מקדש דוד חלק ג טז

אפשר כיון דטומאת ע"ה דרבנן לגבי זה בוצר לגת לא הוכשר וכמו בבית הפרס כדאמרינן בפי"ח דאהלות כיצד בוצרין בית הפרס כו' דאע"ג דהבוצר לגת הוכשר כיון דזה הוי רק חומרא לטומאת בית הפרס דרבנן לא חשיב הכשר ע"ש

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' תרומות כמה יהי' בתרומת מעשר ויוליכנו לכהן אחד משמונה משמינית והראב"ד ז"ל שם כתב דמיירי בשמן וגריס בתוספתא בד"א בדמאי אבל בודאי בכל שהוא ובדמאי עצמו דוקא בטמא אבל בטהור בכ"ש ועיין בכ"מ שם וקשה איך משכחת לה שמן של דמאי טהורה הא כל פירות של ע"ה הם בחזקת טומאה ולי"ל ג"כ שנתן לחבר לטהר זיתיו א"כ אינו דמאי דהא אמרינן בגיטין ס"פ הנזקין דהנותן לחבר לטהר זיתיו החבר הבדד צריך לעשר וא"כ ודאי עישר החבר ולא הוי דמאי א"כ שמן של דמאי טהור היכא משכחת לה ובזמן הגתות והבדים רק התרומה שהוא מפריש ונותן לכהן הוא בחזקת טהרה אבל החולין שלו הם בחזקת טומאה א"כ דמאי של ע"ה הם בחזקת טומאה ולגי' הרמב"ם ז"ל בהתוספתא אתי שפיר דגריס שם איפכא בד"א בודאי ובודאי ג"כ דוקא בטהורה ע"ש ולהראב"ד ז"ל צ"ע

אמרינן במתני' דחגיגה (כ"ו) הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכן הגנבים שהחזירו את הכלים נאמנין לומר לא נגענו ובגמרא מוקמינן בשעשה תשובה, והנה יש לעיין דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ח דטהרות ע"ה שקבל עליו והיה לו טהרות ואמר ברי לי שלא נטמאו בזמן שהן עשויות ע"ג אחרים אסורות לו ואסורות לכ"א ע"ג עצמו מותרות לו ואסורות לכ"א רע"א אם מותרות לו מותרות לכ"א ואם אסורות לכ"א אסורות לו ובירושלמי חגיגה פ"ג הלכה ד' מייתינן ההיא תוספתא ואמרינן דלחומרין אמר ר"ע א"נ לא לו ולא לאחרים ע"ש א"כ לאחרים לכ"ע א"נ לומר לא נטמאו אף כשנעשה אח"כ חבר א"כ מאי מהני שעשו תשובה לומר שלא נטמאו ואפשר דהתוספתא מיירי באומר שנגע בהן רק היה אז טהור ולזה א"נ אבל לומר שלא נגע נאמן יש לחקור בפרוש ונעשה אוכל תרומה והיה לו טהרות ואומר ברי לי שלא נטמאו אם נאמן]

ג) הנה זה דע"ה וכליו טמאים רק טומאת ע"ה הוא רק כשמעיד עליהם כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' מטמאי מו"מ הי"ב ע"ה שאמר טהור אני מטומאת מת או שאמר כלי זה טהור מטומאת מת נאמן ומטבילין אותו משום טומאת ע"ה בלבד וצריך הערב שמש וא"צ הזאה בד"א כששאלו ואמר טהור הוא אבל הלוקח כלי סתם מרשות ע"ה חוששין לו שמא טמא מת הוא ומזין עליו גו"ז ככל הכלים הנמצאים בכ"מ חוץ לירושלים שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים ע"ש אך דין זה דכל שאינו מעיד חיישינן אף לטמא מת אינו דוקא בע"ה כ"א גם בחבר דאמרינן בתוספתא טהרות דחבר שמת כליו טמאים טמא מת דשאני אומר היזו ולא שנו או שנו ולא טבלו או שמא לא היזו כל עיקר ע"ש והנ"מ בין חבר לע"ה אלא דחבר בחייו דמשתמש בהם וכיון דאוכל חולין בטהרה הוי כמעיד עליהם שהם טהורים אבל בע"ה שאינו אוכל חולין בטהרה כל שאינו מעיד עליהם ליכא עדות, והנה מזו התוספתא תשובה להראב"ד ז"ל בפי"ג מהל' אבה"ט על הרמב"ם ז"ל שכתב במצא סכין בי"ג דמזה עליו ומטבילה ושוחט פסחו והשיג עליו וכתב דליכא כאן הזאה כלל וצריך רק טבילה ע"ש דס"ל בכלים הנמצאים לא חיישינן לטמא מת וכ"כ הבעה"מ פ"ק דפסחים גבי מחט שנמצא בבשר דלא חיישינן בכלים הנמצאים לטמא מת ע"ש וקשה הא כליו של חבר כשמת לא גריעי מכלים הנמצאים דודאי ליכא עדות עליהם וכיון דחבר שמת חיישינן לכליו לטמא מת דצריך הזאה כ"ש בכלים הנמצאים, והנה הראב"ד ז"ל שלהי הל' מטמאי מו"מ כתב דהתוספתא הוא רק לתרומה או לקדש ע"ש אך אכתי קשה דההיא דסכין שנמצא בי"ג וכן ההיא דמחט הנמצא בבשר הוא ג"כ לקדש וצע"ג

