מקדש דוד חלק ג יד

יבוא לאוכלו הפרוש ואין לומר דמש"ה נקט רש"י ז"ל פרושים דמשום ע"ה אף איס"ל דאסורים לאכול חולין טמאים לא איכפת לן דבלא"ה הלא יטמאום בנגיעתם דהא אמרינן בגיטין דאסור לסייעם בשעה שמטמאין החולין כ"ש לטמאות החולין בידים דאסור אף שע"ה יטמא אותם אח"כ

אמרינן בפ"ב דדמאי דהמקבל עליו דברי חברות מקבל שלא למכור לע"ה לח ויבש והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא דין זה בפסקיו וכתב הכ"מ בפ"י מה' מטמאי מו"מ משום דההוא דדמאי אתיא כמ"ד דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י והרמב"ם ז"ל פוסק כמ"ד דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ע"ש ונ"ל להביא ראיה לזה דאמרינן בב"ב פ"ח הלוקח ירק מן השוק כו' גמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעשר להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר כו' הא כיצד מעשרו ונותן לו דמי מעשר כו' והיינו בלוקח חבר מע"ה כמ"ש הרשב"ם ז"ל ויש לעיין כי מעשר קודם איך מותר להחזיר לו הא אין מוכרין לע"ה לח ויבש כיון דכבר קנאו החבר וזה דקנה החבר לכתחילה ירק מע"ה מצי מיירי ביבש דלוקח ממנו יבש כדאמרינן בדמאי שם דנאמן ע"ה לומר שלא הוכשר אך איך מותר להחזירו לאחר שכבר קנה הא אינו מוכר לו לח ויבש ומוכח מזה דלא קי"ל כהאי מתני' דדמאי ומותר למכור לע"ה

אמרינן בדמאי פ"ו מ"ו בש"א לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר בה"א אף למעשר היינו אף למי שאינו חבר לטומאה רק חבר למעשר שנאמן על המעשרות וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ לפי שדעת ב"ה שמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י וזו היא משנה אחרונה וכן הלכה ע"ש, והנה יש לעיין דהא פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' תרומות ה"י דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה כו' מפני התרומה שתעשה בטומאה ע"ש היינו דבטבל אסור לגרום טומאה מפני התרומה שצריך להפריש א"כ ההיא דמוכרין זיתיו לע"ה ע"כ מיירי בטבל דהא קתני דדוקא לע"ה שנאמן על המעשרות מותר למכור והא בטבל ודאי אסור לגרום טומאה וצ"ע ואפשר כיון דמקבלין תרומה מע"ה בשעת הגתות והבדים כדאמרינן בשלהי חגיגה אין זה מטמא תרומה כיון דאפשר ליטול ממנו התרומה בזמן הגתות והבדים ואם לא יעשה הע"ה מן הזיתים שמן א"כ לא יוכשרו דהזיתים מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן ולא יבואו לידי טומאה לעולם וההיא דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה אע"ג דמותר גם לקבל תרומת יין מע"ה בזמן הגתות והבדים ואם לא יעשה מן הענבים יין א"כ לא יוכשרו דדוקא הבוצר לגת הוכשר צ"ל דלא מיירי התם בסתם ע"ה אלא בידוע שעושה פירותיו בטומאה דכה"ג אסור ליטול ממנו אף בזמן הגתות והבדים אבל עם סתם ע"ה מותר לבצור וצ"ע בזה]

