מקדש דוד חלק ב רמו

הראשונים ז"ל ודעת רש"י ז"ל וכן הרא"ם ז"ל בתי' אחד דחגיגת י"ד קריבה אחר תמיד של בין הערבים ע"ש, והנה יש לעיין דאמרינן בס"פ א"ד גבי שחט ונודע שמשכו הבעלים את ידם כו' דאי פסח לא בעי עקירה פסולו משום דקשחיט ליה אחר תמיד של בין הערבים ע"ש וקשה אמאי נפסל הא ראוי הוא לחגיגה ואף דלא נשחט לשם חגיגה ודאי חגיגת י"ד ל"ש בה לשמה דחגיגת י"ד הוא רק דמקריבין אז שלמים כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"י הי"ב ומה שמשכו הבעלים את ידם לא איכפת לן דחגיגת י"ד לרבנן נאכל שלא למנויו וצ"ע

ובעיקר אי חגיגת י"ד נשחטת אחר תמיד של בין הערבים הנה בפסחים ע' גבי סכין שנמצא בי"ד כו' אמרינן דמש"ה קופיץ שונה ומטביל אף דחזי לחגיגה לשבירת העצם דמיירי דבא במרובה דא"צ לחגיגה ומקשינן מנא ידעי וכתב רש"י ז"ל מנא ידעי הבעלים בי"ג שתהא חבורתו מועטת הרי כל שעה באין ונמנין עליו אנשים מעלמא וקונין להן בו חלק מן הבעלים עד שעת שחיטה כו' ע"ש וא"כ לפ"ז אי אפשר לומר דחגיגת י"ד מקריבין קודם הפסח דא"א כלל לידע קודם אי צריך לחגיגה ואף אי נשחטת אחר תמיד של בין ערבים בדין היה דהחגיגה נשחטת קודם הפסח דזה טעון מתן ד' וזה מתנה אחת וכמו דשלמים קודמין לבכור רק דקודם שחיטת הפסח אינו ידוע אי צריך לחגיגה נראה דהפסח נשחט ואחריו החגיגה

והנה לבן תימא דחגיגת י"ד אינו נאכל אלא למנויו ודאי אין חזה ושוק לכהן שהרי אסור בהן וה"נ אינו טעון תנופת חזה ושוק כיון דאינו לכהן, והנה זה דחגיגה נאכלת קודם הפסח אמרינן כדי שיהא הפסח נאכל על השובע גזירה משום שבירת העצם כדאמרינן בירושלמי וא"כ לבן תימא אי ס"ל דחגיגה ג"כ אסורה בשבירת העצם יש לדון איזה נאכל תחילה

ה) כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' ביאת מקדש הי"ב גבי ק"צ דדוחה את הטומאה כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין טמאין למת או שהיו הקהל טהורין והיו הכהנים המקריבין טמאים למת או שהיו אלו ואלו טהורין והיו כלי השרת טמאין למת כו' יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין כו' וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואעפ"י שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה שלא נדחתה אלא טומאת מת בלבד ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ל ופסח שבא בטומאה ודחקו טמאי מת ונכנסו להיכל פטורין אעפ"י שלא הותרו אלא לעזרה הואיל ואין אני קורא בהן אל מחוץ למחנה תשלחום כו', והנה הצל"ח כתב דדברי הרמב"ם ז"ל כאן סותרין למ"ש בפ"ז מהל' ק"פ פסח שהקריבוהו בטומאה ה"ז נאכל בטומאה כו' ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומאה הזאת ולכיוצא בהן מטמאי מגע טומאות אבל הטמאים שהטומאה יוצא מגופן כגון זבין כו' לא יאכלו מהן כו' היינו דס"ל דאף מגע טומאות כגון מגע שרץ ונבלה ג"כ הותרו ע"ש ולענ"ד נראה דל"ק דבהל' ביאת מקדש דלא מיירי בפסח אלא בשאר ק"צ וכמ"ש הגיע זמנו של אותו קרבן כו' דס"ל דלכל ק"צ בעינן שיהא הקהל טהור התם הטעם דלא הותר מגע שרץ ונבלה הוא משום דאפשר לטבול וכל דאפשר בטהרה אינו דוחה טומאה אך בפסח שאני דאמרינן בפסחים דכל שהיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה וכיון דאין שוחטין וזורקין ע"ט שרץ ציבור עבדי בטומאה ולא אמרינן להו זילו טבולו ולא זילו אדו כדאמרינן (ס"ט ע"ב) אך זה שייך רק בפסח דכל שהיחיד נדחה לפסח שני ציבור עבדי בטומאה אע"ג דאפשר לעשות בטהרה אבל בשאר ק"צ דל"ש שיהא היחיד נדחה כל דאפשר לעשות בטהרה לא דחי טומאה, והנה מ"ש הרמב"ם ז"ל אח"כ ופסח הבא בטומאה ודחקו טמאי מתים להיכל פטורין ולא כתב כן ברישא בושאר ק"צ נראה דזה הדין הוא דוקא בפסח ולא בשאר ק"צ דפסח שאני בזה משאר ק"צ דאף כניסת הבעלים בעזרה הותרה בטומאה ומשום דהפסח נשחט בג' כתות דמפקינן מקרא דושחטו אותו קהל עדת ישראל ובעינן כניסת בעלים לעזרה ובכניסת בעלים לעזרה א"צ שום התעסקות רק שיהיו שם וכיון דהותר במקצתו היינו לעזרה הותר כולו אף להיכל אף דא"צ להיות רק בעזרה משא"כ בשאר ק"צ דלא בעינן כניסת ישראל ולא נדחה רק כניסת המתעסקין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דיתעסקו בו הטמאים והטהורין כאחד ויכנסו לעזרה וכיון דלא הותר אלא לצורך התעסקות ל"ש שיהא מותר אף בהיכל דהתם ליכא התעסקות ול"ש דכל שהותרה מקצת המחנה הותר כולו דאף בעזרה לא הותר אלא לצורך התעסקות

