מקדש דוד חלק ג קה

הבגד ואינו עוד בגד כמקודם נטהר א"כ ההיא דפ' בהמה המקשה בשלשה על שלשה שנחלק דאמרינן טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דמגע מדרס היינו שנגע בעצמו ובנגיעה בעצמו בכל גע"ג איכא נגיעה דכל גע"ג נוגע בהמדרס ומש"ה אינו נטהר ממגע מדרס ע"י שנחלק ולר"י דאמר התם שאם נגע בו הזב טמא מגע זב לפי פי' רש"י ז"ל ותוס' שדרס עליו כשהוא יחף דאיכא נמי נגיעה בכולו דהא שלשה על שלשה הוא שיעור היותר פחות שהוא ראוי למדרס וכיון דאיכא נגיעה בכולו נשאר טומאת מגע אפילו נחלק אבל ההיא דטלית שהתחיל לקורעה י"ל דמיירי שלא היתה נגיעת הטמא בכל מקצת ומקצת וכל קבלת טומאתה היתה רק מדין אריג היינו מדין בגד שלם וכיון שנקרע נטהר

כתבו התוס' עירובין (כ"ז) בעליונו של זב דזה דלא נטמא משום היסט הוא באופן אם מקצתו ע"ג הזב ומקצתו נגרר על הארץ דמשום היסט לא מטמא דבהיסט בעינן מגעו שהוא ככולו אבל מדין עליונו של זב נטמא ע"ש ונראה דבבגד שע"ג הזב אף מקצתו נגרר בארץ ג"כ נטמא מה שעליו דבבגד כל גע"ג אף שהוא חלק מבגד גדול חשיב כבגד בפ"ע כדמוכח מההיא דזבחים וא"כ האי גע"ג שעליו נטמא בהיסט דאיכא מגעו שהוא ככולו ודברי התוס' הוא רק למה שנגרר בארץ דאינו נטמא מחמת הסיט הזב ואף דבשעת חיבורן הכל טמא וכמו בגד שארג בו גע"ג ונטמא בטמא מת ואח"כ השלים עליו את כל הבגד הכל טמא כדאמרינן פכ"ז דכלים משום חיבור נ"מ אם יחתוך אח"כ השאר אינו טמא אבל מדין עליונו של זב במקצתו נגרר על הארץ הכל טמא כיון דאפשר לבגד להטמא אף משום בגד שלם וכיון דבעליונו של זב לא בעינן מגעו שהוא ככולו כיון שמקצת הבגד עליו הכל טמא וכן נ"מ בשק ועור שהן ג"כ ראוין להיות עליו ומטמאין בעליונו של זב ושיעורן דע"ד טפחים והע"ה לכל הטומאות ואם פחות משיעור זה עליו והשאר נגרר על הארץ משום היסט ליכא טומאה כלל שאינו מסיט שיעור הראוי לטומאה ומשום עליונו נטמא הכל

והנה התוס' זבחים (צ"ה) וחולין (ע"ג) תי' קושית רש"י ז"ל על טלית שהתחיל לקורעה כו' מההיא דשלשה על שלשה שנחלק כו' וכתבו דטלית ובגד שאני שהם כלי ושם כלי עליהן וכשנקרעו כיון דאזיל שם כלי מינייהו טהרו לגמרי אבל בפ' בהמה המקשה מיירי בחתיכת בגד דעלמא ואין שם כלי עליו ולא טהר ממגע מדרס אע"ג שטהור מן המדרס ע"ש, והנה יש לעיין דזה אפשר לומר רק בשאר הטומאות דסתם מטלוניות מטמאין אבל ההיא דפ' בהמה המקשה דמיירי בטומאת מדרס דלא טמא אא"כ יחדו לישיבה וכיון שטמא מדרס א"כ ע"כ מיירי דיחדו לישיבה וכיון שהוא שיעור שלשה על שלשה שראוי למדרס וגם יחדו לישיבה א"כ אין לך כלי גדול מזה ומ"ש מטלית, והנה אפשר לומר דשלשה על שלשה שיחדו לישיבה נהי דעתה הוי כלי מעליא מ"מ אריג לא מקרי דאריג היינו שאורג מתחילה בגד שלם ואין דעתו להוסיף כמ"ש תוס' שבת (ס"ג) אבל שלשה על שלשה שהוא רק חתיכת בגד ורק אח"כ יחדו לישיבה והוא כלי מ"מ שם אריג אין עליו משא"כ בטלית שהוא אריג וכיון דבגד מטמא נמי מדין אריג כל שקרעו ובטל טומאתו מדין אריג ס"ל להתוס' דפקע כל טומאתו משא"כ בשלשה על שלשה, והנה התוס' כאן לא ס"ל כהתוס' שבת (כ"ו ע"ב) שכתבו דשלשה על שלשה א"צ אף ק"ו דבגד חשוב הוא דמה לי שלשה על שלשה ומה לי דו"ה אמות ע"ש ואי איכא נפקותא בין שלשה על שלשה לבגד שלם א"כ צריך ריבויא

