מקדש דוד חלק ב רמא

לפדיון כדאמרינן בחולין שם וכיון דהוא בזמנו וראוי לפדיון ועומד לדמי פסח א"כ לכ"ע בעי עקירה א"כ בשחטו לשם פסח אמאי כשר וצ"ע ודוחק גדול לומר דדוקא אם היה ראוי קודם בעצמו לפסח ואח"כ עומד לדמי פסח הוא דבעי עקירה אבל עברה שנתו קודם הפסח דמעולם לא היה ראוי עצמו לפסח רק לדמיו לא בעי עקירה דאי אפשר לומר כן דכיון דעומד הוא לדמי פסח ע"כ תורת פסח עליו דאם ימכר דמיו ממילא הם לפסח א"כ איך אפשר שיהיה עליו שם שלמים ויהיו דמיו לפסח וכיון דליכא עליו שם שלמים אלא פסח איך כשר בלא עקירה

אמרינן בירושלמי מגילה פ"א הי"א גבי מנין לשוחט את הפסח בבמת יחיד כו' רשב"ל אמר דמיירי בשוחט מו' שעות ולמעלן שלא לשמו בשעת היתר הבמות ומקשינן למה לי שלא לשמו דהא אף לשמו פסול בבמת יחיד ומשנינן שלא תאמר שלמים הן והן כשרין דרבותא קמ"ל דאף שוחט שלא לשמו לא אמרינן שהן שלמים וכשרין בבמת יחיד והדר אמרינן שם דשוחט מו' שעות ולמטן היינו שלא בזמנו בבמת יחיד כשרים דשלמים הם ושלמים הבאים מחמת פסח כשרים בבמת יחיד ע"ש והנה יש לעיין איך הוי ס"ד דאם שחטו בזמנו שלא לשמו שלמים הוא וכשר הא פסח ששחטו בזמנו שלא לשמו פסול הוא ואינו נעשה שלמים ונראה לפי מה דאמרינן בשלהי פ' א"ד שאם משכו הבעלים את ידיהם או נטמאו או מתו אי פסח לא בעי עקירה הוי שלמים ואף דשוחטו בזמנו ובעקירה לכ"ע הוי שלמים ואין פסולו רק משום ששחטו אחר תמיד של בין הערבים ומוכח דכל שאינו ראוי להיות עוד פסח וכמ"ש התוס' משום שהניחוהו בלא בעלים אף בזמנו נעשה שלמים ותלי רק אי בעי עקירה, והנה בחולין ל' מקשינן למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף כי נדחו הבעלים לפסח שני אמאי בעי עקירה כיון דשחיט בה פורתא אידחי ליה מפסח אידך כי קא שחיט שלמים קא שחיט וא"כ ה"נ כששוחט בזמנו בבמת יחיד דרשב"ל לטעמיה דס"ל בחולין דאינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ בששחט בה פורתא אינו ראוי עוד לפסח דלהכשר פסח בעינן בבמה גדולה א"כ נעשה שלמים אף בזמנו וכיון דשוחטו שלא לשמו איכא נמי עקירה וס"ד דשלמים קא שחיט וכשר וקמ"ל הכא כמה דמשנינן בחולין שם דנהי דאידחא מפסח מדמי פסח לא אידחי וה"נ כן אך יש קצת לעיין אמאי אינו כשר דהתם בחולין לענין דבעי עקירה שייך לומר כיון דעומד הוא לדמי פסח בעי עקירה לשלמים דעדיין לא אנתיק לשלמים אבל הכא דמיירי בעקירה רק היכא דראוי לפסח לא מהני ביה עקירה בזמנו אבל הכא כיון דאין גופו ראוי לפסח אמאי לא מהני ביה עקירה ומ"ל אם דמיו עומדין לפסח וצ"ע בזה

