מקדש דוד חלק ג קא

בפשוטי כ"ע וטעם הדבר נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שם פכ"ג שכתב המפץ הוא המחצלת כו' ואין המפץ בכלל כלים האמורים בתורה ואעפ"כ מתטמא הוא במדרס דין תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו וכן מתטמא במת ובשאר טומאות מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ כמו שביארנו וזה כלל גדול שכל המתטמא במדרס מתטמא בשאר טומאות עכ"ל היינו דזה דמתטמא בשאר טומאות הוא רק מדבריהן ככל פשוטי כ"ע והיינו משום דאין כל פשוטי כ"ע מתטמאין מדרבנן דרק השלחן והדולבקי כו' וכיוצא בהן שהם משמשי אדם ומשמשי משמשין אבל משמשי אדם לבד או משמשי משמשין לבד כגון הסולם והמנורה וכדומה אין טמאין אף מדרבנן ואלו הראוין למדרס מתטמאין אף שאינן משמשי אדם ומשמשי משמשין דעשו חכמים זה דראוין למדרס כאילו הן משמשי אדם ומשמשי משמשין דמתטמאין מדין פשוטי כ"ע א"כ זה דגזרו חכמים דכל המתטמא במדרס מתטמא בכל הטומאות הוא רק בפשוטי כ"ע דעשו מה שהן ראוין למדרס כמו משמשי אדם ומשמשי משמשין אבל בכלי קיבול ל"ש זה דבכלי קיבול טומאתו משום קיבולו ולא משום משמש אדם כו' ומש"ה בקב הקיטע שיש בו בית קיבול כתיתין כתב דמתטמא בשאר טומאות מפני בית קיבולו ובמררס מפני שראוי למדרס ובכרים וכסתות שנפחתו אף שעתה אי"ל עוד בית קיבול ס"ל להרמב"ם ז"ל דבתר תחילתו אזלינן דכשנעשה ראוי למדרס היה לו בית קיבול וכל שי"ל טומאה מחמת בית קיבולו לא גזרו משום ראוי למדרס ואף שבטל אח"כ בית קיבולו לא נחתי להו מדרבנן טומאה משום דראוין למדרס כיון דבשעה שנעשו ראוי למדרס לא הועיל זה וה"נ בתיבה שנפחתה מלמטן ועדיין ראויה למדרס כיון דקודם שנפחתה היתה כלי קיבול ל"ש בזה גזירה דכל הראוי למדרס טמא בשאר הטומאות וטומאתה היתה רק משום קיבולה א"כ אף כשנפחתה מלמטן אי אפשר תו לטמא בשאר הטומאות מפני שראוין למדרס וא"כ אדרבה כיון דבטלה טומאת מת בטלה אף טומאת מדרס דהתם טומאת מת היא העיקר מיהו מההיא דעריבה שנסדקה קצת יש לעיין דהתם לא נעשה ראוי למדרס אלא אחר שנסדקה כמבואר התם משום דקודם אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו א"כ כשנעשה ראוי למדרס כבר אי"ל בית קיבול והוי כשאר פשוטי כ"ע ולמה אינו מתטמא בשאר טומאות כיון שראוי למדרס

ג) פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' מטמאי מו"מ ה"ד עמד על ב' משכבות רגלו אחת על אחת ורגלו שנייה על השני שניהם טמאים וכתב הראב"ד ז"ל ראיתי המשנה כך עומד על ב' כסאות רש"א אם רחוקים זה מזה טהורים ואין שם מחלוקת וכתב הכ"מ דס"ל להרמב"ם ז"ל דרבנן פליגי עליה וכ"כ בפה"מ דאין הלכה כר"ש ע"ש. והנה ר"ש ורבנן פליגי בזה דהטעם דמחלק ר"ש בין קרובין לרחוקין הוא משום דבקרובין פעמים מסתמך על רגלו זו ופעמים על רגלו זו והוי על כל אחד רובו נישא עליו ומש"ה טמאים אבל ברחוקין אי אפשר לו להסתמך על רגלו אחת וא"כ אין רובו נישא על אחת ומש"ה טהורים אבל בזה ר"ש לטעמיה דהו"ל כמו יושב על המטה וד' טליות תחת ד' רגליה דר"ש מטהר דאינו נישא רובו על אחת מהן אבל רבנן דמטמאי התם כיון דאינה יכולה לעמוד על שלש וא"כ ה"נ בעומד על ב' כסאות ורחוקין זה מזה כיון דאינו יכול אז לעמוד על רגלו אחת טמאין לרבנן והנה לפ"ז בההיא דהזב בכף מאזנים ומו"מ כנגדו וכרעו הן דרש"א ביחידי טמא ובמרובים טהור שאין אחד נושא את רובו ורבנן מטמאין אף במרובין האי מרובין מיירי דוקא באופן שאם ינטל משכב אחד לא יכריעו דרבנן לטעמייהו דהוי כמו יושב על המטה וד' טליות תחת ד' רגליו דכיון דאינה יכולה לעמוד על שלש ה"נ כל אחת מהמשכבות גורמת ההכרעה אבל אם יש שם בכף מאזנים משכבות הרבה שאף אם ינטל משכב אחד ג"כ יכרעו הזב בזה טהור אף לרבנן דהוי כמו רוכב ע"ג בהמה וד' טליות תחת רגליה דמטהרי אף רבנן משום דיכולה לעמוד על שלש אך הרא"ש ז"ל כתב שם דטעמא דרבנן במו"מ בכף מאזנים דמטמאי אף במרובים הוא משום דמדמו לה לעשר טליות זו ע"ג זו ע"ש ולפי פי' זה אף במרובים שאם ינטל משכב אחד ג"כ יכריעו ג"כ טמא לרבנן כמו בטליות זו ע"ג זו דאפילו באלף כולן טמאות ולפי' זה אינו ענין כלל למחלוקת ר"ש ורבנן ביושב על המטה וד' טליות תחת ד' רגליו כו' ונראה להרא"ש ז"ל דבזה פליגי ר"ש ורבנן במו"מ בכף מאזנים דלר"ש טומאת משכב הוא ע"י שהמשכב נושא את האדם א"כ בזב בכף מאזנים ומו"מ בכף שנייה והן מרובין כיון דאין כל משכב לבדו נושא את הזב שהרי א"י להכריעו א"כ רק ע"י כח כולן הוא נישא מש"ה טהור כו' ול"ד לעשר טליות זו ע"ג זו והזב עליהן דהתם כל אחד לבדו נושא עליו את כל הזב ורבנן ס"ל דטומאת משכב אינו משום מעשה המשכב שנושא את הזב אלא משום מעשה הזב שנשען ברובו על המשכב א"כ במו"מ בכף מאזנים ואפילו הן אלף כיון שהכריעו הן והזב נישא עליהן הרי עתה הזב נשען עליהן שהרי למעלה מכולן ונשען בכולו על כל אחת ואחת והוי כעשר טליות והזב עליהן

