מקדש דוד חלק ג קיא

לכנוס טהור היינו לכנוס במקום אחר ולא מהני מה שי"ל בית קיבול כיון דאינו עשוי לקבץ בתוכו כ"א לכנס להריקו במקום אחר וכמ"ש בפה"מ שם וע"כ יפרש הראב"ד ז"ל כהתוס' שבת שם דהאי מוכני מיירי אף בפשוטי כ"ע ע"ש

ג) כלי עץ וכלי עור אתקוש לשק ובעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן והיינו דרק תשמיש של טלטול מלא וריקן עושה אותן לכלי לטומאה דתשמיש אחר לא משוי להו כלי לטומאה, והנה בזה מתיישב מה שהקשו התוס' שבת (נ"ב ע"ב) גבי טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת טהור דחשיב ככ"ע והקשו אפילו אי חשיבא ככ"ע הא יש בה בית קיבול מקום מושב החותם ותי' דאין זה בית קיבול משום דהוי בית קיבול העשוי למלאות והקשו המפרשים ז"ל על התוס' הא קיי"ל בית קיבול העשוי למלאות חשיב בית קיבול ולפ"ז ל"ק קושית התוס' הא י"ל בית קיבול החותם דאמרינן בכלים פי"ג עץ המשמש את המתכת טמא והמתכת המשמשת את העץ טהור טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג טמאה טבעת של אלמוג וחותם שלה של מתכת טהורה וכתב הר"ש ז"ל שם דהטבעת עיקר והחותם משמש ע"ש א"כ מה שייך לומר שיהא טבעת של אלמוג טמא מפני שי"ל בית קיבול חותם דזה דמיטלטל מלא וריקן היינו דזהו תשמישו של הכלי בטלטול מלא וריקן והכא אדרבה החותם משמש לטבעת וכיון דאין הטבעת משמש להחותם ל"ש לומר דתשמיש הטבעת הוא ע"י טלטול החותם

אמרינן בשבת פ"ג דספינה אינה מיטלטלת מלא וריקן וכתבו התוס' ומה שמיטלטלת בים לא חשיב טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים ע"ש, והנה בירושלמי אמרינן מה שק משמש בים ומשמש ביבשה לאפוקי ספינה דאינה משמשת אלא בים ע"ש היינו דבעינן שתהא מיטלטלת מלא וריקן בין בים בין ביבשה וא"כ לא מהני מה שספינה מיטלטלת מחמת המים דבעינן שתהא מיטלטלת נמי ביבשה וספינת הירדן דטמאה הוא משום דכיון שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה למים מיטלטלת מלא וריקן בין בים בין ביבשה, והנה מהירושלמי נראה דלא כהתוס' דטלטול מים שמיה טלטול דאם לאו ספינת הירדן אמאי טמאה נהי דטוענין אותה ביבשה ומורידין למים מ"מ בים אינה הולכת אלא מכח המים ובעינן בין בים בין ביבשה ועוד ממה דאמרינן שם מה שק משמש בין בים בין ביבשה לאפוקי ספינה דאינה משמשת אלא בים ת' דאף בים אינה מיטלטלת אלא מחמת המים

אמרינן בתוספתא דכלים פ"ו ב"מ שופר טהור ויש לעיין אמאי טהור שהרי הוא מדבר המקבל טומאה שהוא מן הקרנים ואמרינן בחולין כ"ה כל מעשה עזים לרבות הבאין מן העצמות מן הקרנים כו' ואי משום תשמישו אמאי לא יהא שופר ראוי לקבל טומאה שהרי שופר מכלי שיר הוא כמ"ש תוס' וכלי שיר מקבלין טומאה כדאמרינן בכלים פט"ז מ"ז ונראה משום דהוי פשוטי כלי עצם דטהור דאין מיטלטלין מלא וריקן ואף דנבלים וכנורות מקבלין טומאה כדאמרינן פט"ו מ"ו ואף שהן פשוטי כ"ע דאין מיטלטלין מלא וריקן התם טומאתן מדרבנן כמ"ש הר"ש ז"ל שם וי"ל דעל נבלים וכנורות גזרו ועל שופר לא גזרו, מיהו בזה יש לעיין דהא אמרינן בשבת ל"ה דשופר ראוי לגמע מים לתינוק וגם עומד לזה דהא בשביל הכי אין השופר מוקצה כדאמרינן שם א"כ להוי כשאר כלי קיבול דטמאין, והנה זה דעיקרו עומד לתקיעות ולא לגמוע מים מ"מ יהא תלוי בפלוגתא בשבת נ"ט אי בעינן מעין מלאכתו הראשונה וכמו בזוג דטמא משום דראוי לגמע מים לתינוק וכן סנדל של בהמה של מתכת טמא משום דראוי לגמוע מים במלחמה למאן דלא בעי מעין מלאכתו הראשונה ע"ש [ואע"ג דסנדל של בהמה מעיקרא נמי עומד גם לגמוע מים במלחמה מ"מ כיון דמלאכתה העיקרית הוא לבהמה תלוי אי בעינן מעין מלאכתה הראשונה כמ"ש תוס' שם ע"ש] וצ"ע

