מקדש דוד חלק ג יב

קדש מאוכלי תרומה ואע"ג דלענין שלא תשב עליהן אשתו נדה לא מצינו מעלות שצריך לשומרן לקדש יותר מלתרומה רק שאלו זהירין יותר א"כ לקדש חיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה והכל תלוי באכילה דאם ישמור הדבר כמו לקדש אם אינו אוכל קדש לא מהני דהא אמרינן בגמרא ש"מ חולין שנעשו ע"ט הקדש כקדש דמי דאי לאו כקדש לתני עוד מעלה דבגדי אוכלי ע"ט הקדש מדרס לאוכלי קדש ואע"ג דכשאוכל ע"ט הקדש היינו ששומרו כמו לקדש א"כ אמאי אי לאו כקדש הוי מדרס לקדש ומוכח דכל שאינו אוכל קדש לא מהני שמירתו לדבר שטהרתו ממעלה יותר גדולה וכיון דחולין שנעשו ע"ט הקדש לאו כקדש דמי לענין מעלת הטהרה לא מהני בשמירתו אף ששומרו כמו לקדש וא"כ כיון דמעשר לענין אכילה לרבנן היא במעלת הטהרה יותר מחולין א"כ אוכלי מעשר כיון שאוכלין דבר שמעלת טהרתו יתרה נזהרין יותר מאוכלי חולין אף מבגדיהם שלא תשב עליהם אשתו נדה

ה) אמרינן (בשבת י"ג) בי"ח דבר שגזרו אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני והשותה משקין טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובין כו' ואמרינן שם דמש"ה גזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים שהיו טובלין במי מערות והיו נותנין עליהם מים שאובים והיו אומרים לא אלו מטהרים אלא אלו וכתב רש"י ז"ל וחיישינן דילמא אתי לבטולי תורת מקוה וטובלין בשאובין ע"ש, והרמב"ם ז"ל בפה"מ שלהי זבין כתב דגזרו עליהן לפי שהיו טובלין במי מערות ואח"כ רוחצין במים שאובין והיו אומרים שהמים שאובין הם העיקר והיו מקילין במי מקוה ולא היו מתכוונים בו טבילה לשמה ע"ש, ונראה דמש"ה לא פי' כרש"י ז"ל דילמא אתי לבטולי תורת מקוה לגמרי משום דקשיא ליה א"כ למה גזרו רק לתרומה דהבא ראשו ורובו במים שאובין אינו טמא רק לתרומה ואם חיישינן שמא לא יטבול כלל במקוה יהיה טמא אף לחולין לכן כתב שהיו מבטלין רק טבילה לשמה שהיו אומרים שהשאובין הם המטהרים וזה הוי חסרון רק לתרומה דלחולין לא בעינן כוונה בטבילה כדאמרינן (בחגיגה י"ט) לכן גזרו שלא יהא טמא אלא לתרומה אך מ"מ יש לעיין אמאי אין פוסלין מעשר דלמעשר ג"כ בעי כוונה]

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש דהאוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים ונכנס למקדש מכין אותו מכת מרדות היינו משום דאמרינן בפרה דכל הטעון ביאת מים מד"ס אם נכנס למקדש פטור וס"ל דפטור אבל אסור ומכין אותו מכת מרדות, והנה יש לעיין דאמרינן בשקלים דפרוכת שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים כו' ופי' המפרשים ז"ל שם משום דטומאה דרבנן א"צ שילוח ומ"ש פרוכת שנטמאת בולד הטומאה דהיינו במשקין שהיא שני מאוכל אוכלין טמאים שהוא ג"כ שני מדרבנן והתם משמע דאף לכתחילה א"צ שילוח ואפשר דיש לחלק בין אדם לכלים דכלים קילי לענין ביאת מקדש מאדם דאין בהם אלא לאו ולא כרת קילי נמי לענין זה, עוד אפשר דשאני לענין ולד הטומאה בין טומאה שאירע בפנים לטומאה שאירע בחוץ דכה"ג מחלקי התוס' רפ"ב דזבחים גבי טמא במחנה לויה ע"ש (כתב הר"ש ז"ל פ"ב דטהרות מ"ב דפסול גויה גזירה קדומה היתה דמתחילה גזרו דאוכל אוכלין טמאים דנפסול גופו מלאכול בתרומה גזירה שמא יאמרו הא קא נגעי בהדדי אוכלין טמאים ותרומה בתוך מעיו ולא מסקי אדעתייהו דבתוך מעיו כבר איעכל ליה ובהגהת הר"ש שם כתב דזה דלא חיישינן מה שנוגע התרומה במשקין טמאים בתוך מעיו הוא משום דהוי מגע בית הסתרים ע"ש וצ"ע טובא דהא בחולין (ע"א) מבואר דאינו לא משום עיכול ולא משום מגע בית הסתרים רק משום טומאה וטהרה בלועה דכל שנוגע זה בזה בבטן אין זו מגע בית הסתרים כלל ע"ש]