ב) הנה להשיטות דליכא חיובא לאכול חולין בטהרה והרמב"ם ז"ל בשלהי הל' ט"א כתב שאינה אלא מדת חסידות יש לעיין א"כ אמאי ע"ה א"נ על הטהרות כיון דלא פשע כלום במה שאינו אוכל חולין בטהרה אמאי אין עדותו עדות, ונראה דלעולם יש נאמנות לע"ה על הטהרות בדבר שא"צ שמירה דהא אמרינן בחגיגה (כ"ב ע"ב) דנאמן ע"ה לומר פירות אלו לא הוכשרו דלא חשדינן ליה למשקר וזה דאשכחן דע"ה א"נ על הטהרות הוא רק בדבר הצריך שמירה וטעם הדבר דכמו בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה דאין שמירתן שמירה לגבי אוכלי תרומה וכן אוכלי תרומה לגבי אוכלי קדש ה"נ שמירת אלו שאין אוכלין חולין בטהרה אינה שמירה לגבי אלו שאוכלין חולין בטהרה ומש"ה בגדיהם מדרס לפרושים, והנה יש מחלוקת הראשונים ז"ל אי גופיה של ע"ה חשיב כזב אך גם בפרוש איבעי לן בירושלמי חגיגה גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל התרומה וכן אוכל תרומה אי הוי כזב אצל הקדש דלגבי מדרגה יותר גבוהה אין שמירת גופו שמירה ונראה דבכל ספק טומאה ספק נגע ספק לא נגע או ספק שרץ ספק צפרדע ומעיד ע"ה שלא נגע נאמן דרק במעיד סתם ע"ה על כלי שהוא טהור א"נ דהיינו ששמרו שלא נטמא ואין שמירתו שמירה אבל כל שמעיד על מעשה מיוחד נאמן דאינו חשוד לשקר ונראה ראיה לזה מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל רפ"ה דפרה בחבר הלוקח כ"ח מע"ה מהכבשן החבר עומד מלמעלה והע"ה עומד מלמטה שולה ונותן לו נאמן ע"ה לומר לא טמאתי מפני שהוא בחזקת המשתמר ע"ש ואף שהוא בחזקת המשתמר מ"מ צריך לעדותו של ע"ה לומר לא טמאתי דחיישינן שמא נגע בהן וטימאן ומ"מ נאמן כיון שהוא בחזקת המשתמר וא"צ לשמירתו רק שמעיד על המעשה שלא נגע בהן ע"ז נאמן ע"ה ולפ"ז ע"ה הוא רק מדרגה בטהרות דע"ה אצל פרוש הוא כפרוש אצל אוכל תרומה ובשעת הרגל דבטלה טומאת ע"ה נראה דה"ה דבטלו כל המעלות ואין טומאת פרוש גבי אוכלי תרומה ושל תרומה לאוכלי קדש ונראה ראיה לזה מנדה ל"ג דמעשה בצדוקי אחד שספר עם כ"ג בשוק ונתזה צנורא מפיו ונפלו לכ"ג על בגדיו וקדם אצל אשתו כו' ומקשינן ותי"ל משום צנורא דע"ה ומשנינן רגל הואי וקשה נהי דליכא אז טומאת ע"ה הא התוס' חגיגה (כ"ג ע"א) ד"ה לעולם כתבו דה"ה דצנורא של חבר טמא לגבי אוכלי קדש וכ"ג אוכל קדש הוא א"כ מאי מהני הרגל דלא עדיף ע"ה אז מחבר ונראה מזה לומר דברגל בטלו כל המעלות והכל שוים

והנה אמרינן בחגיגה כ"ב דאין ע"ה נאמן על טבילת כלים באומר הטבלתי כלים בתוך כלים אך לא הטבלתי בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד ע"ש והתם נמי אין זה משום חשש משקר דע"ה אינו חשוד לשקר בטהרות אלא חיישינן שמא לא דקדק יפה בשיעור של שפופרת הנוד דהא נאמן לומר שלא הטביל כלי בתוך כלי רק איכא מילי דלא בקיאי בהו ע"ה וכמו דאמרינן בטהרות פ"י מ"א דאין ע"ה בקיאים בהיסט

אמרינן שם בחגיגה ע"ה שבא להזות אין מזין עליו עד שיעשה בפנינו שלישי ושביעי והקשה הט"א שם דיהא נאמן שזהו יום ג' לטומאתו במגו דלא נטמא כלל והו"ל הפה שאסר כו' ותי' דמיירי שנטמא בפני עדים אבל אין יודעים אם היום יום א' לטומאתו או יום ג' והוכיח זה מדאמרינן צריך שיעשה בפנינו גו"ז הא כיון שעשה לפנינו יום ג' ממילא יום ז' ידוע לפי חשבון הימים אלא לאפוקי שאם עשה לפנינו יום ג' ושכחו וא"י כמה ימים יש מהזאת יום ג' להיום ע"ש, והנה מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ז דטהרות לא משמע כן דאמרינן שם ע"ה שבא להזות אין מזין עליו ועל כליו אלא לאחר ג' ימים אבל חבר שבא להזות מזין עליו ועל כליו מיד אמר ר' יהודה בד"א שהיה בחזקת אוכלי תרומה לא היה בחזקת אוכלי תרומה מזין עליו מיד ועל כליו משישמר וכתב הר"ש ז"ל שם דמש"ה בע"ה מזין עליו לאחר ג' ימים משום דע"ה אינו נזהר כשעובר בעיר וחשיב כנטמא היום ומזה בג' וז' ע"ש היינו דלא חשדינן ליה למשקר במה שאומר שנטמא לפני ג' ימים אלא דחיישינן שנטמא אף היום דאינו זהיר הוא וא"כ היום ראשון שלו וא"כ לפ"ז מה דאמרינן בחגיגה צריך שיעשה בפנינו גו"ז היינו שישמור עצמו לפנינו שלא יטמא עוד וכן נראה מדברי ר"י דאמר אף בחבר רק על גופו מזין מיד אבל על כליו משישמר וכתב הר"ש ז"ל שם דס"ל דכשאינו אוכל תרומה בלבו על עצמו ואין בלבו על כליו ע"ש וא"כ אף כליו של חבר צריכים שמירה בפנינו וע"ה צריך בין בגופו בין בכליו וא"כ א"צ לאוקמא שיש עדים שנטמא ואין יודעים באיזה יום דמהימנינן ליה שפיר מתי נטמא וזה דלר"י אף כליו של חבר אין מזין עליהן אלא משישמר אע"ג דבעלמא כליו של חבר אינן בחזקת טומאה ולא אמרינן שאין בלבו על כליו ואף ע"ה אינו בחזקת טמא מת כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מטמאי