אך מהרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דההיא דחבר שמת הוא ג"כ לחולין ועיין בכ"מ שם, והנה יש לעיין דאמרינן בנדה (ע"א) ובמו"ק בראשונה היו מטבילין ע"ג זבין מתים כו' התקינו כו' ואמאי דוקא ע"ג זבין מתים הא אפילו טהורים ואפילו חבר שמת כליו צריכים טבילה וגם הזאה בשלמא להראב"ד דס"ל דזה רק לתרומה או לקדש שפיר דההיא דמטבילין ע"ג זבין מתים מיירי אף לחולין אך להרמב"ם ז"ל דההיא דחבר שמת מיירי ג"כ לחולין צ"ע

והנה ע"ז דאמרינן בתוספתא דחבר שמת והניח טהרות ה"ה טהורות הניח כלים ה"ה טמאים שאני אומר היזו ולא שנו כו' כתב הר"ש ז"ל פ"ח דטהרות דהחילוק בין טהרות לכלים הוא משום דכלים אפשר לתקונא ע"י טבילה והזאה ומש"ה חיישינן ואף כ"ח דלי"ל תקנה לא פלוג רבנן בכלים ע"ש והנה לפ"ז דכלים של חבר שמת לא גריעי מכלים הנמצאים זה דהאוכלין שלו טהורים הוא משום שנכתבו התוס' חולין (ט' ע"ב) ובפסחים (י' ע"ב) דגזרו על כלים הנמצאים ולא על אוכלין הנמצאים ע"ש ואוכלין הנמצאים הן בחזקת טהרה א"כ חבר שמת טהרותיו לא גריעי מאוכלין הנמצאים שהם טהורים

והנה בזה שכתב הרמב"ם ז"ל בכליו של ע"ה כל שאינו מעיד עליהם הוי כמו כלים הנמצאים דכל שאינו מעיד הוי כנמצא יש ליישב מה שהקשו התוס' נדה (ל"ד) על הר"מ חפונטייזא דכל טומאת ע"ה הוא רק משום בגדיו דחיישינן שמא ישבה עליהם אשתו נדה והוא נושא המדרס וצינורא שלו שהוא טמא הוא רק לפי שנגעה בשפתיו והוי כשאר משקין טמאים דמטמאין כלים מדרבנן והקשו ע"ז מדאמרינן שם מעשה בצדוקי אחד שספר עם כ"ג בשוק ונתזה צנורא מפיו ונפלה לכ"ג על בגדיו וקדם אצל אשתו כו' ומקשינן ותי"ל משום צנורא דע"ה היינו דמה הרויח במה שקדם אצל אשתו והקשו הא אם בועל נדה הוא נטמא הוא ובגדיו ואם משום צנורא דע"ה נטמא רק הבגד לחוד ע"ש ולפ"ז אפילו אי נימא צנורא דע"ה הוא רק משום שנגעו בשפתיו ולא משום מעין זה רק כשמעיד על גופו שהוא טהור אבל רוקו של ע"ה כשאינו מעיד על גופו שהוא טהור הוי כמו רוקין הנמצאים ורוקין הנמצאים גזרו עליהם טומאה כמו רוקו של זב כדאמרינן בטהרות פ"ה גבי מי שישב ברה"ר ובא אחד ודרס על בגדיו או שרקק ונגע ברוקו על רוקו שורפין את התרומה ועל בגדיו הולכים אחר הרוב ועל רוקו לא אזלינן בתר רוב דגזרו על ספק רוקין חומרא בעלמא מדרבנן כמ"ש הר"ש ז"ל שם ורוקין הנמצאים מטמאין במגע ובמשא ובהיסט כמו רוקו של זב כדאמרינן בטהרות פ"ד מ"ו ע"ש א"כ רוקו של ע"ה כל שאינו מעיד עליו הוי כרוקין הנמצאים דגזרו עליהם שיהיו טמאים כמו רוקו של זב א"כ בההוא דצדוקי שספר עם כ"ג בשוק ונתזה צינורא ונפלה על בגדיו של כ"ג שלא שאל את הצדוקי אם הוא טהור או לא רק קדם אצל אשתו אם השלימה לדם ירוק וע"ה כל שאינו מעיד על עצמו שהוא טהור הרוק שלו הוא כמו רוקין הנמצאים דטמאים כרוקו של זב ואם צדוקי נאמן על עצמו שהוא טהור ג"כ יש לדון דרשע הוא וא"נ ול"ד לשאר ע"ה ומה שקדם אצל אשתו נראה לפי שהיתה מסיחה לפי תומה וזה דמשנינן שם בנדה רגל הואי וליכא טומאת ע"ה ה"נ דליכא אז גזירת סתם רוקין וכמ"ש הרחב"ם ז"ל פי"ג מהל' אבה"ט דכל הרוקין הנמצאים בשעת הרגל שבאמצע הדרך טהורים שכל ישראל טהורים ברגל ושבצדדין טמאים שהטמאים ברגל פורשין לצדי הדרכים ע"ש א"כ ברגל ליכא משום ספק רוקין חוץ מהיכא דאיכא אומדנא שהן של טמא כגון בצדדין שהטמאים נפנין לשם, והנה התוס' לשטתייהו שכתבו (שבת ט"ו ע"ב) ד"ה ועל דספק רוקין שגזרו הוא ג"כ משום