מקדש דוד חלק ב רלט

אינן מחוייבי כפרה דאין ראוין לאכילה דאין בידם לתקן נפשם ומשום הפסול המיוחד בפסח דמחשבת ערלים פוסלת בזה מקצת ערלה אינה פוסלת יש לחקור להרמב"ם ז"ל דשוחט פסח לשם חולין פסול אי שחט שלא בזמנו פסח לשם חולין אי הוי עקירה כיון דבזמנו הוא פסול ובפסחים ס' גבי שינוי בעלים תלינן זה בזה דכל שבזמנו הוא פסול שלא בזמנו הוי עקירה ע"ש]

ב) כתבו התוס' פסחים (ס"א ע"א) ד"ה ואתקש דשלא למנויו אין זה שינוי בעלים רק פסול מיוחד בפסח דהא בשחיטה ליכא פסול דשינוי בעלים ובפסח פסול משום שחיטה שלא למנויו ע"ש ונראה דבעיקר המחשבה יש ג"כ חילוק בין שלא למנויו לשינוי בעלים דבשינוי בעלים המחשבה לשם אחרים זהו הפוסלו משא"כ בשלא למנויו בפסח לא מה שמחשב לשם אחרים זהו הפוסלו רק מה שאינו מחשב להמנוים דהא אמרינן בשלהי אלו דברים שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידיהם דישרף מיד ואמרינן שם אי פסח בעי עקירה שפיר דישרף מיד דהוי פסולו בגופו וכתב רש"י ז"ל שם דעכשיו שלא עקר שם פסח ממנו ישרף מיד דהו"ל פסח שנשחט שלא למנויו וכ"כ התוס' שם דאין זה פסול בבעלים דכל שמשכו הבעלים קודם שחיטה הו"ל כמו ששחטו שלא לאוכליו דחשיב פסולו בגופו ע"ש ואי נימא דהפסול שלא לאוכליו ושלא למנויו הוא במה ששוחטו לשלא לאוכליו או לאחרים שאין מנוין עליו מה שייך למיפסל הכא משום שחיטה שלא לאוכליו ושלא למנויו הרי הכא לא שחט לאחרים רק שלא היו בעלים על הפסח בשעת שחיטה ולאחר ששחטו נודע זאת שמשכו קודם ומוכח דשלא לאוכליו ושלא למנויו הפסול מה שהשחיטה אינה לאוכליו ולמנויו וא"כ כיון דלא היו בעלים להפסח בשעת שחיטה א"כ לא היתה השחיטה לאוכליו ולמנויו דבפסח בעינן שתהא השחיטה לאוכליו ולמנויו בפועל היינו להבעלים הראוין לאכילה או סתמא דסתמא נמי לאוכליו ולמנויו קאי, והנה לפ"ז בשוחט וחישב רק שאינו שוחט לאוכליו ולבעליו פסול משום דבעינן שחיטה לשם בעלים הראוין לאכילה בפועל וכן מוכח להדיא מהירושלמי דבעינן שחיטה למנויו בפועל דאמרינן שם פ"ה ה"ג בשחטו להתכפר בו חצי חבורתו פסול דנעשה כמתפיס כפרתן של אלו לאלו ומתוך שלא נתכפרו אלו לא נתכפרו אלו ע"ש דאלו שלא שחט עבורן לא נתכפרו ומתוך שלא נתכפרו אלו לא נתכפרו אף אלו ומאן דפליג התם ס"ל רק דאלו אין תלוים באלו אבל אלה שלא שחט עבורן לכ"ע לא נתכפרו ע"ש ואע"ג דהכא לא שינה למי שאינן מנוין שלא שחט לאחרים ומוכח דבעינן שישחוט על המנוים ואם לא שחט עליהן פסול, והנה בזה אפשר ג"כ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דפסח לשם חולין פסול ומשום דהוי כמו שלא למנויו דפסול דכיון דשוחטו לשם חולין א"כ אינו שוחטו למנויו וזה בשוחט פסח לשם קרבן אחר דאצטריך קרא דפסול משום דלשם קרבן אחר אינו כמו שלא למנויו דשלא למנויו היינו שלא לשם בעלים כיון דשאר קרבנות ג"כ י"ל בעלים א"כ בשוחטו לשם זבח אחר אין זה מחשבה שהשחיטה אינה לשם בעלים א"כ אצטריך קרא דנפסל משום שינוי קדש אבל לשם חולין דל"ש בעלים בחולין לכפרה וכיון דשוחטו בפי' לשם חולין א"כ ליכא שחיטה לבעלים בפועל ובפסח בעינן שחיטה לבעלים בפועל דהיינו למנויו

כתב רש"י ז"ל פסחים ס' גבי שחטו שלא לאוכליו דמיירי לזקן או לחולה ואין מנוין עליו אלא הן והקשו בתוס' א"כ מאי איריא שלא לאוכליו אפילו בסתם נמי פסול וכתבו דנראה דמיירי דיש נמי מנוין אחרים ע"ש ובטעם רש"י ז"ל שכתב דמיירי שאין שם מנוין אחרים נראה משום ההיא דירושלמי דשוחט לחצי חבורתו פסול דנעשה כמתפיס כפרתן של אלו לאלו ומתוך שלא נתכפרו אלו לא נתכפרו אלו א"כ אי מיירי דאיכא מנוין אחרים והוא שוחט לזקן או לחולה א"כ מאי איריא שלא לאוכליו תי"ל אפילו אם היו ראוין לאכילה ג"כ פסול משום ששחט רק לחצי חבורתו ואם שחט לכולן ה"ה לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר מש"ה פי' דאין שם אלא זקן או חולה ואין שם מנוין אחרים דאם היו ראוין לאכילה היה כשר כיון דשחט לכל החבורה