ובעליונו של זב דקי"ל שהוא טמא טומאת מידף כתב הר"ש ז"ל פ"ה דזבין מ"ב בלשון אחד שזה נוהג בכ"ד ואפילו בדברים שאין ראוין להיות עליו (וכן ס"ל להרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' מטמאי מו"מ ה"ו] ונראה דכ"ח המוקף צמיד פתיל ומונח למעלה מן הזב אע"ג דלא הסיטו טמא מדין עליונו של זב ול"ש בזה דאין כ"ח מטמא מגבו כיון דאין זה מדין נגיעה רק דמרבינן מאשר יהיה הזב תחתיו דכל אשר הזב תחתיו מתטמא א"כ הזב הוא תחת תוכו כמו תחת גבו א"כ שפיר מתטמא מפני שהזב תחתיו, והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן דזב עושה ע"ג מידף משא"כ במת והקשה הר"ש ז"ל זבין פ"ד מ"ו איך משכחת לה שלא יעשה המת ע"ג מידף שהרי טומאה בוקעת ועולה ע"ש ולפ"ז משכחת לה שהיה למעלה כ"ח המוקף צמיד פתיל דבמת כה"ג טהור דאינו עושה ע"ג מידף

והנה הראב"ד ז"ל פ"ו מהל' מטמאי מו"מ כתב דעליונו של זב מטמא כלי שטף במגע ע"ש וכבר הקשו עליו דהא אמרינן בש"ס דמטמא רק אוכלין ומשקין, והנה האור שמח כתב לתרץ דכוונת הראב"ד ז"ל רק כ"ז שלא פירש מן הזב דחשיב אז עליונו של זב אב הטומאה ומטמא כלי שטף ע"ש אך אפילו אי נימא כן בכוונת הראב"ד ז"ל עדיין קשה דאמרינן בת"כ גבי בועל נדה נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד נמצאת אתה אומר ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה ונתונה בין כר לחברו אם כמדתו נתונה טמאה שאם נטמאה המפה נטמאה הככר ושלא כמדתו טהורה שאין מגעו מטמא בגדים ע"ש היינו אם המפה מונחת תחת גופו טמאה ואם היתה מונחת בין כר לחברו שלא כנגד גופו טהורה דאין הכר שהוא משכב מטמא המפה דמשכבו כמגעו ואין מגעו מטמא בגדים והא תחתונו של בועל נדה הוא כעליונו של זב א"כ שלא כמדתו אמאי טהורה אמאי אין הכר מטמאה המפה דהא הוי טומאה בחיבורין דהא הבועל נדה שוכב עליה ומוכח דאף בחיבורין הוי ג"כ משכבו רק כמגעו דאינו מטמא כלים וא"כ ה"ה לעליונו של זב

הנה אי מצורע עושה משכב ומושב יש מחלוקת הראשונים ז"ל ודעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' טומאת צרעת דמצורע עושה מו"מ לטמא טומאה חמורה כמו זב וכן דעת הר"מ מפונטיזא בתוס' פסחים (ס"ז ע"ב) ע"ש ויש לחקור במצורע אם י"ל עליונו כמו זב ואפשר דתלי בזה דהר"מ מפונטיזא כתב שם הטעם דמצורע עושה מו"מ משום דכתיב לזכר לרבות מצורע למעינותיו דאתקש לזב ואין היקש למחצה ע"ש