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ק"פ דזה דשחטו ונודע שמתו הבעלים או שמשכו את ידיהם דישרף מיד הוא דוקא אם שחטו אחר שנודע שמשכו את ידיהם וכן הוא בתוספתא פ"ו ולכאורה מ"ל אם נודע קודם ששחטו או אחר ששחטו וכבר עמד הצל"ח בזה, ונראה דהנה התוס' הקשו שם אמאי ישרף מיד הא הוי פסול בבעלים דטעון עיבוד צורה ותי' כיון דמשכו הבעלים או שנטמאו קודם שחיטה הוי כמו שחטו שלא לאוכליו דהוי פסולו בגופו וס"ל להרמב"ם ז"ל דזה שייך רק אם נודע שמשכו או נטמאו קודם שחיטה דאז איכא מחשבה שלא לאוכליו אבל כשלא נודע קודם שחיטה א"כ השוחט אינו שוחט שלא לאוכליו דהא סבור הוא שי"ל אוכלין ושוחט לאוכליו ואף דהפסח ודאי פסול דפסח שאי"ל בעלים פסול אך זהו הוי רק פסול בבעלים דטעון עיבוד צורה רק כששוחט שלא לאוכליו שהוא פסול מחשבה וכל פסול מחשבה חשיב פסולו בגופו אך פסול מחשבה הוי רק ביודע שאי"ל אוכלין ושוחט א"כ איכא מחשבה שלא לאוכליו, [כתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מפסה"מ אין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה כו' בדבר הראוי לעבודה כיצד מנחת העומר שקמצה שלא לשמה ה"ז כמו שנעשית לשמה כו' מפני שהיא מן השעורים ואין השעורים דבר הראוי לשאר קרבנות כו' והקשה הראב"ד ז"ל א"כ במנחת קנאות אמאי מועלת מחשבה הרי היא ג"כ מן השעורים ואינו ראוי לשאר קרבנות ע"ש, והנה בעיקר יש לעיין א"כ קטורת נמי אמאי מועלת בה מחשבה הא ג"כ אינו ראוי לשאר קרבנות אלא לקטורת אלא ודאי נראה דלא בעינן שיהא ראוי למין קרבן אחר וכיון דהקטורת שחישב עליה ראוי לכל קרבן קטורת שבעולם מקרי ראוי לעבודה ודבר שאינו ראוי לעבודה מקרי שאינו ראוי לעבודה אחרת חוץ מזו שהוא עושה והנה במנחת קנאות דזו השעורים שמחשב עליהן ראויין לכל מנחות קנאות שבעולם הוי כמו קטורת דחשיב ראוי לעבודה ורק במנחת העומר דגרש זה שמחשב עליה אינו ראוי לשום עבודה בעולם חוץ מזו שעושה דאף למנחת העומר של שנה הבאה אינו ראוי דבעינן מן החדש (ועיין לח"מ פ"ח מה' תמידין ה"ב] וכל שאינו ראוי רק לעבודה שהוא עושה מקרי אינו ראוי לעבודה דבעינן שיהא ראוי לשאר עבודות]: ה. קרבן פסח

גרסינן בפסחים פ"ט נמנין ומושכין ידיהם עד שישחט כו' ובשלהי פ' מי שהיה אמרינן ואם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטין והולכין ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא ע"ש

והנה בשקלים פ"ז אמרינן בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' זכרים עולות כו' ר' יהודה אומר הראוי לפסחים לפסחים קודם הרגל ל' יום וכתב הרע"ב והק"ע דהמוצא מקריבו לפסחו וכ"כ בפה"מ שם וכתב התי"ט משום דהוי דבר שאינו עושה ואוכל דשם דמיהן ומניחן היינו דמוכרן לעצמו ע"ש, והנה יש לעיין נהי דיכול למוכרן דזכות הוא לו אך איך יכול להקריבו לפסחו הא ר' יהודה ס"ל דבעינן דוקא אחד מחבורה הראשונה קיים והכא אינו יכול להקריבו בשביל הבעלים הראשונים דהא אינו יודע מי הם ואין יכולים לאכול ממנו והבעלים שם מתכפרין באחר א"כ איך יכול המוצאו להקריבו לפסחו וצע"ג

הנה בפסח יש חידוש משא"כ בשאר קרבנות שיכול למנות אחרים על פסחו שהפריש כבר ויכולים להתכפר בו אף שלא היתה ההפרשה מתחילה לתובתם ונראה מזה דפסח שאני משאר קרבנות חובה דלא בעינן בפסח הפרשה לחובתו הנה ביומא ס"ה גבי בני העיר ששלחו את שקליהם כו' מייתינן פלוגתא דר"י ורבנן אי חובות של שנה זו קריבות בשנה הבאה וכן בפר ושעיר של יוה"כ שנאבדו אי קריבות לשנה הבאה תלינן בפלוגתא זו והדר מייתינן התם פלוגתא דתנא חדא פסח שלא קרב בראשון יקרב בשני בשני יקרב בשנה הבאה ותניא אידך לא יקרב היינו לשנה הבאה וטרחינן לאוקמא טעמא דמ"ד לא יקרב לשנה הבאה אי משום דס"ל דשנה בקדשים הוא י"ב חודש וא"כ עברה שנתו א"נ משום תקלה ע"ש ואמאי לא מוקמינן כרבנן דחובות של שנה זו אינן קרבין בשנה האחרת ולפ"ז אתי שפיר דהטעם דחובות של שנה זו אין קריבין בשנה האחרת הוא משום דמחוסר הפרשה לחובה זו וכיון שהפרישו לחובת שנה העברה אי אפשר להקריבו לחובה של שנה זו ור"י סבר כיון דמ"מ מין חובה אחת הן מהני משנה זו לשנה האחרת אך זה שייך רק בשאר קרבנות דבעינן הפרשה לחובתו אבל בפסח דלא בעינן הפרשה לחובתו דאם הפריש פסח לעצמו יכול אח"כ למנות אחרים אף שלא הפריש בעדן לכ"ע אפשר להתכפר בו בשנה האחרת ובזה אתי שפיר ג"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל