צריך להיות דוקא כשהיה ראוי לאדם או מהני ג"כ לאחר שנפסל ואפשר דתלי בהא אי הכשר הוא משום גמר מלאכה כדאמרינן בר"פ העור והרוטב דפירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו א"כ כ"כ דלא הוכשר אכתי לא נחית ליה תורת אוכל ולאחר שנפסל ל"ש שאז נחתי ליה תורת אוכל רק שלא נפקע כ"ז שראוי לכלב אך אם הכשר הוא אתחלתא דטומאה כדאמרינן שם לקמן א"כ כמו דהטומאה מהני לאחר שנפסל מאכילת אדם ה"נ ההכשר, והנה התוס' נדה (נ' ע"א) גבי עולשין שזרען לבהמה כתבו דסתם עולשין הם לאדם והקשו מההיא דחולין דעולשין שהדיחן לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכים הכשר שני וכיון דסתמא לאדם לא פקע מהם שם אוכל במה שהדיחן לבהמה עד שיפסלו מאכילת הכלב ואמאי צריכים הכשר שני ע"ש וכיון דהתוס' מדמו לה מה שהדיחן לבהמה לנפסל מאכילת האדם וראוי לכלב מוכח דס"ל דהכשר מהני אף לאחר שנפסל מאכילת האדם דהא הכא הדיחן לבהמה ובשעת הכשר כבר חישב עליהן לבהמה ובכ"ז הקשו אמאי צריכים הכשר שני

והנה בטעם הדבר דכל שהיה ראוי לאכילת אדם אף שנפסל קודם שנטמא כל שעדיין ראוי לכלב מקבל טומאה משום שהיה קודם ראוי לאדם נראה משום דזה דבעינן מעיקרא ראוי לאדם וסרוח מעיקרא אינו מקבל טומאה מפקינן לה בירושלמי תרומות פי"א הלכה ב' מקרא דאשר יאכל פרט לסרוח ע"ש והנה ר"ש מפיק לה מקרא דאשר יאכל דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ואמרינן בגמרא דמודה ר"ש היכא דהיתה לו שעת הכושר א"כ זה דבעינן אשר יאכל סגי דהיתה לו שעת הכושר א"כ לרבנן דנפקי מהאי קרא פרט לסרוח דבעינן שיהא ראוי לאכילת אדם סגי ג"כ בשעת הכושר וכל שהיה ראוי לאדם אף שנפסל אח"כ ג"כ מקבל טומאה וזה דאם נפסל מאכילת הכלב תו לא מקבל טומאה הוא משום דכל שנפסל מאכילת הכלב אינו אוכל כלל ועפרא בעלמא הוא וא"צ לזה מקרא דאשר יאכל

