מקדש דוד חלק ב רמד

כאחד וכתב הרמב"ם ז"ל דפטורין מפסח שני ובירושלמי אמרינן דלא כיפר היינו דמחויבין בפסח שני ומשום דלא חזי לאכילה וצ"ע

ב) הקשו התוס' פסחים (ס"ב ע"א) ד"ה כי גבי שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים דאמרינן הואיל ובעי מתקן נפשיה ואע"ג דר"ח לי"ל הואיל הנ"מ לקולא אבל לחומרא אי"ל כו' כיון דמחלקינן בין לקולא בין לחומרא א"כ אין הפסול רק מדרבנן ואיך מתחייב בפסח אחר ומביא חולין בעזרה ותי' דאינו זורק את הדם וא"כ אינו יוצא בו ומותר לצאת באחר והביאו לזה מפ' כ"צ גבי נטמא הבשר והחלב קיים דלא יזרוק הדם ואמר רב אם זרק הורצה דס"ל כר"נ דאכילה לא מעכבא ומ"מ מותר שלא לזרוק הדם ולהביא פסח אחר ע"ש, והנה בההיא דפ' כ"צ יש לעיין דהא א"י לשפוך הדם תכף דהא הקרבן כשר דאם זרק הורצה ואסור לשפוך הדם בלא עיבוד צורה כמ"ש רש"י ז"ל בזבחים פ"ב גבי הנתנים בפנים שנתערבו בנתנים בחוץ דצריך להמתין להם עד שקיעת החמה ויפסלו מאליהן וישפכו לאמה ע"ש אבל בלא עיבוד צורה א"א לשפכם וכיון דאינו שופך את הדם אלא שאינו זורק ממנו איך יכול להתכפר באחר הא יש שם דם הראוי לזריקה ואמרינן דנמנין ומושכין ידיהם עד שישחט הא לאחר שחיטה א"י למשוך את ידו ולהתכפר באחר וכן בשחטו למולים להתכפר בו ערלים כיון דמדאורייתא הקרבן כשר ואי"ל לשפוך הדם דפסול דרבנן טעון עיבוד צורה וכיון דמדאורייתא איכא פסח כשר איך יכול מדאורייתא להתכפר באחר אחר שחיטה של זה הא אין מושכין ידיהם אחר שחיטה וצ"ע

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' ק"פ ה"ב בשר הפסח שנטמא אבל לא נודע עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא והקשה הלח"מ הא אין ציץ מרצה על אכילות לענין שיהא מותר באכילה וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק דלא כר"נ ובעינן שיהא הפסח ראוי לאכילה א"כ מאי מהני ריצוי ציץ ע"ש ויש לעיין מה קשיא ליה כאן יותר מבטומאת התהום שהציץ מרצה עליו והא ודאי אין ריצוי ציץ מהני בטומאת התהום לאכילה ובערב אינו ראוי לאכילת פסח ואיך יצא ידי הפסח הא לכ"ע בעינן גברא דחזי לאכילה וע"כ נהי דהפסח אינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דזה דאינו ראוי לאכילה הוא משום טומאת התהום דהציץ מרצה עליו מרצה ג"כ על הפסול שאינו ראוי לאכילה הבא מחמתו דהציץ מרצה על כל הפסולים המסתעפים מן הטומאה שהציץ מרצה עליו וה"נ בטומאת בשר כיון דהציץ מרצה על טומאת הבשר מרצה ג"כ על הפסול שאינו ראוי לאכילה הבא מחמת טומאת הבשר