הנה יש מעלות שהן בקדש ובתרומה עצמן ויש שהן ג"כ בדברים שהם לצורך קדש ולצורך תרומה דהא אמרינן דמעל"ע שבנדה הוא רק לקדש ומ"מ אמרינן שם דמעל"ע שבנדה מטמא כ"ח המוקף צמיד פתיל דהיינו לקדש כדאמרינן שם ולמ"ד שם דמעל"ע שבנדה הוא בין לקדש בין לתרומה מטמאה כ"ח בין לקדש בין לתרומה היינו להשתמש בה קדש ותרומה דהמעלה של מעל"ע שבנדה היא על דבר שהוא לצורך קדש וכן מעלות שבפ' חומר בקדש דאין מטבילין כלים בתוך כלים לקדש ואחוריים ותוך ובית הצביטה כו' היינו לצורך קדש כמ"ש הט"א שם דגרסינן שם לקדש היינו לצורך קדש, והנה בנדה שם מקשינן למ"ד מעל"ע שבנדה לקדש ולא בתרומה מההיא דמעשה ועשה רבי כר"א כו' ואי לקדש קדש בימי רבי מי הוי ומשנינן כדעולא חברייא מדכן בגלילא ה"נ בימי רבי ע"ש והא התם ודאי לא אקדשום דהא אין מקדישים בזה"ז כדאמרינן בע"ז א"כ הוי רק חולין שנעשו ע"ט הקדש והשתא ס"ל בגמרא דמעל"ע שבנדה הוא רק לקדש ממש ולא לחולין ע"ט הקדש ע"ש וצ"ל הטעם כיון דסופן להקדישן לאחר שיבנה הבית ואז יהיו קדש ממש ואם יטמאו עתה יפסלו אח"כ א"כ הם עתה לצורך קדש ולא גרע עתה מכלי שהיא לצורך קדש דחשיב כמו לקדש עצמו ונראה נמי דזהו דאמרינן (בנדה ז') כל שודאי מטמא חולין גזרו על ספיקו משום חולין הטבולין לחלה משום דפתיכא בהו חלה ומקשינן והא מעל"ע שבנדה אינו לחולין שנעשו ע"ט תרומה ומתרצינן הכא פתיכא בהו חלה כו' ואע"ג דקודם הפרשה ליכא חלה כלל ומשום דמעלות של תרומה דחיישינן בהו לספיקות אף דאין חוששין בהן לחולין אין זה רק בתרומה עצמה כ"א לצורך תרומה א"כ חולין הטבולין לחלה אע"ג דעדיין אין להם שם חלה מ"מ כיון דעתיד להפריש מהן חלה הוי צורך חלה דלא גרע מכ"ח לצורך תרומה דטמא במעל"ע שבנדה, והנה המעלות שהם לצורך תרומה או קדש אע"ג דהדבר עצמו הוא חולין כמו כ"ח במעל"ע שבנדה או כל הנך דפ' חומר בקדש דמטבילין כלים בתוך כלים ואחוריים ותוך כו' ועוד הוא דוקא אם הם עצמן נוגעין בקדש אבל מעל"ע שבנדה דמטמא כ"ח אין הכ"ח מטמא חולין אחר אפילו ע"מ לחזור ולטמא את הקדש וכן הנך דר"פ חומר בקדש דרק מדרגה אחת אמרינן לצורך קדש היינו להשתמש בהן עצמן קדש ולא ב' מדרגות שהוא רק צורך דצורך ובזה אתי שפיר מה דאמרינן במקוואות פ"א מ"ה במי גבאים דאיכא חשש שמא שתה מהם הטמא מ"מ כשרים לחלה כו' ובמי תמציות שלא פסקו אמרינן שם דכשרים לתרומה וכתב הרמב"ם ז"ל דהאי כשרים לחלה היינו רק לעיסה הטבולה לחלה אבל לחלה עצמה לא ובמי תמציות דכשרין לתרומה היינו דאף לתרומה עצמה וה"ה לחלה עצמה ועיין תי"ט שם והקשה המשנה אחרונה שם כיון דלחלה עצמה אין כשרים אמאי כשרים לעיסה הטבולה לחלה הא אמרינן בנדה כל שודאי מטמא חולין גזרו על ספיקו משום חולין הטבולין לחלה ע"ש ולפ"ז ל"ק דזה דגזרו על ספיקו משום חולין הטבולין לחלה הוא משום דחולין הטבולין לחלה הוי צורך חלה עצמה אבל המים שהן לעשות עיסה הטבולה לחלה הוי צורך דצורך ובב' מדרגות של צורך לא גזרו שיהיה כמו לחלה אבל מים שהם לצורך חלה עצמה או תרומה כיון דהוי צורך תרומה עצמה חששו לספיקא כמו כל ספיקות דחששו לתרומה שהם גם לצורך תרומה:

סימן מא. חולין בטהרה

הנה אם יש חיוב לאכול חולין בטהרה יש מחלוקת הראשונים ז"ל ובחולין (ב' ע"ב) גבי טמא בחולין