ב) הנה באוכל שיש בו חסרון מלאכה אי מטמא ט"א כתבו התוס' נדה (נ"א ע"ב) ד"ה אם על הא דאמרינן בקור דניקח בכסף מעשר שני ואינו מטמא ט"א דקור לאחר ששלקו וטגנו מטמא ט"א ולכך אף קודם שליקה ניקח בכסף מעשר שני מידי דהוי אבהמה וחיה דנקחת בכסף מעשר שני לפי שראויה לשחוט אבל ט"א אי"ל מחיים וה"נ קור קודם שליקה וזה דמקשינן בנדה שם בהקושט והחימות כו' דאי נקחין בכסף מע"ש מפני מה אין מטמאין ט"א ואע"ג דמחוסרין תיקון התם משום דבקל יכול לתקנן ומעתה יש עליהן שם אוכל ול"ד לקור שמחוסר שליקה וטגון כו' ע"ש היינו שמחלקים בין מחוסר מעשה רבה למחוסר מעשה זוטא, והנה לפ"ז הא דבע"ח אין מקבלין טומאה אפילו לב"ש וריה"ג דס"ל בחולין (ע"ה) גבי בן פקועה ודגים דלא אמרינן חיותן מטהרתן ומ"מ מודו בשאר בע"ח דאין מקבלין טומאה מחיים ע"כ הוא משום חסרון שחיטה וחסרון שחיטה חשיב מחוסר מעשה רבה וכן הוא מדברי התוס' שהרי כתבו לחלק בין שיהא ניקח בכסף מע"ש לט"א דבהמה וחיה ניקחת בכסף מע"ש אף שמחוסר שחיטה אבל ט"א אין מטמאין משום חסרון שחיטה ולמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ומ"מ מחיים אינו מקבל טומאה צ"ל דאף נחירה חשיב מחוסר מעשה גדול ובבן פקועה דמטמא ט"א למ"ד אין חיותו מטהרתו ואע"ג דבן פקועה מחוסר קריעה דאמרינן ביומא (פ') צ"ל דקריעה אין זה מעשה גדול אך קשה לומר כן דמ"ש קריעה מנחירה ונראה לומר דזה דבע"ח אין מקבלין טומאה אין זה משום דמחוסר מעשה שחיטה רק משום דחיותן מטהרתן ולכ"ע אמרינן דחיותן מטהרתן וזה דס"ל לריה"ג דבן פקועה מקבל טומאה וכן דגים לב"ש מקבלין טומאה משיצודו ולא אמרינן חיותן מטהרתן ואמרינן דריה"ג וב"ש אמרו ד"א שאני בן פקועה כיון דהיה עליו הכשר שחיטה דהיינו דבר המתיר אותו לאכילה זהו חשיב לשוויי אוכלא ולא אמרינן עוד חיותו מטהרתו וכמו במפרכסת דאם נחרה ומפרכסת אינה מטמאה ט"א דמפרכסת ה"ה כחיה ובשחיטה אע"ג דמפרכסת מטמאה ט"א דשחיטה מבטלת ממנו תורת חי דאף לענין העמדה והערכה כתבו התוס' ב"ק (ע"ו) דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחיה דהשחיטה מבטלת ממנו תורת חי] וס"ל לריה"ג דה"ה בחי גמור כגון בב"פ ג"כ השחיטה מבטלת תורת חי ובדגים לב"ש ג"כ נראה משום דאמרינן דאסיפתן זו היא שחיטתן הוי כמו נעשה בה מעשה השחיטה ומש"ה מקבלי טומאה משיצידו ורבנן ס"ל דדוקא חיות מועט של מפרכסת יכולה הכשר שחיטה לבשל ממנה תורת חי אבל בחי גמור א"י שחיטה לבטל תורת חי ונראה דהיינו טעמו של ר"ע דס"ל שם בדגים דמקבלין טומאה משעה שא"י לחיות ואמרינן דג מקרטע אי"ב ע"ש ומשום דר"ע חשיב לה דג מקרטע כמו מפרכסת בבהמה דשחיטתה משוי לה אוכלא וה"נ בדגים אסיפתן א"כ בבהמה בחייה זה שאינה מקבלת טומאה הוא משום דהיכא דלא אתעביד בה מעשה ההיתר לכ"ע חיותו מטהרתו והנה ע"כ צ"ל כן דאי משום חסרון מעשה הא מעשה השחיטה אינה אלא להתיר האיסור ומה אכפת לן לענין ט"א באיסור הא הערלה וכה"כ כו' כלהו מטמאין ט"א כדאמרינן במנחות (ק"א) ואע"ג דרש"י ז"ל כתב בחולין (קכ"ח) גבי אבר המדולדל דאמרינן שם בהכשר קודם מחשבה קמפלגי וכתב דאבר המדולדל צריך מחשבה משום דסתמיה לאו לאכילה קאי שאף לב"נ אסור ע"ש א"כ כל שאסור אף לב"נ טעון מחשבה מ"מ עכ"פ ליהני מחשבה בבע"ח כמו באבר המדולדל ע"כ נראה דבבע"ח הוא מטעם חיותן מטהרתן ובזה מודו כ"ע [והנה זה דאמרינן לב"ש דגים מקבלין טומאה משיצודו נראה דיצודו לאו דוקא דבעינן משישלה מן המים דכשעודנן במים ל"ש שיקבלו טומאה דדינן אז כמחוברין ומטבילין בהם כדאמרינן בזבחים (כ"ב) דמטבילין בעינו של דג דחשיב כמו מי מקוה ואי מטבילין בהם דחשיבי כמים מחוברין איך אפשר שיקבלו טומאה]

הנה למ"ש בתוס' דקור אף שאינו מטמא ט"א מ"מ ניקח בכסף מע"ש כיון דראוי אחר שליקה וטגון יש לעיין ל"ל קרא דבבקר שלוקחין בכסף מע"ש בהמה אגב עורה הא העור ג"כ ראוי לאכילה אחר שליקה כדאמרינן בעירובין (כ"ח) דעור ששלקו מטמא ט"א וצ"ל דקרא אתי דאינו מחויב לשלוק העור משא"כ בקור דמחויב לשולקו ולאוכלו אך בפשוטו קרא אתי דרשאי ליקח ולהוציא מעות מע"ש על העור

והנה רש"י ז"ל בעירובין (כ"ח) גבי קור ה"ה כעץ לכ"ד אלא שניקח בכסף מע"ש ומקשינן לאביי דאמר שלקו וטגנו אי"ב מי איכא למ"ד שלקו וטגנו לא והתניא עור ששלקו ושליא שחישב עליה מטמאין ט"א וכתב רש"י ז"ל עור ששלקו מטמא אבל במחשבה גרידתא לא ושליא אפילו במחשבה גרידתא וכיון דמהני שליקה לעור כ"ש לקור דחזי לאכילה מעיקרא עכ"ל נראה דפליג על התוס' וס"ל דקור ראוי לאכילה אפילו בלא שליקה וטגון וזה דאינו מקבל טומאה קודם שליקה אינו משום דמחוסר מעשה דאינו מחוסר מעשה כלל ונראה דס"ל דזה דאינו מקבל טומאה הוא משום דאינו עומד לאכילה ואף מחשבה לא מהני ביה דאינו עומד לאכילה כלל ובטלה דעתו מיהו שלקו כיון שעשה בו מעשה לשם אכילה מהני לאשוויי אוכלא, והנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ג דעוקצין גרעיני זיתים וגרעיני תמרים