והנה אפשר לפרש דברי התוס' בזבחים ובחולין עפ"י הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהל' כלים הי"א שכתב כלים שעיקר עשייתן לקבלה ולחשכב כאחד כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין אם נפחתו אעפ"י שטהרו מלהתטמא במת ובשאר הטומאות מפני שאינן יכולים לקבל ה"ה מתטמאין במדרס שעדיין הן ראוין למדרס אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה לבד כגון החמת והתורמיל אם היו גדולים כדי שיהו ראוין לישב עליהן הואיל ויושבין עליהן מפני גודלן ה"ה מתטמאין במדרס כ"ז שהן שלמין נפחתו אעפ"י שאפשר עדיין לישב עליהן אין מתטמאין במדרס שעיקר עשייתן לקבלה בלבד הואיל ובטלו מלקבל טהרו מלהתטמא בין במדרס בין בשאר הטומאות עכ"ל ומשום דכל שבטל העיקר בטל הטפל כדאמרינן רפ"כ דכלים ובפה"מ שם כתב דתלוי בתחילת עשייתו של הבגד אם עיקרו לדבר אחד או לב' דברים ע"ש, והנה לפ"ז י"ל בכוונת התוס' דבטלית שהתחיל לקורעה שהוא כלי משעת אריגה אעפ"י שהוא ג"כ מטלית דכל גע"ג שבו הוא ג"כ כמטלית של גע"ג מ"מ כיון שנקרעה ובטל שם כלי מעליה בטל הכל משום דעיקר עשייתה הוא לשם כלי וכיון שבטל העיקר בטל הטפל בטל ממנו ג"כ תורת מטלית של גע"ג משא"כ חתיכת בגד שלשה על שלשה שנחלק אע"ג שיחדו למושב ונעשה כלי מ"מ כיון דתחילת אריגתה לא היה לזה ל"ש בזה כיון שבטל העיקר בטל הטפל א"כ אף שנחלק ואינו ראוי עוד למושב לא בטל ממנו דין גע"ג אך אי נימא כן תקשה בטלית שהתחיל לקורעה לא תקבל טומאה אף מכאן ולהבא שהרי הרמב"ם ז"ל כתב שם דאף מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה מפני שבטל העיקר וע"כ צריך לחלק דשאני טומאת מדרס שטומאתו הוא ג"כ מדין כלי דבעינן שיהא מיוחד לישיבה וכיון שבטל עיקר הכלי שהוא עשוי לקבלה בטל הטפל ואינו עוד כלי אף למדרס משא"כ בטומאה של גע"ג דאינה מדין כלי רק כל מטלוניות של גע"ג מקבלין טומאה דמרבינהו מקרא אף שבטל שם כלי מן הטלית דין מטלוניות נשאר]

[ובחולין (ע"ב ע"ב) גבי שלשה על שלשה שנחלק דאמרינן דגע"ג הבאין מבגד גדול בשעת פרישתן מקבלות טומאה מאביהן וכתבו התוס' משום דקודם שנחלק לגמרי נוגעות החתיכות זו בזו ושם לקמן הקשו בתוס' על ההיא דאבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לפרק ואמרינן בפ' כ"צ דאי גזרו טומאה על היוצא הטעם דלא נטמא מה שבפנים אף שנוגע במה שבחוץ משום דהוי מגע בית הסתרים והקשו התוס' הא מ"מ בשעת פרישתן מקבל טומאה ותי' דמיירי כגון שחתך בסכין רחבה דמפסיק הסכין בין מה שבפנים למה שבחוץ ואין נוגעין זה בזה בשעת חתיכה ע"ש, והנה בירושלמי פ' כ"צ וס"פ ע"פ אמרינן על ההיא דר"י דטלית שהתחיל לקורעה כיון שקרע בה רובה טהור והשאר אינו חיבור דלא חשיב נמי כשנקרע רובה מגע בית הסתרים דאף מה שלא קרע חשיב כמו קרוע ולא הוי בית הסתרים ע"ש א"כ א"צ לומר בההיא דבשעת פרישתו מקבלין טומאה שהוא משום נגיעת החתיכות זו בזו דאף אי מה שנחתך לא נגעו זו בזו מ"מ לאחר קריעת רובה המחובר נוגע זה בזה ולא חשיב אז מגע בית הסתרים וא"כ אינו מועיל ג"כ תי' התוס' בההיא דאבר שיצא מקצתו דמיירי שחתך בסכין רחבה דאין מה שחתך נוגע זה בזה מ"מ כיון שחתך רובה מה שעדיין לא חתך חשיב נגיעה זה בזה ובירושלמי שם מקשינן זה באבר שיצא מקצתו הא כיון שחתך רובו איכא נגיעה דלא הוי תו בית הסתרים ומתרצינן דמיירי שחתך מעט מעט ומשליך דליכא לעולם חתיכת רובו ע"ש]

ג) אמרינן דבגד שלשה על שלשה למדרס וגע"ג לטמא מת שק דע"ד עור הע"ה מפץ וע"ו בין למדרס בין לט"מ ואמרינן דהבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זע"ז ואמר ר"ש מה טעם כו' והקשו התוס' (שבת ע"ו) הא הכא ע"כ למדרס דהא בגד שלשה על שלשה הוא למדרס ומאי רבותא דמצטרפין זע"ז כיון דחזו למדרס מי גרע מכופת של שאור שיחדו לישיבה ותי' נהי דצירוף הבגד והשק הוא למדרס אבל השק והעור כו' הוא לטמא מת וכתבו דל"צ האי טעמא אצירוף דעור ומפץ דמפץ לא