מקדש דוד חלק ג קט

כתב רש"י ז"ל בקידושין גבי כל הכלים שאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה היינו אם כבר נטמאו שישברם או ינקבם וקודם שקיבלו טומאה משהתחילו לגרר לשוף ולשבץ ע"ש והעירני גאון אחד דמדברי רש"י ז"ל נראה דאם כבר קיבל טומאה לא מהני התחלה ובעינן שינקבם בכדי טהרתם אך נראה דמדברי התוס' חולין קכ"ג בטלית שהתחיל לקורעה מוכח דלא ס"ל כן שכתבו שם בשם ר"ת דכיון שנקרע אח"כ רובה הוי טהורה למפרע מתחילת קריעה ולשון משהתחיל לקורעה משמע כפי' ע"ש וזהו דלא כרש"י ז"ל דהכא שכבר נטמא איירי ומ"מ מתטהר בשעה שהתחיל לקורעה וזה ודאי בעינן דאח"כ יקרע בכדי טהרתו דאל"כ אין זו התחלת קריעה ואף לרש"י ז"ל קודם שקיבל טומאה אם נקב את הכלי בפחות מכדי טהרתו אינו מטהר ומקבל טומאה וז"ש רש"י ז"ל משהתחיל לשוף לשבץ ולגרר היינו שגמר אח"כ שיעור טהרתו דטהור משהתחיל

כתב רש"י ז"ל (שבת נ"ב) בההיא דבאין מנוי אדם לנוי בהמה דמיירי דבעודו לאדם נטמא דאינו עולה מטומאתו במה שיחדו לבהמה וכתבו התוס' שם דבחנם פי' כן דאף אחר שיחדן לבהמה מקבל טומאה שאינו עולה מלקבל טומאה מכאן ואילך אלא בשינוי מעשה ע"ש, והנה הר"ש ז"ל פ"ז דכלים מ"ב הביא מהתוספתא כסא שעשאו דכון אעפ"י שמשמש בו טהור היה טמא ועשאו דכון טמא עד שיקבענו במסמר והקשה דבפ' במה אשה פי' דאין חילוק בין קיבל טומאה ללא קיבל דלעולם אין דבר עולה מראיית טומאתו אלא בשינוי מעשה וכתב ושמא יש לחלק בין משכב ומושב לשאר כלים דכיון שיחדו אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ע"ש דהתם לענין טומאת מדרס הוא ואע"ג דלאחר שנטמא במדרס ג"כ כל שאינו עוד מדרס נטהר ומ"מ בעינן שינוי מעשה וכדאמרינן הכא נטמא ועשאו דכון עד שיקבענו וכן בסדין טמא מדרס ועשאו וילון דצריך שינוי מעשה צ"ל דמ"מ איכא נפקותא בין שכבר נטמא במדרס דאז אינו טהור עד שיבטל ממנו שם כלי מדרס ולזה בעינן שינוי מעשה אבל קודם שנטמא אפילו לא בטל ממנו שם כלי מדרס כל שאומרים לו עמוד אינו ראוי לקבל טומאה, אך יקשה הלא בכה"ג אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ו דאהלות מ"ז תיבה שעשאה פרדסקין אעפ"י שמשתמש בה טהורה היתה טמאה ועשאה פרדסקין עד שיקבענה במסמר ע"ש והתם לענין טומאת מת הוא ומ"מ איכא נפקותא בין קודם שנטמא לאח"כ וכן אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שלהי כלים תמחוי שעשאה אספקלריה אעפ"י שמשתמש בו טהור היה טמא ועשאו אספקלריה טמא עד שיקבענו במסמר ע"ש והתם ע"כ אינו למדרס דאין מדרס לכלי זכוכית ומ"מ שאני בין קיבל טומאה ללא קיבל וצ"ע

אמרינן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים והנה לכאורה הטעם דכל שניקב במוציא רמון שוב אינו ראוי לכלום אך אינו נראה כן דאפילו יחדו לחתיכות גדולות ג"כ טהור והטעם דאמרינן בכלים פכ"ה דכלים שאין יכולים לקבל רמונים אי"ל אחוריים ותוך נטמא אחוריו במשקין הכל טמא ע"ש והתם מה שאינו יכול לקבל רמונים אינו מטהרתו דהא אמרינן אדרבה נטמא אחוריו נטמא תוכו רק כל שא"י לקבל רמונים לא חשיב תוך וזה דטמא משום דהתם מיירי בכלי מתכת דאף בלא תוך מתטמאין רק כיון דאי"ל תוך נטמא אחוריו נטמא הכל וא"כ בכ"ע דבלא תוך אין מתטמאין כל שניקב במוציא רמון חשיב אי"ל תוך וטהורין משום שהן כפשוטי כ"ע ואף אם יחדו לחתיכות גדולות אף דראוין לתשמיש מ"מ הוי כשאר פשוטי כ"ע אף שראוין לתשמיש טהורין דכל שא"י לקבל רמונים לאו תוך הוא, ונראה דזה דס"ל לר"א רפי"ז דכלים דבמה שהן משערינן ע"ש היינו בשיעור פחות מרמונים כיון שאינו ראוי למה שהוא עומד בטל מתורת כלי ור"י דאמר התם כולם ברמונים ס"ל דבע"ב אף דהכלי אינו ראוי למלתיה חייס עליה ומיחדו לדבר אחר אבל ניקב כמוציא רמון לכ"ע טהור דהוי כפשוטי כ"ע וראיה לזה מדאמרינן בשבת פ"ד ג' עגלות הן כו' ושל אבנים טהורה מכלום ואמר ר"י ואם יש בה בית קבול רמונים טמאה וכתב רש"י ז"ל דמש"ה של אבנים טהורה מכלום כיון שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים לאו כלי הוא דכל הכלים שיעורן ברמונים ע"ש ואמאי אינה כלי הא ראויה לאבנים וגם עומדת לאבנים ומוכח דאף אי ראוי למלתיה ג"כ טהור משום דלא חשיב בית קבול וז"ש רש"י ז"ל לאו כלי הוא היינו לענין טומאה דהוי רק כפשוטי כ"ע דאינן כלי לענין טומאה אך הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו דכלים דכלים שעשאן מתחלה נקובים כמוציא רמון מקבלין טומאה והראב"ד ז"ל שם השיג עליו ויש לעיין טובא על הרמב"ם ז"ל מההיא דג' עגלות דשל אבנים טהורה מכלום ואף דהתם מתחלה עשויה כך ומ"מ טהורה