כתבו התוס' פסחים ס"א על הא דאמרינן פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים נעשה כמו שאי"ל בעלים בזמנו ופסול תימא לר"י ל"ל למימר נעשה כו' לימא דפסיל משום דאין כאן עקירה ואי לא חייש להני פרכי וסבר דדמי לשינוי קדש הואיל ופוסלו בזמנו וחשיב עקירה א"כ אמאי הוי כמי שאי"ל בעלים בזמנו כו' ואור"י דהכי פי' אפי' לתנהו להני פרכי מ"מ לא הוי עקירה דנעשה כפסח בזמנו שמתו בעליו דאמר בסוף אלו דברים דבעי עקירה וכששחטו סתם פסול אעפ"י שהוא כמפרש שלא לשם בעליו שהרי מתו ה"נ שלא בזמנו שינוי בעלים לא חשיב עקירה ע"ש, והנה קשה טובא אי אי"ל בעלים מה שייך שינוי בעלים הא אמרינן דאין שינוי בעלים לאח"מ כיון דאי"ל בעלים ל"ש שינוי בעלים ומאן דס"ל יש שינוי בעלים לאח"מ היינו דס"ל דהיורש בעלים א"כ בפסח בזמנו שמתו בעליו ושחטו סתם ממ"נ כיון דחשבינן דאי"ל בעלים ומש"ה בשוחטו סתם הוי כמפרש שלא לשם בעלים כמ"ש בתוס' כיון דאי"ל בעלים ל"ש שינוי בעלים וזה דבעינן למימר דשינוי בעלים יהיה חשיב עקירה הוא משום דהוי פסול בזמנו א"כ בעינן שיהא באופן הפוסל, ונראה דכוונת התוס' אינו משום שינוי בעלים דעלמא רק משום דהוי שלא למנויו דהא אמרינן בפ' א"ד שם במתו הבעלים או שמשכו קודם שחיטה כיון דבעי עקירה הוי פסולו בגופו דחשיב כמו שחיטה שלא למנויו כמ"ש רש"י ז"ל דכיון דליכא בעלים עליה וליכא מנוים א"כ השחיטה שלא למנויו וס"ל להתוס' דאם שינוי בעלים חשיב עקירה משום דפסול בזמנו ה"נ שלא למנויו כיון דהוי מחשבה הפוסלת בזמנו הוי עקירה וזה דבעלמא הפסח ששחטו שלא למנויו פסול הוא משום דפסח בזמנו כשהוא ראוי להקרבה לא מהני ביה עקירה ורק הכא שמתו הבעלים קודם שחיטה או שמשכו את ידם דבכה"ג מהני עקירה אף בזמנו כדאמרינן שם א"כ כששוחטו שלא למנויו כיון דהיא מחשבה הפוסלת בפסח הוי עקירה אי אמרינן דשינוי בעלים הוי עקירה וכיון דאמרינן שם שהוא פסול מוכח דשינוי בעלים לא חשיב עקירה וזה נראה ג"כ ממ"ש התוס' דכיון שמתו הבעלים אף ששוחטו סתם הוי כמפרש שלא לשם בעלים והא בשינוי בעלים בעינן דוקא שיחשוב על הזריקה היינו בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשם בעלים וכיון דמיירי הכא ששחטו סתם א"כ לא חשב על הזריקה שום דבר א"כ מה שייך דהוי כמפרש שלא לשם בעלים וע"כ משום שלא למנויו הוא ובזה לא בעינן שיחשוב על הזריקה ובשלא למנויו לא בעינן ג"כ שיחשוב לשם בעלים אחרים רק כל שלא היתה השחיטה לשם בעלים בפועל פסול וכיון דליכא בעלים הוי שחיטה שלא למנויו ופסול

ג) בזבחים ט' פליגי ר"י ור"ל בשחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה אי פסול ע"ש ויש לחקור לר"י דאמר פסול דמחשבין מעבודה לעבודה אי הפסול משום דהוי שחיטה שלא לשמה כיון דבשעת שחיטה חשב מחשבת שלא לשמה אפילו על עבודה אחרת חשיב שחיטה שלא לשמה או הוי כזריקה שלא לשמה כיון דשחט ע"מ לזרוק שלא לשמה איכא מחשבת זריקה שלא לשמה ולא בעינן דוקא שיחשוב בזו עבודה עצמה אלא אפילו חישב בשעת עבודה אחרת ג"כ מהני והוי זריקה שלא לשמה. והנה הרמב"ם ז"ל כתב פט"ו מפסה"מ ה"י שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה ה"ז פסולה לפי שמחשבין מעבודה לעבודה וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה ע"ש היינו דס"ל דהפסול הוא בזריקה ולא בשחיטה דהוי כאילו חשבה בשעת זריקה, והנה יש לעיין