מקדש דוד חלק ג יט

מ"ח אמרינן עיסת הכלבים אף אם אין הרועים אוכלים ממנה מטמאה ט"א ואמרינן שם בירושלמי דעיסת הכלבים היינו שעירב בה מורסן כל כך דלא חזיא לרועים וכתב שם בפי' הרא"ש והרע"ב ז"ל דמש"ה מטמאה טומאת אוכלין משום דע"י הדחק נאכלת לאדם מטמאה עד שתפסול מאכילת הכלב ע"ש וקשה הא לטמא ט"א בעינן שיהא ראוי לאדם וגם עומד לאדם והכא אינו עומד לאדם כלל דהא קתני שאין הרועים אוכלין ממנה וא"כ ליבעי מחשבה דהא אף נבלת עוף הטהור דראוי לאכילה לגמרי דהא בכרכים א"צ מחשבה מ"מ בכפרים צריכה מחשבה משום דאינו עומד שם לאכילה וכ"ש היכא דאינו ראוי לאדם אלא ע"י הדחק וגם אינו עומד לאדם ונראה לומר משום דהקמח קודם שעירב בו המורסן היה ראוי לאדם ונחתא ליה תורת אוכל א"כ אף דעתה אינו עומד עוד לאדם משום עירוב המורסן וגם לא חזי לאדם אלא ע"י הדחק לא בטל ממנו תורת אוכל עד שיפסל לגמרי מאכילת האדם וצ"ל דהרא"ש והרע"ב ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל בהא דאף אם היה קודם ראוי לאדם אם קודם שנטמא נפסל לגמרי מאכילת אדם אינו מקבל טומאה דאי כהראב"ד ז"ל למה נקטו דחזי לאדם ע"י הדחק אפילו נפסל לגמרי מאכילת אדם ג"כ מקבל טומאה כיון שהיה ראוי קודם וכן בטהרות פ"ח מ"ו שטת הרע"ב כהרמב"ם ז"ל ועיין בתי"ט שם אך בזה פליגי על הרמב"ם ז"ל דס"ל דאף אם לא נפסל מאכילת אדם רק דעתה שוב אינו עומד לאדם ג"כ שוב אינו מקבל טומאה לא סבירא להו כן דהא עיסת הכלבים עתה שוב אינו עומד לאדם דהא אין הרועים אוכלין ממנה ומ"מ מקבלת טומאה וס"ל דכל שקודם היה עומד לאדם אף ששוב אינו עומד רק שאף עתה ראוי לאדם ואף אם ראוי רק ע"י הדחק מקבל טומאה ואם כבר קיבל טומאה מטמא עד שיפסל מאכילת הכלב וכמ"ש הרא"ש והרע"ב ז"ל שם ובזה הוא כשיטת הרמב"ם ז"ל דתלי בקבלת טומאה

כתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' טומאת מת חבית שהיא מלאה גרוגרות סרוחין שאינן מוכשרין ולא ראוין לאכילה ומונחת בחלון כו' אם יכולים הגרוגרות והתבן לעמוד בפ' ע כו' הרי אלו חוצצין ע"ש ויש לעיין כיון דמיירי שנסרחו ואין ראוין לאכילה אפילו הוכשרו נמי דהא אין מקבלין טומאה דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דאף אם היו ראוין קודם לאכילה אם נפסלו אח"כ קודם שנטמאו שוב אין מקבלין טומאה מיהו מ"ש הרמב"ם ז"ל כאן הוא מוכרח ממתני' פי"ג דאהלות דחשבינן שם בהנך דממעטין בחלון נבלת עוף הטמא שחישב עליה ולא הכשירה או הכשירה ולא חישב עליה ותקשה דאם ראויה לאכילה א"כ לא מבטלה בחלון ואינו חוצץ כדאמרינן בב"ב כ וכ"ש הכא דחישב עליה לאכילה וצ"ל כדמשנינן בב"ב שם בשהתריפו ואין ראוין לאכילה ומש"ה מבטל להו וא"כ מאי איריא שלא הוכשרה אפילו הוכשרה נמי כיון דעתה אינה ראויה לאכילה והנה אפשר היה לומר דזה דנקט הרמב"ם ז"ל ואין ראוין לאכילה אינו דאין ראוין כלל אלא ראוין ע"י הדחק וכיון שהיו ראוין קודם לאכילה ונחתא להו תורת אוכל לא אזיל מיניה עד שיפסל לגמרי מאכילה מ"מ כיון דאינו ראוי לגמרי לאכילה מבטל להו בחלון מיהו לפי מה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף לבתר דנחתא ליה תורת אוכל אם אינו עומד שוב לאכילה תו אינו מקבל טומאה דסופו כתחלתו דבעינן שיהא עומד לאכילת אדם א"כ הכא אפילו אי נימא דמיירי דעדיין ראוי ע"י הדחק ג"כ אינו מקבל טומאה כמו בתחילתו דאם ראוי רק ע"י הדחק אינו מקבל טומאה וצ"ע

אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל טהרות פ"י מ"ה החרצנים והזגין אעפ"י שכנסן לאוכלין בטלה דעתו וכשהלכו שתי וערב בגת כבר בטלה טומאת אוכלין שבהם ע"ש, והנה יש לעיין הא קודם שנסחטו היה הכל אוכל והיו החרצנים וסוב) יחד מקבלין טומאה א"כ לאחר שנסחטו אף דעתה אין ראויים לאכילה מ"מ כיון דהיה עליהם תורת אוכל מעיקרא א"כ לקבלו טומאה עד שיפסלו מאכילת הכלב להראב"ד ז"ל דס"ל דאפילו אם נפסלו קודם קבלת טומאה ג"כ מקבלין טומאה, והנה אף להרמב"ם ז"ל יש לעיין דאמרינן בכלים פ"ט מ"ו דהגפת והזגין שנעשו בטהרה והלכו עליהם טמאים ואח"כ יצאו מהן משקין טהורין שמתחילה נעשו בטהרה שאין מתטמאים עתה כשנעשו זגין ואם נעשו בטומאה ויצאו מהן משקין הרי אלו טמאים וכתב הרמב"ם ז"ל שם דגפת וזגין אין מקבלין טומאה ואף אם נעשו בטומאה רק המשקין היוצאין מהם טמאים אבל הן עצמן טהורים דאין ראוין לאכילה ע"ש דאף שנטמאו קודם שיצאו מהן משקין דאז נטמא כל הזיתים והענבים מ"מ לאחר שנסחטו בטלה טומאתן מהגפת והזגין משום שאין עתה ראוין לאכילה וזה קשה אף על הרמב"ם דאם נפסל לאחר שקיבל טומאה לכ"ע עד שיפסל מאכילת הכלב ונראה מזה לומר דזה דאמרינן דכל הראוי לאוכל אדם עד שיפסל מאכילת הכלב הוא דוקא אם הוא עתה כמו שהיה קודם רק שנפסד אבל אם היה מתחילה אוכל יחד עם המשקין וכשנסחט אינו ראוי עוד לאכילה לא מהני מה שראוי לכלב דבאופן שהוא עתה לא היה מעולם ראוי לאדם הנה כתב הר"ש ז"ל פ"ג דטהרות גבי טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוון טהור כו' דהמשקין היוצאין הם טהורים משום דמשקין מפקד פקידי וכתב דאע"ג דאין המשקין מחטמאים כשהן בענבים מ"מ משלימין הם שם לשיעור כביצה ואשכחן כזה בשומר דטמא ומטמא ומצטרף ואע"ג דכי שקיל ליה טהור ע"ש ולפ"ז דכל שהוא עתה באופן אחר לא מהני מה שהיה קודם ראוי לאדם אין ראיה משומרין דהתם כשריבתה התורה שומרים יש להם עצמם תורת אוכל וכשנטמא האוכל הם עצמם מתטמאים ולא רק שמשלימים את השיעור דאף ידות הם עצמם מתטמאים עם האוכל ואף אם נגעה הטומאה באוכל ולא ביד נטמא היד כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' ט"א ה"ב ע"ש רק שאינו מצטרף לשיעור דזה שריבתה תורה שומרים וידות הוא דאע"ג שאין ראוין לאכילה דינן כמו שראוין לאכילה כמ"ש התוס' חולין קכ"ח אך זה רק כשהן יד ושומר להאוכל אבל כשנפרש מן האוכל ואינו עוד שומר בטל תורת אוכל ממנו וא"כ ל"ד למשקין בזיתים וענבים שאין מתטמאין כלל וזה דכי שקיל ליה מן האוכל השומר טהור ואע"ג דקודם היה עליו תורת אוכל וגם עתה ראוי לכלב מ"מ ל"ש שיקבל בשביל זה עתה טומאה כיון דקודם היה לו תורת אוכל יחד עם שאר האוכל א"כ באופן שהוא עתה בלא האוכל לא היה לו מעולם תורת אוכל

הנה יש לחקור בביצת אפרוח אי מקבל טומאה כיון דאינו ראוי לאכילה ומוקצה בשבת כדאמרינן בשבת (מ"ה ע"ב) ואף דקודם שנתרקם היה ראוי לאדם ואף עתה הוא ראוי לכלב מ"מ אינו עומד עתה לכלב כדאמרינן שם דמש"ה הוא מוקצה אי זה דאמרינן כל המיוחד לאוכל אדם עד שיפסל מאכילת הכלב הטעם הוא דמאכל בהמה אע"ג דלא מהני שיעשה אוכל לענין טומאה מ"מ לענין שלא יתבטל ממנו שם אוכל לטומאה מהני אף מאכל בהמה וכל שהיה קודם מאכל אדם ונחתי ליה תורת אוכל לטומאה אף שעתה הוא מאכל בהמה חשיב אוכל א"כ בעינן שיהא עתה עומד לבהמה כמו מתחילתו דבעינן שלא יהא רק ראוי לאדם ובעינן ג"כ שיהא עומד לאכילת אדם ה"נ בסופו דסגי במאכל בהמה בעינן שיהא ג"כ עומד לבהמה או דזה דאמרינן דכל הראוי לאדם עד שיפסל מאכילת הכלב אין זה משום דמאכל בהמה חשיב אוכל בסופו דלעולם אין מאכל בהמה חשיב כלל לענין טומאה וזה עד שיפסל מאכילת הכלב סימנא בעלמא הוא דכל שלא נפסד האוכל כ"כ שעדיין ראוי לכלב אינו מתבטל ממנו תורת אוכל שחל עליו קודם א"כ לא בעינן כלל שיהא עומד עתה לבהמה: