מקדש דוד חלק ב רמב

פ"ד מהל' ק"פ דאם הפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר ה"ז מקריבו לשם פסח דאין בע"ח נדחין ע"ש וקשה נהי דאין בע"ח נדחין מ"מ איך מהני הפרשתו בהיותו עכו"ם קודם שבא לכלל חיוב והא קרבן שהפריש קודם שנתחייב בו א"י להתכפר בו כגון יולדת שהפרישה קרבנותיה קודם לידה אינו כלום ולפ"ז פסח שאני אף שהוא קרבן חובה א"צ הפרשה לחובתו א"כ אם היתה ההפרשה אף קודם שהיה שייך בדין פסח ג"כ מהני

הנה דעת רש"י ז"ל בפסחים (צ"ו ע"ב) דתמורת פסח ראויה לפסח ויכול להתכפר בה ובשאר קרבנות חובה נראה דא"י להתכפר בתמורה דבכריתות כ"ז גבי ולד תודה ותמורתה דאין טעונין לחם שלח ר"ח משמיה דר"י ל"ש אלא לאחר כפרה דולד אינו טעון לחם אבל קודם כפרה טעון לחם אלמא קסבר אדם מתכפר בשבח הקדש ונראה מזה דבתמורה ל"ש לפני כפרה ול"ש לאחר כפרה אינה טעונה לחם דא"י להתכפר בה וכן מוכח להדיא מההיא דמנחות פ' בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן אמרינן דחברתה אי"ל תקנה לקרוב לחם בהדה דילמא תמורה היא כו' ומוכח דאין אדם מתכפר בתמורה דאי מתכפר בה הרי טעונה לחם ונראה הטעם דפסח שאני דאפשר להתכפר בתמורה הוא משום דזה דבשאר חובות א"א להתכפר בתמורה הטעם דמחוסר בתמורה הפרשה לחובתו אבל בפסח דלא בעינן הפרשה לחובתו יכול להתכפר בתמורה, והנה בכריתות כ"ח אמרינן המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר לר"ש הוא עצמו יקרב פסח דס"ל בע"ח אין נדחין ופי' בשמ"ק שם בשם מהר"ם ז"ל דמיירי בנתעברה לאחר הפרשה וכן מוכח מדברי התוס' זבחים י"ב שהקשו אדפריך מר"ש לסיועיה מרבנן דהוא עצמו אינו קרב פסח דבע"ח נדחין ותי' די"ל דטעמייהו דרבנן אינו משום דבע"ח נדחין אלא דס"ל כמ"ד בתמורה דלמקום שהמותר הולך הולד הולך כו' אלמא דמיירי בנתעברה אח"כ] וקשה לשמואל דס"ל במנחות פ' בולד תודה דאין אדם מתכפר בשבח הקדש א"כ נהי דס"ל לר"ש בע"ח אין נדחין מ"מ איך מתכפר בהולד לפסח הא אין אדם מתכפר בשבח הקדש ולפ"ז אתי שפיר דטעמא דמ"ד אין אדם מתכפר בשבח הקדש כגון שהוקר אח"כ או בולד אמרינן בכריתות כ"ז משום דלא אפרשיה והיינו דליכא הפרשה לחובתו אבל בפסח דלא בעינן זה לכ"ע מתכפר בשבח הקדש, והנה למ"ד דמתכפר בשבח הקדש כגון בולד ומ"מ בתמורה לכ"ע אין מתכפרין נראה דס"ל דולד כיון דמכח מה שהפריש חשיב כמו אפרשיה וכן ביוקרא אבל בתמורה חשיב לכ"ע לא אפרשיה

והנה הת"י יומא נ"א כתבו דתמורת הפסח קריבה פסח אך אינו יוצא ידי חובתו ופליג על רש"י ז"ל דיכול להתכפר בהתמורה וכתבו הטעם לפי שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ע"ש היינו דבעינן הפרשה לחובתו וס"ל דאף דפסח כן, והנה בעיקר מה דתמורה לא חשוב הפרשה לחובתו יש לעיין מההיא דתמורה כ' דאמרינן שם בולד תמורת אשם ל"ש אלא לאחר כפרה אבל לפני כפרה הוא עצמו יקרב אשם אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ועוד הא תני ר"ח כו' דולד שני אינו קרב ע"ש ואמאי לא חשיב ג' תשובות דבתמורה מחוסר הפרשה לחובתו וכ"ש ולד תמורה וצ"ע

