מקדש דוד חלק ב רמג

חייבין לעשות פסח שני עכ"ל ע"ש וכתב הצל"ח הנה התוס' לא ביארו הטעם מדוע ל"ד ואמנם הדבר פשוט דשם גבי שכח לפני זריקה שני הפסחים יוצאין לבית השריפה אבל כאן אף שהן אינן אוכלין עכ"פ הוא אוכל משלו והרי הפסח כשר וכיון שהפסח כשר א"כ אם שלו נשחט ראשון והם יוצאין בשלו אלא שמספק אינן יכולין לאכול לכך פטורין מפסח שני כיון שהפסח כשר הוא שהרי י"ל אוכלין שהוא אוכל ממנו ע"ש אך זה דוקא אם אינו ראוי לאכול רק משום ספק אז כיון שהפסח י"ל אוכלין אחרים וכשר אף הן יוצאין ידי חובתן כמ"ש הצל"ח אבל בנשחטו שניהם כאחד אי נימא דאפשר לצמצם ומ"מ אין ראוין לאכילה דהא קתני במתני' הם אין אוכלין משלו ושלהן יוצא לבית השריפה כיון דזה דא"י לאכול ע"כ אין זה משום ספק דהא אפשר לצמצם א"כ אמאי פטורין מפסח שני הא כל שאינו ראוי לאכילה אינו יוצא בו וע"כ משום דא"א לצמצם הוא וא"י איזה מהם נשחט ראשון ומש"ה א"י לאכול וכיון שאיסור אכילתן משום ספק פטורין מלעשות פסח שני

ובעיקר חילוק הצל"ח דהיכא שאינו ראוי לאכול רק מספק תלוי אם י"ל אוכלין אחרים להפסח כיון שהפסח נאכל וכשר אף הן יוצאין בו ואם אי"ל אוכלין אחרים פסול יש לעיין מההיא (פ"ח ע"ב) ד"ה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם ואמרינן דאי"ל תקנה לעשות פסח שני ניתי כל חד פסח קא מייתי חולין לעזרה כו' ליתו כולהו חד פסח כו' ניתו חד כהן דלא עביד פסח כו' ע"ש וקשה אמאי אי"ל תקנה ליתו כל אחד מהם חד דלא עביד פסח ויעשה פסח והספיקות לא יאכלו מהם שא"א להם לאכול מספק שמא כבר יצאו ופסח אינו נאכל רק למנויו ומ"מ יצאו ידי חובתן כיון דזה דא"י לאכול הוא רק מטעם ספק והפסח עצמו י"ל אוכלין שהרי נאכל לזה האחר שהצטרף עמו ונראה דטעמו של הצל"ח הוא דכל היכא שאינו ראוי לאכול רק משום ספק כגון ההיא דחבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט דהתם אין כאן חסרון בהבעלים כלל דהבעלים חשיבי גברא דחזי לאכילה שאם לא ישחוט זה הפסח או לא יזרוק את דמו הרי ראוין הבעלים להתכפר באחר ויאכל ממנו וכן בשכח רבו לפני זריקה הרי הגברא ראוי לאכילת פסח שאם לא יזרוק דמו ויביא אחר הרי הבעלים ראוין לפסח ולאכול ממנו ורק מפסח זה אין ראוין לאכילה אין זה חסרון בהבעלים כ"א בהפסח שהפסח אי"ל אוכלין וזהו פסול בפסח אבל היכא שי"ל אוכלין להפסח שיש עליו מינוי אחר הפסח אינו פסול ויוצא בו ג"כ דליכא חסרון לא בבעלים ולא בפסח וז"ש הצל"ח דאין ראוין לאכול אלא משום ספק הוא משום דלא משכחת לה שיהו הבעלים ראוין לפסח והפסח יהיה לו אוכלין ולא יהיו הבעלים ראוין לאכול ממנו אלא בספק אם נמנה עליו אם לא אך כל זה הוא רק בפסח ראשון אבל בההיא דה' שנתערבו עורות פסחיהן דמיירי לענין פסח שני והספק על כל אחד אם כבר יצא בפסח ראשון אף דזה שאינו ראוי לאכילה הוא מדין ספק מ"מ כשם שאינו ראוי לאכול מפסח זה משום ספק ה"נ אינו ראוי לאכול משום פסח כיון דהספק אם כבר יצא בפסח א"כ מיקרי גברא דלא חזי לאכילה אף משום ספק ולא מהני מה שהפסח נאכל לאחר, אך עדיין יש לעיין מההיא (ע"ח ע"ב) נמנו עליו חבורה אחת וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת ראשונים שי"ל כזית אוכלין ופטורים מלעשות פסח שני אחרונים שאי"ל כזית אין אוכלין וחייבין בפסח שני ר"נ אומר אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני שכבר נזרק הדם דס"ל דבעינן רק גברא דחזי לאכילה ע"ש ויש לעיין לרבנן אמאי האחרונים לא יצאו וחייבין בפסח שני דהא הכא גברא חזי לאכילה והפסח ג"כ י"ל אוכלין אחרים דהיינו חבורה הראשונה שי"ל כזית ומוכח דלא סגי בזה דלרבנן דבעינן שיהא הפסח ראוי לאכילה בעינן שיהא פסח זה ראוי לאכילה להאי גברא א"כ בחבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט כו' נהי דמשום ספק חשיב גברא ראוי לאכילה וגם הפסח י"ל אוכלין אחרים מ"מ איך יצאו הרי הפסח אינו ראוי לאכילה להאי גברא ואם נחלק בין ספק לודאי דמשום ספק מקרי ראוי לאכילה היכא דהפסח כשר תקשה מההיא דה' דנתערבו עורות פסחיהן אמאי אין תקנה הא הוי רק ספק ומה שאינו ראוי לאכילת פסח אחר לא מעלה ולא מוריד כיון דצריך שיהא ראוי לאכילת פסח זה ובספק מקרי ראוי לאכילה וצ"ע