כתב הרמב"ם ז"ל פכ"ז מהל' כלים ג' תרבוסין של עור כו' של זיתים טהור מכלום לפי שאינו ממשמשי אדם וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל ובכאן אינו אלא כדי שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן העורות ודומה לו קסיא של צבעים ושל נפחים שהיא טהורה מפני שהיא לקבל הזיעה ולא לקבלה אחרת ע"ש, והנה אמרינן במעילה קוצע מכולן למשכב שלשה כו' לאחיזה כ"ש ואמרינן הואיל וראוי לקוצצי תאנים ופי' רש"י ז"ל כשמחתכין התאנים כורכין בגד כל דהו על ידיהם שלא יתלכלכו בדבש התאנים והא קוצע מכולן היינו בין מבגד בין משק בין מעור א"כ קשה להראב"ד ז"ל מ"ש תרבוס דלא מקבל טומאה מפני דאינו רק שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן מקונני תאנים שלא יתלכלכו בדבש, והנה ז"ש הראב"ד ז"ל הטעם דטהור מפני שאין זה בית קיבול באמת קשה על ההיא דקוצע דלאחיזה כ"ש ואמרינן שראוי לקוצצי תאנים הא אין כאן בית קיבול והוי פשוטי כלי עור וזה שכורך על ידו שלא יתלכלך בדבש כמ"ש רש"י ז"ל אין זו בית קיבול אע"ג דכריכה חשיב כמו בית קיבול כמ"ש תוס' שבת ס"ג מ"מ מה שכורך על ידו אין זה מיטלטל מלא וריקן כמ"ש רש"י ז"ל שבת ס"ו גבי קב הקיטע דבית קיבול שוקו לא חשוב בית קיבול דאין זה מיטלטל מלא וריקן דאין שוקו מיטלטל אגב הכלי ע"ש א"כ ה"נ מה שכורך על ידו הא אין ידו מיטלטל אגב הבגד, והנה זה שהביא הראב"ד ז"ל מההיא דקסיה של צבעים ושל נפחים דטהור מפני שהוא לקבל הזיעה ולא לקבלה אחרת הנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהל' כלים עור שתופרין ממנו כסוי ליד ולזרוע כו' מקבלין טומאה ואם היה של צבעים ושל נפחים אין מקבלין טומאה זה הכלל כל העשוי לקבלה כדי שלא יכהו הקוץ וכדי שיאחז יפה יפה מקבל טומאה והעשוי מפני הזיעה כדי שלא יפסד הדבר שמתעסק בו בזיעת ידו אינו מקבל טומאה ע"ש ובפה"מ ט"ז דכלים שם בקסיה של זורי גרנות זה הכלל כל העשוי לקבלה טמא מפני הזיעה טהור כתב קסיה עור תפור יכנוס בו היד כו' ואם היה הכוונה בו שיביא לו בו הידים כדי שלא יכנס בו הקוץ או העצים וינגעהו טמא ואם הכונה בו שלא יזיעו ויפסיד מה שבידו מפני הזיעה או יניקהו הזיעה מהחזיק הכלי אשר יתעסק בו הנה לא תטמא לפי שהוא דמיון פשוטי כלי עור ואעפ"י שהוא חלול אינו נעשה לקיבול עכ"ל, והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דשלא יכהו הקוץ חשיב נעשה לקבלה אף שאינו מקבל שום דבר כ"א ידו בזה הרמב"ם ז"ל לשיטתיה שכתב בפה"מ שבת פ"ו גבי קב הקיטע דבית קיבול כתיתין היינו קצוות הבשר שיוצאין מהחתך של רגלו ע"ש וס"ל דבית קיבול רגלו ג"כ חשוב בית קיבול ולא כמ"ש רש"י ז"ל שם דבית קיבול שוקו לאו שמיה בית קיבול משום דאין שוקו מיטלטל אגב הכלי א"כ ה"נ בית קיבול ידו שמיה בית קיבול וזה דאיכא נפקותא בין שלא יכהו הקוץ ובין מפני הזיעה הוא משום דבקבלה בעינן שתהא הקבלה לצורך הדבר שמקבלין בתוכו ולא לצורך דבר שהוא חוצה לו וא"כ שלא יכהו הקוץ שהוא לצורך היד שבתוכו חשוב קבלה אבל מפני הזיעה שלא יפסד הדבר שמתעסק בו כיון דאין זה צורך הדבר שמקבל לא חשיב קבלה, והנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דאם בשביל שלא יכהו הקוץ חשיב ככלי קיבול א"כ ודאי ה"ה שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן דמ"ל שלא יכהו הקוץ ומ"ל שלא יכהו השמן א"כ סרה השגת הראב"ד ז"ל בההיא דג' תרבוסין שפי' הראב"ד ז"ל דשל זיתים לפיכך טהור לפי שעשוי שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן העורות דלהרמב"ם ז"ל כה"ג חשיב עשוי לקבלה וטמא ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל הטעם דטהור רק לפי שאינו ממשמשי אדם וכן להרמב"ם ז"ל אתי שפיר ההיא דמעילה דחזי לקוצצי תאנים דחשיב עשוי לקבלה דכורכן על היד שלא יתלכלך בדבש התאנים אך לרש"י ז"ל דס"ל דבית קיבול שוקו לאו שמיה בית קיבול כיון דאין שוקו מיטלטל אגב הכלי קשה ההיא דמעילה וכן ההיא דקסייה של זורי גרנות דחשיב נעשה לקבלה הא אין קבלת ידיו שמה קבלה דאין ודיו מיטלטלות ע"י העור וצ"ע

והנה הרמב"ם ז"ל בפסקיו כתב כל העשוי לקבלה כדי שלא יכהו הקוץ וכדי שיאחז יפה יפה מקבל טומאה