מקדש דוד חלק ג טו

מו"מ הי"ב נראה דזהו רק הכא היכא שכבר נטמא בטומאת מת אינו נזהר כ"כ וחיישינן שמא נטמא פעם שני ונראה דזה דלר"י בחבר שאני ליה בין גופו לכליו דעל גופו מזין מיד ועל כליו משישמר דבלבו על גופו ואין בלבו על כליו משום דר"י לשיטתיה אזיל דאמרינן בפ"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לע"ה לח ויבש ר"י אומר אף לא יגדל בהמה דקה ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק ולא יהיה מטמא למתים ומשמש בביהמ"ד א"ל לא באו אלו לכלל וכתב הר"ש ז"ל שם לא באו אלו לכלל דאין ענינם כלום לטהרות ע"ש וצ"ע טובא דשלא יהא מטמא למתים אמאי לא באו אלו לכלל אמאי אין זה ענינו לטהרות דהא חבר צריך לאכול חולין בטהרה וזהו עיקר קבלת חברות כדאמרינן בתוספתא שם א"כ איך רשאי ליטמא למתים וע"כ דמיירי התם בימי טומאתו באופן שהוא טמא בלא"ה ואף שאינו נוגע זה עוד לטהרות אסור לטמא עצמו למתים כמו שלא יהא רגיל בנדרים ובשחוק א"כ לר"י אף אם כבר נטמא במת משמר את גופו שלא יטמא עוד במת כי זהו מדברי חברות שלא יטמא למתים אף שכבר טמא כמו מנדרים ומשחוק אבל על כליו דל"ש זה כל שכבר נטמאו אינו משמר אותן

והנה לפ"ז דמה דאין ע"ה נאמן על הטהרות הוא רק דאין שמירתו שמירה לגבי אוכלי חוליהן בטהרה כמו דאין שמירת אוכלי חוליהן בטהרה שמירה לגבי אוכלי תרומה א"כ כל טומאת ע"ה אינו אלא לגבי חברים אבל לדידהו אינם טמאים כלל דלגבי דידהו שפיר הוי שמירה וכן מוכח מהתוספתא פ"ב דדמאי דאמרינן שם לא יאמר אדם חבר לע"ה הילך ככר זו והולך לפלוני ע"ה שאין משלחין טהרות ביד ע"ה חבר שא"ל ע"ה הילך ככר זו והולך לפלוני ע"ה לא יתן לו שאין מוסרין טהרות לע"ה ע"ה שאמר לחבר תן לי ככר זו ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילין טהרות לע"ה כו' נשאלין לע"ה על טהרותיו ובלבד שלא יאמר לו צא ואכול צא ושרוף אלא אומרים לו אם כזה שאלת טמא ואם כזה שאלת טהור ע"ש ויש לעיין מה שייך לשאול לע"ה על טהרותיו הרי בלא"ה הם טמאים כי כל אוכלין ומשקין של ע"ה הם טמאים ושורפין עליהם את התרומה ומה שייך לשאול על טהרותיו ונראה מכאן דזה דכל מה דשל ע"ה הם בחזקת טומאה הוא רק לדידן אבל לדידהו הם טהור א"כ כי אתי טהרותיו של ע"ה לקמן אנו שורפין אותן דלדידן הם בחזקת טומאה וכן לא יאמר חבר לע"ה הילך ככר כו' וכן כשנשאל על טהרותיו לא יאמר לו החבר צא אכול דכל היכא שאם הוא טמא יש בזה איסור לחבר אסור ואם יאמר לו החבר צא אכול אם הוא טמא מכשילו ויש בזה איסור לחבר מש"ה אסור דלחבר הוא בחזקת טומאה אבל כשאומר לו בלשון אם כזה שאלת טהור ואם כזה שאלת טמא דליכא בזה שום איסור לחבר נשאלין דלע"ה עצמו אין טהרותיו בחזקת טומאה ועוד יותר שאין אומרים לו צא ושרוף שאם אירע לו טומאה ששורפין עליה לא יאמר לו צא ושרוף דחיישינן שמא לא נשאל כראוי ומש"ה אומרים לו רק בלשון אם כזו שאלת טמא ומוכח דאם לא נשאל כראוי וטהרותיו טהורות אסור לו לשרוף ואע"ג דעל טומאת ע"ה לבד שורפין אלמא דזה רק לדידן אבל לע"ה אסור לו לשרוף את טהרותיו דלגביה הוי שפיר שמירתו שמירה וכן ההיא דחגיגה (כ"ב) גבי כ"ח דאינו מציל רק על אוכלין ומשקין וכ"ח ולא על שאר דברים מפני שהוא טמא ע"ג ע"ה ואין כלי טמא חוצץ א"ל ב"ה לב"ש והלא טהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו א"ל ב"ש כשטהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו לעצמו טהרנו אבל נטהר את הכלי שטהרתו לו ולך ואמרינן שם דכשטהרו אוכלין ומשקין לעצמו טהרו משום שאם אתה אומר לו טמא כלום משגיח עליך ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא וכתב רש"י ז"ל לפיכך טהרו ליה ב"ש אוכלין ומשקין וכ"ח שאי"ל טהרה אלא שבירתן ואם באת לאוסרן עליו לא ישמע לך אבל בכלי שטף ישמע לך ויטבילנו ואמרינן שם דכשטהרו אוכלין ומשקין לעצמו טהרו שהרי חברים בדלים מהם וממגען ובלא"ה מאכלו טמא עכ"ל ונראה מזה אע"ג דאוכלין ומשקין של ע"ה טמא זהו רק לדידן אבל ע"ה בעצמו שבא לשאול על אוכלין ומשקין שלו אומרים לו שהוא טהור וקשה כיון שהם טמאים משום אהל המת דכלי ע"ה אינו חוצץ וגם בלא"ה מאכלו טמא איך אומרים לו שהוא טהור וכי בשביל שלא ישמע יאמרו לו על טמא טהור לא יאמרו לו לא טמא ולא טהור ונראה מזה כיון דלא ישמע אם יגזרו על כליו לא גזרו כלל על כליו לגבי דידיה וממילא לגבי דידיה הוא טהור ממש וכשבא לשאול אומרים לו שהוא טהור

