מקדש דוד חלק ג קכד

שייך הכותל אליו ולא להבית אבל מטפח ועד ד"ט דנפקא מתורת לבוד פליגי אי שייך כותל למקום כזה דאי ל"ש מחיצה למקום כזה ואין הכותל שייך להחצץ א"כ שייך הוא להבית

ה) כתב הרמב"ם ז"ל (רפי"ט) כוורת שהיא מוטלת בארץ והיא בתוך פתח הבית ופיה לחוץ כו' וכתב הכ"מ שם בפרק זה קשה היאך כוורת חוצצת הרי נטמאת ואין כלי טמא חוצץ והראב"ד ז"ל העמידה בשל חרס דאינו מטמא מגבו וכתב להרמב"ם ז"ל דמיירי בכוורת המחזקת מ' סאה דאינה מקבלת טומאה וכן עמ"ש הרמב"ם ז"ל שם אם היתה הטומאה בתוכה הכל טמא כל שבבית וכל שבתוכה וכל שע"ג וכל שתחתיה כנגד הטומאה והשיגו הראב"ד ז"ל דאף מה שאינו כנגד הטומאה טמא שהכלי טמא אינו חוצץ כתב הכ"מ שהשגה זו אינו אלא לפי מה שהעמוד בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה אבל מתוכה טמאה אבל לרבנו מיירי בכוורת המחזקת מ' סאה דאינה מקבלת טומאה כלל ע"ש. והנה לקמן ה"ד בכוורת המונחת על צדיה באויר כו' כתב הרמב"ם ז"ל לפיכך אם היתה הכוורת זו המוטלת על הארץ פחותה ופקוקה בקש או שהיתה באה במדה וכזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא כו' שכבר ביארנו שכלי עץ הבאים במדה כאהל הוא חשוב לא ככלים ולפיכך חוצץ ע"ש. ועמד בזה הכ"מ שם דמשמע דעד השתא מיירי דאינה באה במדה וזה אינו כו' וכתב ונראה שהטעם מפני שבבבות שכתב עד עתה מיירי בשהכוורת עומדת באויר לא אצטריך שתהא באה במדה דאפילו באינה באה במדה מיירי כתב בבבא זו שאם היא באה במדה אפילו אי אינה פחותה ופקוקה בקש נמי ע"ש. והנה קשה טובא אמאי הני בבות דעומדת באויר מצי מיירי אף כשאינה באה במדה הרי כתב הרמב"ם ז"ל שם היתה טומאה בתוכה הכל טמא כל מה שבתוכה וכל שכנגד הטומאה למעלה ע"ג או למטה תחתיה ע"ש. ואמאי אינו טמא רק מה שכנגד הטומאה כיון דבתוכה הכל טמא דמתפשטת הטומאה בכל הכוורת וא"כ נטמאת הכוורת וכלי טמא אינו חוצץ ובריש הפרק שכתב הרמב"ם ז"ל ג"כ דאם טומאה בתוכה ע"ג ותחתיה אינו טמא רק כנגד הטומאה והשיגו הראב"ד ז"ל דאף שלא כנגד הטומאה טמא שאין כלי טמא חוצץ והעמידו הכ"מ בבאה במדה א"כ הכא איך מצי מיירי בשאינה באה במדה ועוד דכאן כתב הרמב"ם ז"ל בטומאה תחתיה אינו טמא כנגדו רק עד התהום אבל לתוך הכוורת אינה נכנסת הטומאה כלל ובריש הפרק כתב בטומאה תחתיה כל שהיא כנגד הזית אף בתוכה וע"ג ג"כ טמא ואי רישא נמי בבאה במדה קשה דמאי נ"מ לענין זה בין עומדת באויר לאינה עומדת באויר ועוד שהרי כתב הרמב"ם ז"ל כיון שכ"ע הבא במדה כאהל הוא חשוב לא ככלים ובריש הפרק כתב הטעם דאינו חוצץ שהכלים או האדם שנעשו אהל על הטומאה מביאין ולא חוצצין ע"ש א"כ חשיב ככלים ולא כאהל

