מקדש דוד חלק ג יח

ע"ה ואע"ג דעל בגדי ע"ה שורפין ומ"מ עבוד היכרא דלא לחייב עלייהו משום ביאת מקדש דהא להתוספתא והת"כ דעל טומאת עכו"ם שורפין את התרומה זה דעבוד רבנן היכרא בדם כותית הוא כדי לא לחייב עלייהו על ביאת מקדש וכן הוא גרסת הגר"א ז"ל שם ואע"ג דאין שום חילוק לענין מדרסות בין יושבת ערומה ללא ערומה מ"מ שייך בזה היכרא כמו ברוק בין לח ליבש שיכול להשרות ולחזור כמו שהיה דעבד היכרא

ד) אמרינן פ"ד דטהרות מן הספיקות שהתירו חכמים הוא ספק טהרת פרישות דהיינו ספק חולין בטהרה וכתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' אבה"ט ספק החולין היא טהרת אוכלי חוליהן בטהרה והן הנקראים פרושים כיצד אוכלי חוליהן בטהרה שנולד להם ספק טומאה בטהרותיהם הרי אלו טהורות ככל הספיקות כולן ואין להם טומאה אלא טומאה ודאית ע"ש ונראה בזה לומר מה דאמרינן בנדה בסוגיא דטועה בפלוגתא דתנאי אי צריכה טבילות לכל הספיקות או דיה לטבילה שתהא באחרונה ואמרינן דפליגי אי טבילה בזמנה מצוה ע"ש וקשה אפילו אי טבילה בזמנה אינה מצוה מ"מ תטבול בשביל חולין בטהרה ולפ"ז כמו דאין טומאת ספק לחולין בטהרה וא"צ לטבול בשביל ספק טומאה ה"נ כשהיא טמאה ודאי רק ספק אם הטבילה מהני לה להטהר ג"כ א"צ טבילה דבשביל ספק חולין בטהרה א"צ טבילה

ואם היה טמא ודאי וספק אם טבל או לא טבל נראה ג"כ בפשיטות דטהור לחולין בטהרה דהא בטומאה דרבנן כגון אכל אוכלין טמאים כו' אמרינן בפ"ב דמקוואות דספק טבל ספק לא טבל טהור ואע"ג דהתם איכא איסורא דרבנן לאכול בתרומה מ"מ כיון דרק איסורא דרבנן בספק טבל טהור כ"ש הכא דאינו אלא טהרת פרושים לבד ואף לכתחילה יכול לטבול לחולין בספק מקוה כיון דאח"כ יהיה טהור (דהא אף בדבר שהוא חובה מדרבנן יכול ג"כ לכתחילה לעשות ספק ולהפטר אח"כ משום ספק דרבנן כמ"ש תוס' מנחות (ס"ו ע"א) ד"ה זכר לענין ספירת העומר] ובזה נראה לומר מה דאמרינן בתוספתא מקוואות שהביא הר"ש ז"ל פ"ח מ"א גבי מקוואות לפנים מן המפתח דאיכא חשש שאיבה ומעשה בר"ג ואונקלוס הגר שהיו באשקלון וטבל ר"ג במרחץ דלא חשש לשאיבה ואונקלוס בים דחשש לשאיבה ע"ש ונראה דמש"ה טבל ר"ג במרחץ ואונקלוס בים דאמרינן בתוספתא פ"ג דחגיגה ר"ג היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו אונקלוס הגר היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו ע"ש א"כ כיון דר"ג היה אוכל חולין בטהרה ולזה לא חיישינן לשאיבה כיון דהוי רק ספק ובחולין בטהרה לא חיישינן לספיקות אבל אונקלוס הגר שהיה אוכל על טהרת הקדש וכיון דלקדש חיישינן לספיקות והוא היה אוכל ע"ט הקדש מש"ה לא טבל אלא בים

אך בעיקר מ"ש הרמב"ם ז"ל דלחולין בטהרה אין להם אלא טומאה ודאית יש לעיין דהא אמרינן בנדה ז' בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בא' מהם ועשה טהרות דטמא אף לאוכלי חולין בטהרה ע"ש אלמא לא בעינן לחולין בטהרה דוקא טומאה ודאית דאיכא ג"כ ספיקות שהן לחולין בטהרה וצ"ע: סימן מב. טומאת אוכלין

גרסינן בטהרות פ"ח מ"ו כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאוכל הכלב וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאדם כו' ודוקא במיוחד לאוכל אבל עשוי לתבלין אינו מטמא טומאת אוכלין כדאמרינן בנדה נ"א הקושט והחימות וראשי בשמים כו' אין מטמאין ט"א ע"ש

כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' ט"א השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות השדה ואם חשב עליו לקדרה אינו מתטמא ט"א והשבת משנתנה טעם לקדרה ה"ז כזבל ואינה מתטמאה ט"א ע"ש והוא מההיא דנדה נ"א דאמרינן שם דשבת סתמא לכמך ולא לקדרה לתבלין ואמרינן שם נ"י דשבת משנתנה טעם בקדרה אינו מטמא ט"א וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל ואם חישב עליו לקדרה כו' לא כן שאין יוצאין מידי טומאה מחשבה עד שתתן טעם בקדרה ע"ש היינו דפליג על הרמב"ם ז"ל דמהני מחשבה לקדרה שלא תתטמא ובפי' חזון נחום על משניות בעוקצין שם כתב דדברי הרמב"ם ז"ל סותרין לעצמן שכתב דמחשבה מהני לקדרה שאינו מתטמא ט"א והדר כתב דבנתנו לקדרה מטמא ט"א עד שיתן טעם הא משנתנו לקדרה לא גרע ממחשבה לקדרה ואמאי מתטמא ט"א ע"ש אך באמת זה ל"ק כלל דתבלין אין מקבלין טומאה בפ"ע אבל עם האוכלין מקבלין טומאה כדאמרינן בפ' העור והרוטב ק"כ גבי קופה מאי קופה תבלין דמקבל טומאה רק עם האוכלין ולא בפ"ע וכתב רש"י ז"ל משום דבאפי נפשייהו לא אכלי להו אינשי ע"ש הא יחד עם האוכלין מתטמאין אך כל זה רק כ"ז שלא פלטו טעמן בקדרה אבל משפלטו טעמן ה"ה כעץ ואף עם האוכלין אין מתטמאין וכדאמרינן בתוספתא התמרים והגרוגרות שנתנן בקדרה בתבלין מטמאין ט"א עד שיפסלו מלאכול לאדם ע"ש דלאחר שפלטו טעמן בקדרה ואין ראויין עוד לאכילה כלל אף עם האוכלין אין מקבלין טומאה ושבת סתמו לאכילה בפ"ע אבל משחישב עליו לקדרה ס"ל להרמב"ם ז"ל דמהני מחשבתו ואינו מקבל טומאה כשאר תבלין אבל משנתנו לקדרה יחד עם האוכלין מקבל טומאה כשאר תבלין שהן מקבלין טומאה יחד עם האוכלין עד שיפלטו טעמן ויהיו כעץ

ונראה דבין הרמב"ם ובין הראב"ד ז"ל ס"ל דמהני מחשבה לקדרה אע"ג דסתמא לאכילת גופו מ"מ כיון שעומד גם לקדרה מהני מחשבתו אך הרמב"ם והראב"ד ז"ל לשטתייהו אזלי בפ"ב מהל' ט"א הי"ג דהא ס"ל להראב"ד ז"ל שם דאוכל אדם כיון דנחתי ליה תורת אוכל אף אם נפסל מאכילת אדם מקבל טומאה עד שיפסל מאכילת הכלב א"כ הכא כיון דשבת סתמא לאכילה ונחתא ליה תורת אוכל אף שחישב עתה לקדרה לא פקע ממנו תורת אוכל עד שיפסל מאכילת הכלב [וכעין זה כתבו התוס' נדה נ' גבי עולשין שזרען לבהמה כו' שכתבו דעולשין סתמן לאדם ואפ"ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו אע"ג דאמר כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב דכיון שזרען לבהמה אין עליה שם אוכל ולא היו שם מעולם גידולים לאדם ע"ש הא אם זרען לאדם לא מהני אח"כ מחשבה לבהמה דכל המיוחד לאוכל אדם עד שיפסל מאכילת הכלב] והרמב"ם ז"ל לשטתיה דס"ל דכ"ז שלא נטמא לא מהני מה שהיה קודם אוכל אדם א"כ בשבת שחישב לקדרה שהוא עתה כתבלין ואינו אוכל לא מקבל טומאה ולא מהני מה שהיה עליו קודם תורת אוכל

והנה מדברי הרמב"ם ז"ל בההיא דשבת מוכח דלאו דוקא אם נפסל מאכילת אדם קודם שנטמא שוב אינו מקבל טומאה מאה דאפילו אם לא נפסל רק שהיה קודם עומד לאכילת אדם ושוב אינו עומד ג"כ פקע תורת אוכל ממנו ואינו מקבל טומאה דהא בשבת שסתמו לאכילה כי חשיב עליה לקדרה הרי גם עתה ראוי לאכילה רק ע"י מחשבתו אינו עומד תו לאכילה רק לקדרה ומהני דלא מקבל טומאה ולפ"ז להרמב"ם ז"ל חלב דא"צ מחשבה בכרכים דשם הוא עומד לאכילה אם היתה בכרך ואח"כ הוציאה לכפר פקע תורת אוכל ממנו ושוב אינו מקבל טומאה, והנה בחלה פ"א