ובעיקר אי פסח טעון הפרשה לחובתו נראה דתלוי בפלוגתא בהירושלמי פסחים פ"ח ה"ד דרב הונא ס"ל דמה שממנה אח"כ אחרים על פסחו הוא משום דבשעת הפרשה אפרשיה לכל מי שיתמנה עליו אח"כ וזעירי סבר התם דהמינוי הוא אח"כ א"נ לר"ה בממנה אחרים על פסחו איכא הפרשה לחובתו דהמינוי הוא למפרע אבל לזעירי דהמינוי הוא אח"כ ע"כ א"צ הפרשה לחובתו, והנה בירושלמי שם מייתינן ראיה לזעירי דהמינוי הוא אח"כ מההיא דלר"י בעינן שישאר על הפסח אחד מבני חבורה הראשונה ואי המינוי חל למפרע א"כ הכל כבני חבורה הראשונה וכן מההיא דנמנו וחזרו ונמנו אם אין לכולן כזית דהראשונים יצאו והשניים לא יצאו ולר"ה כולן שוין ע"ש [ולר"ה דס"ל דהמינוי חל למפרע ואף אם לא נשתיירו מבני חבורה הראשונה ג"כ מהני לר"ה משום דהחבורה השניה חשיב חבורה הראשונה שההפרשה היתה מתחילה גם עליהן כדאמרינן בירושלמי יש לעיין איך יכול להפריש פסח על חברו שלא מדעתו הא אמרינן בנדרים ל"ו הפריש פסח על חברו לא עשה ולא כלום וצ"ל כיון דנתמנה אח"כ וגלי דעתיה דניחא ליה אמרינן מדניחא ליה השתא למפרע נמי ניחא ליה אך לכאורה זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת אי מהני מה דניחא ליה אח"כ למפרע וכדאמרינן שם בהתורם שלא מדעת כו']

אמרינן בפסחים פ"ח דאין נמנין על ב' פסחים כאחד היינו לאכול מאיזה שירצה ובירושלמי אמרינן דהנמנה על ב' פסחים אוכל מזה שנשחט ראשון, והנה אמרינן (צ"ח ע"ב) חבורה שאבד פסחה כו' והלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלין עמו משלו ואם שלהם נשחט ראשון הם אוכלין משלהם והוא אוכל משלו ואם אינו ידוע איזה מהם נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד הוא אוכל משלו והם אין אוכלין עמו ושלהם יוצא לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני וכתב המהרש"א ז"ל בנשחטו שניהם כאחד הטעם לפי שא"א לצמצם ושמא שלו נשחט ראשון וא"א להם לאכול משלהם תדע דאי נימא דאפשר לצמצם שנשחטו כאחד היאך יוצאין בפסח זה והרי אין נמנין על ב' פסחים כאחד ע"ש, והנה במעילה ז' על הא דאמר ר"ע במפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה כו' כשם שדמה פוטר את בשרה כן הוא פוטר את בשר חברתה אמרינן בגמרא כי אמר ר"ע בב"א אבל בזא"ז ל"א וכתבו התוס' שם אלא ששחט שניהם בב"א יש להסתפק אם ר"ל בסכין ארוכה או אפילו בזא"ז קרי ליה בב"א כגון שחט זא"ז וקיבל בזא"ז קודם שיזרוק ע"ש ורש"י ז"ל כתב שם אלא ששחט שניהם בב"א כגון ששחטום ב' כהנים כאחת אבל בזא"ז לא אמר ר"ע משום דבשעה ששחט הראשונה מיד נעשית השניה מותר חטאת כו' דס"ל לרש"י ז"ל כהאי לישנא בתוס' דבעינן דוקא שחיטה בב"א אבל שחט בזא"ז כיון ששחט הראשון נעשה השני מותר חטאת אך יש לעיין הא א"א לצמצם שישחטו שניהם בב"א וכמ"ש המהרש"א ז"ל א"כ אחד מהם מותר חטאת, והנה התוס' שכתבו דמיירי ששחט בסכין ארוכה נראה דכוונו בזה להא דא"א לצמצם ולפיכך כתבו ששחט שניהם בסכין ארוכה ולא כתבו ששחטום ב' כהנים כאחד דבסכין ארוכה ל"ש א"א לצמצם דזה שייך רק על ב' מעשים דא"א לכוין שיהיו שניהם כאחת אבל בשוחט שניהם בסכין ארוכה ע"י מעשה אחד ל"ש א"א לצמצם אבל רש"י ז"ל שפ' ששחטום ב' כהנים כאחד יש לעיין הא א"א לצמצם והתם אמרינן אליבא דר"ע ור"ע ס"ל בבכורות גבי ילדה שני זכרים דא"א לצמצם ע"ש וצ"ע

ובעיקר מ"ש המהרש"א ז"ל דאי היה אפשר לצמצם שנשחטו שניהם כאחד לא היו פטורין מפסח שני דאין נמנין על ב' פסחים כאחד יש לעיין הא זה דאין נמנין על ב' פסחים כאחד הוא ע"מ לאכול אח"כ מאיזה שירצה ולומר איגלאי מילתא למפרע שיצא בו בשעת שחיטה ומשום דאין ברירה כדאמרינן (פ"ח ע"ב) א"כ זה אינו דין בפסח דאין נמנין על ב' פסחים כאחד רק כמו בכל התורה דאין ברירה אבל מנ"ל בנמנה על ב' פסחים ושחטו שניהם כאחד דאינו יוצא כלל, ונראה הטעם דאינו יוצא דהנה התוס' כתבו שם על הא דאמרינן דפטורין מפסח שני ואע"ג דאין ראוין לאכילה דל"ד להא דאמר לעיל שכח לפני זריקה