לכן נראה לומר כפשוטו מדכתב הרמב"ם ז"ל אם היתה הכוורת באה במדה מכלל דעד השתא מיירי באינה באה במדה אך ע"כ מיירי קודם ג"כ בשאינה מקבלת טומאה כמה שהוכיח הכ"מ בריש הפרק ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב בפ"ג דכלים כל כ"ע העשוי לנחת אפילו אם אינו מקבל אלא דבר מועט אינו מקבל טומאה לא מד"ת ולא מד"ס וכל כ"ע העשוי להחטלטל אפילו היה מחזיק מ' סאה ואעפ"י שי"ל שוליים הואיל ואינו עשוי לנחת ה"ז מקבל טומאה ד"ת כו' וכל כ"ע שהוא סתם אם היו לו שוליים והיה מחזיק מ' סאה אינו מקבל טומאה ע"ש היינו דהנ"מ בין באה במדה לאינה באה במדה הוא רק בסתם דבסתם אותן שבאין במדה עשוין לנחת והנה כל הני בבי דכוורת ע"כ מיירי שביטלה במקום עמידתה דהא אמרינן היתה ממלאה את כל הבית ואין בינה לבין הקורות פותח טפח טומאה בבית מה שבתוכה טהור כו' ואם לא ביטלה אינה ממעטת את הטפח וכן בטומאה תחת הכוורת חשבינן לה רצוצה ואם לא ביטל הכוורת במקומה אין זו טומאה רצוצה וכיון דמיירי שביטל הכוורת למקומה א"כ עומדת לנחת ואינה מקבלת טומאה מיהו זה הדין דכ"ע הבאין במדה חשיבי כאהלים ולא ככלים זהו דוקא בבאין במדה שבשביל גדלן חשיבי כאהלים כמ"ש התי"ט דאף בכלי גללים שיהו חשובין כאהלים בעינן שיהיו באין במדה וכ"ע שעשוין לנחת ואין באין במדה הוי כשאר כלים הטהורים והנה מש"ה העמידה הראב"ד ז"ל בכוורת של חרס ולא בשל עץ דלטעמיה אזיל דנחלק שם בפ"ג דכלים על הרמב"ם ז"ל דאם עשוין לנחת אפילו אם אין באין במדה אין מקבלין טומאה ע"ש. ובבאין במדה אי אפשר לאוקמא דחשיבי כאהלים ולא ככלים וכמ"ש הראב"ד ז"ל בעצמו (פי"ב ה"ב) ומש"ה הוצרך לאוקמא בכוורת של חרס דאינה מטמאה מגבה. והנה זה דבפה"מ ריש פ' כוורת כתב הרמב"ם ז"ל דמיירי בכוורת המחזקת מ' סאה הטעם הוא משום דאמרינן שם משנה י"ב היתה פחותה ופקוקה בקש או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים כו' וכתב הר"ש ז"ל כולא פרקין נמי עד השתא במחזקת מ' סאה עסקינן אלא דהשתא אשמועינן דרבנן פליגי את"ק וקא סברי דבמחזקת מ' סאה כנפחתה שנתבטלה מתורת כלי דמיא ע"ש. א"כ במתני' דריש פרקין דאתיא כת"ק דס"ל דמחזקת מ' סאה דינה ככלי שפיר פי' הרמב"ם ז"ל דבמחזקת מ' סאה מיירי אבל בפסקיו דפסק כחכמים כמ"ש בפי"ט ה"ד א"כ לא איירי במחזקת מ' סאה

והנה כל שיטת הרמב"ם ז"ל בכוורת מתבאר עפ"י מ"ש הראב"ד ז"ל ספי"ב גבי עמוד עגול שהוא מוטל לאויר כו' וז"ל שם אלא דקשיא לי אם זה העמוד חלול מ"ש מן האדם שהוא חלול והצד העליון מביא את הטומאה כו' ועוד נוכל לומר בענין העמוד לעולם בחלול ודקא קשיא לך אדם שהוא חלול אפשר שיש הפרש בין דבר המקבל טומאה לדבר שאינו מקבל טומאה דדבר שאינו מקבל טומאה אעפ"י שהוא חלול וי"ל צד העליון טפח לעולם הוא חוצץ את הטומאה ויש להבין טעם בזה וסימן לדבר כוורת וסבורים אנו לומר שהיא של חרס ואינה מטמאה מגבה דהו"ל כדבר שאינו מקבל טומאה עכ"ל היינו דהוי כמו סגוס עבה וכופת עבה דלא אמרינן דצד העליון מביא את הטומאה וכלי שאינו מקבל טומאה אע"ג דחלולה דינה כמו שאינה חלולה ולא אמרינן דצד העליון מביא את הטומאה וכן נראה ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב (בפי"ט ה"ו) גבי גמל היה רובץ וטומאה תחתיו ה"ז בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ע"ש ואעפ"י שהוא חלול לא אמרינן דצד העליון מביא את הטומאה ועיין בכ"מ שם ומשום דגמל אינו מקבל טומאה לא אמרינן דרואין את צד התחתון שלו כמי שאינו וצד העליון יביא את הטומאה. והנה ההיא דכוורת הראב"ד ז"ל מוקי לה בכוורת של חרס דאינה מטמאה מגבה והרמב"ם ז"ל מוקי לה בשל עץ שאינה מקבלת טומאה כמ"ש הכ"מ ובכלי שאינה מקבלת טומאה לא אמרינן תרתי דנחשוב מקצת הכלי כמי שאינו והצד העליון יביא את הטומאה. והנה ברפי"ט בטומאה תחת הכוורת וכן בגבוהה מן הארץ טפח וטומאה תחתיה כתב הרמב"ם ז"ל דבתוכה רק מה שכנגד הטומאה טמא ע"ש ולא אמרינן שצד העליון יביא את הטומאה לכולה ומשום דבדבר שאינו מקבל טומאה לא אמרינן דנחשוב צד התחתון כאילו אינו