אמרינן בחגיגה דנאמנים ע"ה על התרומה בזמן הגתות והבדים ומקבלין מהם תרומה ואמרינן בתוספתא שלהי חגיגה בר"ט שהיה מקבל תרומה מע"ה אף שלא בזמן הגתות והבדים ואמר הלכה בידי מריב"ז דמותר לקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם ואף לדידן אמרינן בגמרא דאם נתן לו שלא בזמן הגתות והבדים הכהן משהה אצלו עד זמן הגתות והבדים ואח"כ מותר בה ויש לעיין טומאת ע"ה להיכן הלכה, והנה לכאורה יש לעיין מחבר איך מקבלין תרומה הא בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה א"כ נטמא התרומה בבגדיו של הפרוש וצ"ל דבשעה שעוסק בהפרשת תרומה ועוסק בתרומה דינו אז כאוכל תרומה דמשמר עצמו בשביל תרומה וא"כ ה"נ ע"ה כשעוסק בתרומה ומטהר עצמו לתרומה דינו אז כאוכל תרומה ומה לי אם הוא ע"ה שאינו אוכל חוליו בטהרה דגם מי שאוכל חוליו בטהרה טמא הוא לגבי תרומה אלא ע"כ דההוא שעתא דינו הוא כאוכל תרומה א"כ אינו עוד ע"ה אז כ"א במדרגת אוכלי תרומה ולרבנן דאסור ליטול תרומה מע"ה שלא בזמן הגתות והבדים היתה ע"ז גזירה מיוחדת ואם לקח ממנו שלא בזמן הגתות והבדים רשאי הכהן להשהות אצלו עד זמן הגתות והבדים ואז מותר בה

הקשה הט"א (בחגיגה כ"ד) על הא דאמרינן שביהודה נאמנין ע"ט היין והשמן לקדש אמאי לא קתני נמי סלת למנחות ותי' שם כיון דהטעם דהאמינום ע"ט היין והשמן הוא כדי שלא יהא כ"א הולך ובונה במה לעצמו זה שייך רק ביין ושמן שיכול להביא משלו אבל סלת דאמרינן במנחות סלת ואפית מלמד שניקחת סלת ומנין אפילו חטין ת"ל ולקחת יכול אף שאר מנחות כן ת"ל אותה א"כ כיון דמנחה אינה ניקחת רק סלת כ"ש דאינו מביא מתבואת זרעו דבעינן שתבוא לרשותו כשהוא סלת וכיון דסוף סוף צריך ליקח מן השוק אף אם לא יהיה ע"ה נאמן ע"ט הסלת וצריך לקנות מחבר אינו מפסיד יותר מאם יקנה מע"ה ומש"ה לא האמינוהו ע"ט הסלת ע"ש וקשה דהא אמרינן בפ"ק דדמאי דשירי מנחות פטורין מן הדמאי ובירושלמי אמרינן שם אמר ר"י בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על הדברים האלה אמר ר' אושעיא אימת קדשים עליו ובתוספתא שם אמרינן דשירי מנחות פלוגתא ב"ש וב"ה אי חייבין בדמאי ע"ש ואי במנחה צריך הע"ה ליקח מן החבר מה שייך בזה דמאי הא אין חבר רשאי למכור לע"ה טבל ואף לחבר אסור למכור טבל שאסור להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן [ובפשוטו זה דלא קתני סלת הוא כמה שרצה הט"א לומר מתחילה דכ"ש סלת דנאמן דאפשר שלא הוכשר ומה שדחה זה משום דחיבת הקדש מכשירתו הוא תמוה הא זה דוקא לאחר קידוש כלי א"כ כשהיתה ברשות ע"ה לא היה מקבל טומאה]

כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' מטמאי מו"מ ה"ג דשלא בזמן הגתות והבדים אין לוקחין מע"ה תרומה רק זיתים וענבים שלא הוכשרו ע"ש ויש לעיין אי מיירי דוקא בבצרן לאכילה דלא הוכשרו דהא בוצר לגת לעולם מוכשר או