בשבת ט"ז אמרינן גבי כלי מתכת שגזרו עליהן טומאה ישנה אביי אמר גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו רבא אמר גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה מאי בינייהו דרצפינהו מרצף ופי' רש"י ז"ל דשברן כולן שמא לא יקבנו ליכא ושמא יאמרו איכא ע"ש וקשה דאמרינן פי"א דכלים ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור אם רוב מן הטמא טמא כו' וכתב בפה"מ דנתערב טהור וטמא שהתיך ונעשה מן הכל כלי וברזל טמא הוא משום טומאה ישנה ע"ש ומוכח דאף שהתיך לגמרי ג"כ חוזרת לטומאה ישנה וקשיא למ"ד משום שמא לא יקבנו כו' וצ"ע

אמרינן דעורות של עבדן אין מחשבה מטמאתן וכתב רש"י ז"ל בב"ק דעבדן העשוי למכור עורות ויש שעושין מהן מטות דולבקאות וקטבלאות דליכא בהם חסרון מלאכה ויש שעושין מהן מנעלים דיש בהם חסרון מלאכה ע"ש, והנה יש לעיין דאמרינן בתוספתא דכלים פ"א בב"מ אומן שהוא עושה ומניח זגין לבהמה ולדלתות מחצלין לשכיבה ומחצלות לאוהלין סדינין לצורות וסדינין לאוהלין אם רוב מן הטמא טמא עד שיפריש לטהרה אם רוב מן הטהור טהור עד שיפריש לטומאה ע"ש א"כ עבדן שהוא אומן ומוכר עורות בין לדולבקאות וקטבלאות שהן טמאים ובין למנעלים שהן טהורים משום חסרון מלאכה נלך אחר הרוב וצ"ל דמיירי התם דרוב הוא למנעלים דטהור ולא מהני מחשבה של העבדן שמחשב לדולבקי וקטבלאות מיהו מהתוספתא נראה דמהני מחשבתו של אומן דהא קתני עד שיפרש לטומאה ומוכח דמפרש לטומאה טמא אף שעושה למכור והא אפשר דהלוקח יעשה אותם לדלתות וצ"ע

ב) כתב הרמב"ם ז"ל פ"א דכלים הי"ג כל הכלים העשוין מן הגומא כו' הכל בכלל כ"ע שהכל גדל מן הארץ כו' וכ"כ בהקדמתו לס' טהרות, והנה בשבת ס"ו בכוורת של קש דר"ע מטמא וריב"נ מטהר כתב רש"י ז"ל דריב"נ מטהר בכלי קש דלא עץ נינהו ור"ע כעץ חשיב להו דקשין הן והתוס' שם הקשו איך מטמא טמא מת הא לא כתיב בפרשה אלא כ"ע כו' ותי' דקש נמי חשיב של עץ כדאמר דעץ שאכל אדה"ר חטה היתה כו' אלמא ס"ל להתוס' דלאו כל הגדל מן הארץ בכלל כ"ע רק קש של חטין הוא הנקרא עץ וכן בשבת (פ"ד ע"ב) גבי מפץ דאמרינן שם דאי"ל טהרה במקוה הקשו הא אמרינן בב"ק דמפץ טמא טומאת ז' אלמא אי"ל טהרה במקוה ותי' דהתם מיירי במפץ של עץ שי"ל טהרה במקוה והכא מיירי בשל גמי ושל שיפה דאי"ל טהרה במקוה ע"ש אלמא דגמי ושיפה להתוס' אינם בכלל כלי עץ דלטעמייהו אזלי דרק חטה בכלל כ"ע משום שעץ שאכל אדה"ר כו' והרמב"ם ז"ל כתב להדיא בפסקיו ובהקדמתו דגמי בכלל כ"ע הוא שגדולו מן הארץ, והנה אמרינן פ"ה דפרה קרויה שהטבילוה במים שאין ראוין לקדש כו' ומוכח דקרויה מקבלת טומאה וע"כ משום דבכלל כ"ע היא וכן אמרינן בתוספתא דכלים פ"ז ב"מ דהעושה כלי מדלעת היבש טהור והטעם משום דאינו עומד רק זמן מועט כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב דכלים הא לא"ה דלעת ראוי לקבל טומאה וכן אמרינן בפי"ז דכלים העושה כיס מן הנייר טמא ע"ש ואף דנייר של עשבים הוא כמ"ש רש"י ז"ל בסוטה י"ז וע"כ בכלל כ"ע