הקשה שם הצל"ח על הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג מהל' ק"פ אבד להם פסחם ואבד לו פסחו ואמר להן צאו ובקשו ושחטו עלי וא"ל צא ובקש ושחוט עלינו כו' ואם אינו ידוע איזה נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד שניהם יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני והקשה אמאי פטורין מפסח שני הרי הכא ליכא אוכלין אחרים להפסק שהרי שניהם יוצאין לבית השריפה ואמאי יוצאין מהם ומ"ש משכח רבו מה שאמר לו דחייב בפסח שני ע"ש, ונראה דטעמו של הרמב"ם ז"ל דהכא שהיה שם ב' פסחים ואח"כ נתכפרו כולן באחד מהם היינו באותו שנשחט ראשון א"כ השני הוא מותר הפסח דקרב שלמים א"כ אח"כ כששחטו השני אף ששחטו לשם פסח אינו נפסל דהא הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ח מעה"ק השוחט את הפסח בחוץ בין לשמו בין שלא לשמו חייב שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ע"ש דס"ל פסח לא בעי עקירה והצל"ח כתב בשיטת הרמב"ם ז"ל דאף קודם זמנו לא בעי עקירה והכא אף כששוחטו בזמנו מ"מ כיון דנתכפרו הבעלים באחר והוא מותר הפסח אף בזמנו הוא שלמים כדאמרינן בשלהי פ' אלו דברים וכל פסולו הוא רק משום שנשחט לאחר תמיד של בין הערבים כדאמרינן בשלהי פ' א"ד שם א"כ באינו ידוע איזה נשחט ראשון דזה דאינן ראוין לאכילה הוא משום דאחד מהם שלמים שנשחט אחר תמיד של בין הערבים דפסול הוא ואינו ידוע איזהו ומש"ה שניהם אין ראוין לאכילה אך זה הפסול שנשחט אחר תמיד של בין הערבים הוא רק פסול דרבנן כמה שהוכיחו התוס' ביומא ובמנחות א"כ מדאורייתא הוא ראוי לאכילה דאחד מהם הוא פסח ואחד שלמים כשר וכל היכא דמניעת האכילה הוא רק מדרבנן יוצא בו כמ"ש התוס' פסחים (צ"ג ע"ב) ד"ה ר"י גבי דרך רחוקה כל שא"י ליכנס בשעת אכילה דאליבא דר"ע קיימינן דס"ל תחומין דאורייתא וא"י לכנוס בשעת אכילה משום איסור תחומין ע"ש הא אי תחומין דרבנן אפשר לשחוט עליו דמקרי ראוי לאכילה וכן (ס"ב ע"ב) ד"ה כי כתבו בפסח שהוא פסול רק מדרבנן כגון ששחטו לזרוק דמו לערלים דהואיל ובעי מתקן נפשיה הוא רק מדרבנן אם יזרוק הדם יוצא מדאורייתא וא"י להביא פסח אחר משום חולין בעזרה ע"ש ואף שהפסח אינו ראוי לאכילה משום פסול דרבנן יוצא בו מדאורייתא ואינו ראוי להביא פסח אחר משום חולין בעזרה וא"כ ה"נ בנתערב בו שלמים שנשחטו לאחר תמיד של בין הערבים כיון דזה דאינו ראוי לאכילה הוא רק מדרבנן יוצא מדאורייתא וא"י להביא פסח אחר משום חולין בעזרה ומש"ה פטורין מפסח שני אך בההיא דשכח רבו מה שאמר לו דאמרינן דחייב בפסח שני התם מה שאינו נאכל הוא משום דהוי פסח שלא למנויו שהוא איסור דאורייתא וכיון דאינו ראוי לאכילה מדאורייתא חייב בפסח שני

אך יש לעיין על הרמב"ם ז"ל מהירושלמי קידושין פ"ב ה"ו דאמרינן שם במפריש ב' חטאות והקריבן כאחת דאסורין באכילה משום דאחד מהם מותר חטאת ובפסח אם הפריש ב' פסחים והקריבן כאחת לא כיפר כיון דאין ראוין לאכילה ודלא כר"נ דלא בעינן פסח הראוי לאכילה ע"ש הא זהו ממש דלא כהרמב"ם ז"ל דה"נ באבד להם פסחם ואבד לו פסחו כו' הרי הפרישו ב' פסחים ושחטום שניהם