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' ק"פ ה"ו ט"מ שחל ז' שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר ואפילו חל ז' שלו להיות בי"ג בניסן והוא שבת ידחה ליום י"ד ומזין עליו ואין שוחטין עליו כמו שביארנו אלא ידחה לפסח שני ע"ש והטעם דאין שוחטין עליו כשיזה בי"ד הוא משום דהרמב"ם ז"ל כתב שם לעיל דאם נטמא בטומאת מת שהנזיר מגלח עליה וחל ז' שלו בי"ד אין שוחטין עליו אפילו לאחר הזאה וטבילה ועיין בכ"מ, והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל שחל י"ג שלו להיות בשבת כ"כ ג"כ בפה"מ פ' א"ד גבי הזאה שאינה דוחה את השבת דמיירי שחל ז' שלו בי"ג והקשה הלח"מ שם דהא אמרינן בגמרא השיב ר"ע הזאת ט"מ תוכיח שחל ז' שלו להיות בשבת ובעה"פ אלמא דמיירי שחל ז' שלו בי"ד ותי' דעה"פ לאו דוקא ומיירי שחל בי"ג והקשה הצל"ח על הלח"מ ל"ל לדחוקי ולאוקמי דמיירי שחל ז' שלו בי"ג נימא כפשוטו דהויכוח בין ר"א ור"ע הוא כשחל ז' שלו בי"ד אך הרמב"ם ז"ל בפ"ו חילק בין טומאה שהנזיר מגלח עליה דאז אין שוחטין וזורקין אף לאחר הזאה וטבילה קודם הע"ש אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה שוחטין וזורקין עליו לאחר הזאה וטבילה א"כ ויכוח שבין ר"א ור"ע מצי מיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה ע"ש, ונראה דא"א לומר כן דמקשינן עלה בגמרא אמאי אין הזאה דוחה שבת ואמרינן גזירה שמא יעבירנה ד"א בר"ה ומקשינן לר"א ניעבריה דהא אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת ע"ש, והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל בפ"ג מהל' ט"מ ה"ג דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה ע"ש א"כ נהי דהעמידו דבריהם במקום כרת ואין שוחטין וזורקין על טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אלא לאחר הזאה וטבילה כמ"ש הרמב"ם ז"ל אך זה רק בשוא"ת שלא לעשות הפסח אבל להעביר ההזאה ד"א בר"ה שהוא איסור דאורייתא בקום ועשה איך שרי כיון דמדאורייתא טהור הוא ויכול לעשות פסחו בלא הזאה וע"כ מיירי התם בטומאה שהנזיר מגלח עליה

אך יש להקשות על הרמב"ם ז"ל דמוקי לה שחל ז' שלו בי"ג דאמרינן שם בגמרא דמש"ה הזאה לר"א אינו דוחה שבת משום דס"ל דשוחטין וזורקין ע"ט שרץ וה"ה על ט"מ בז' שלו הזאה למאי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא ע"ש ולהרמב"ם ז"ל דמיירי שחל ז' שלו בי"ג וכיון דבשביל ההקרבה א"צ להזות עליו כלל דשוחטין וזורקין עליו א"כ למה צריך הזאה בי"ג אף לאכילה הא לאכילה שפיר יכול להזות בי"ד שהוא אחר השבת דרק לעשיית פסח ס"ל להרמב"ם ז"ל דאין שוחטין עליו אף לאחר הזאה וטבילה דרחמנא דחייה מפסח אבל הכא לר"א דס"ל דאין כאן מניעה להקרבת הפסח אלא לאכילה ולאכילה הוי כאכילת שאר קדשים דאם יזה בי"ד ויטבול ויעריב שמשו יהיה מותר לערב באכילה וצ"ע

עוד יש לעיין על הרמב"ם ז"ל דמוקי מתני' דפ' א"ד שחל ז' שלו להיות בי"ג דאמרינן שם במתני' כלל אמר