אמרינן פ"ט גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם דפטורין מלעשות פסח שני משום דאי אפשר כו' דליתי כולן חד פסח נמצא פסח נאכל שלא למנויו ע"ש היינו דהחסרון באכילה שאי אפשר לאוכלו וכיון דאין ראוין לאכילה א"כ זה דחייב בפסח לא מצי נפיק ביה דאינו ראוי לאכילה, והנה הרמב"ם ז"ל פ"ג ה"ח כתב דמש"ה א"א להם לימנות על פסח אחד משום דנמצא נשחט שלא למחויב וזה כמו שנשחט שלא למנויו ע"ש היינו דהחסרון בהשחיטה דהפסח נפסל שנשחט שלא למנויו ויש לעיין הא יש שם ג"כ אחד דחייב בפסח א"כ הוי למנויו ושלא למנויו דכשר, ונראה לומר לפי מה דאמרינן (ס' ע"ב) גבי שחטו לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה דכשר דהא סתמא לשמו קאי ואפ"ה כי שחיט שלא לשמו אתי שלא לשמו ומפיק מידי לשמו כו' ומקשינן דילמא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר דהא לאוכליו ושלא לאוכליו כשר וכל היכא ששחט שלא לאוכליו לחודא פסול ואמאי הא סתמא לאוכליו קאי כו' ואמרינן מידי איריא בשלמא התם כ"כ דלא עקר ליה בשחיטה סתמא ודאי לשמו קאי אלא הכא סתמא לאוכליו קאי דילמא מימשכי הני ואתו הני דנמנין ומושכין ידיהם עד שישחט והקשו בתוס' מה לנו אי לא קאי להני אוכלין מ"מ סתמא לאוכלין קאי או להני או לאחריני ואפ"ה שלא לאוכליו מפיק מלאוכליו ותי' דכששוחט לאוכליו ושלא לאוכליו אינו כשר אלא ע"י אותם אוכלין ששחט וחישב עליהן וסתמא לאו לאלו אוכלין והרי כאילו לא קאי לאוכליו ע"ש ואע"ג דבשעת שחיטה כבר נקבעו האוכלין דאין יכולים עוד להמשך וכיון דודאי איכא אוכלין על הפסח או אלו שנמנו מתחילה או אלו שנמנו אח"כ וכששוחט סתמא לאוכליו קאי היינו דסתמא הוא קאי לאותן האוכלין המנוין בשעת שחיטה ואמאי פסול ומוכח מזה דהיכא שאמר שלא לאוכליו ורק לאוכליו מפיק משלא לאוכליו צריך השוחט לדעת בשעת שחיטה מי הן האוכלין וליחדן אבל כששוחט לאוכליו בכ"מ שהם אין מחשבה כזו מפקעת משלא לאוכליו וכיון דנמנין ומושכין עד שישחט א"כ אין השוחט יודע מי הן האוכלין וה"ה בלמנויו ושלא למנויו דכשר ושלא למנויו פסול ואע"ג דסתמא למנויו קאי וא"כ ה"נ בה' שנתערבו עורות פסחיהן ונמנו אח"כ על פסח אחד שכתב הרמב"ם ז"ל דפסול משום שנשחט שלא למנויו דס"ל להרמב"ם ז"ל דשוחט הוא לכל בני החבורה אין להקשות הא יש שם בהחבורה חד דלא נפיק וחייב בפסח והוי למנויו ושלא למנויו כיון דאין השוחט יודע איזה הוא המנוי שהרי ספק על כולם ואף שיודע שיש שם מנוי אחד ושוחט גם עבורו כיון דאינו יודע איזהו אין זה מפיק משלא למנויו דהא לר"י דס"ל דבעינן שישאר על הפסח אחד מבני חבורה הראשונה א"כ יודע השוחט שודאי יש שם אחד מחבורה הראשונה א"כ סתמא עומד לאחד מבני חבורה הראשונה ומ"מ אין זה מפיק משלא לאוכליו כיון שאינו מבורר להשוחט איזה מבני חבורה הראשונה הוא המנוי אי אפשר זה להפקיע ממחשבת שלא לאוכליו וה"נ כן

ג) הוכיחו התוס' מכמה מקומות דשלמי פסח נאכלין ליום ולילה ויש לחקור אי שלמי פסח הוא מין קרבן בפ"ע הנאכל ליום ולילה וכמו שלמי נזיר דנאכלין ליום ולילה או הוי כשאר שלמים וזה דנאכלין ליום ולילה הוא רק משום דמתחילה כשהיה הפסח היה דינו להאכל ליום ולילה נשאר בו זה הדין אף כשנעשה שלמים דזמן אכילתו אינו משתנה מתחילת הקדשו אף כשמשתנה לקרבן אחר ונ"מ למותר הפסח שהומם וחיללו על אחר אם זה האחרון נאכל ליום ולילה אם נאמר דשלמי פסח הוא מין שלמים בפ"ע כמו שלמי נזיר א"כ החילול כמוהו אבל אי נימא שהוא כשאר שלמים רק כיון שהיה קודם פסח נשאר בו זה הדין דנאכל ליום ולילה א"כ החילול שלא היה עליו זה הדין נאכל לב' ימים כשאר שלמים דע"י חילול חל על השני רק שם הקרבן של הראשון אבל דיניו הפרטים של הראשון אינו חל על השני וכמו מפריש נקבה לפסחו דאינה קריבה שלמים משום דיחוי ותרעה כו' ויקחו בדמיה שלמים והשני קרב שלמים ואף שהראשון היה עליו דיחוי השני אף שהוא בא מחמת חילול הראשון אינו חל עליו זה הדין דרק שם הקרבן חל על השני מכח הראשון אבל לא דיניו הפרטים שאינו יוצא משם הקרבן שלו וה"נ דמה שנאכל ליום ולילה הוא שיריים משם פסח שהיה עליו קודם ואינו משם הקרבן שיש עליו עתה אין זה חל על השני ונראה דבזה פליגי תוס' והראב"ד ז"ל דאמרינן בקידושין גבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' זכרים עולות נקבות זבחים שלמים ומקשינן זכרים עולות ודילמא שלמים ומוקמינן בבא לחוב בדמיהן דממתין לה עד שתומם ומייתי ב' בהמות כו' ומקשינן ודילמא תודה דמייתי נמי תודה והקשו בתוס' ל"ל לאתויי תודה יתנה בשלמים עצמו דאם היא תודה תהוי תודה דהא האי תנא ע"כ ס"ל מביאין קדשים לבית הפסול דהא מקשינן בגמרא לקמן ודילמא פסח ומתרצינן שלא בזמנו שלמים הוא וקא מייתי שלמים והא מותר פסח נאכל ליום ולילה ושלמים נאכלין