מקדש דוד חלק ב רלח

לא עלתה לבעלים לחובה ע"ש א"כ ה"נ בשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו דכשר ולא עלה לבעלים לשם חובה

הנה האור שמח פט"ו מפסה"מ ר"ל דז"ש הרמב"ם ז"ל שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין יוצא בו ידי חובתו ט"ס הוא בהרמב"ם ז"ל וצ"ל ואדם יוצא בו ידי חובתו ומשום דלא מצינו פסח שיהא כשר ולא יצא בו י"ח ע"ש אך אי אפשר לומר כן דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה מוכרח לסבור דפסח אף אם אינו יוצא ידי חובתו מ"מ כשר הוא מדמפלגי רבה ור"ח בשחטו למולים לזרוק דמו לערלים בונרצה לו לכפר עליו חבירו דומיא דידיה מי שמחוייב כפרה כמותו לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא הא כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף אם אינו מחוייב כפרה כמותו ג"כ לא עלה לבעלים לחובה א"כ בפסח הוא פסול ואיך אמרינן הכא שהוא כשר וע"כ דאף בפסח כשר אף אם לא עלו לשם חובה, והנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל ל"ק קושית התוס' שם לר"ח דס"ל דערל בר כפרה הוא הואיל ובעי מתקן נפשיה ומקשינן ומי אי"ל לר"ח הואיל כו' ומשנינן כי לי"ל הואיל הנ"מ לקולא אבל לחומרא אי"ל הואיל והקשו בתוס' מדמפלגינן בין לקולא בין לחומרא ע"כ הוא רק מדרבנן וכיון דמדאורייתא הקרבן כשר איך מייתי חולין בעזרה ותי' דאינו זורק את הדם וממילא יכול להתכפר באחר ע"ש ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר בפשוטו דאפילו מדאורייתא דלא אמרינן הואיל ולא חשיב בר כפרה נהי דהקרבן כשר אך לא עלו לבעלים לשם חובה א"כ אף מדאורייתא צריך להביא קרבן אחר וליכא חולין בעזרה

והנה יש לעיין בשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו אמאי כשר לפסול משום שהקריבו אחר תמיד של בין הערבים כיון דלא עלה לשם חובה, והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא בפי' דאם שחט קרבן אחר תמיד של בין הערבים דנפסל מיהו כתב בפ"ד מהל' ק"פ נטמאו הבעלים או מתו או משכו את ידיהם אפי' מתו או נטמאו קודם זריקת דמים מניחין אותו עד שתעובד צורתו כו' לפיכך אם שחט אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם כו' ה"ז ישרף מיד וכתב הצל"ח דטעם החילוק בין נודע קודם שחיטה שמשכו הבעלים דישרף מיד לנודע אח"כ דטעון עיבוד צורה דס"ל להרמב"ם ז"ל דפסח לא בעי עקירה א"כ במשכו הבעלים ממילא הוא שלמים כדאמרינן בפסחים ע"ג מיהו ס"ל דהיכא ששחטו בזמן הפסח לשם פסח או סתם כיון דאז זמן שחיטה לכל הפסחים הוי כמפרש לשם פסח ואדרבה הוי עקירה משלמים לפסח והוי פסח פסול וזה דוקא בנודע בשעת שחיטה שמשכו הבעלים אבל אם לא נודע הוי עקירה בטעות וכיון דממילא הוא שלמים אינו נעשה פסח פסול ע"ש אך לפ"ז אמאי כתב הרמב"ם ז"ל במשכו הבעלים ונודע אח"כ דטעון עיבוד צורה אמאי פסול ליתכשר לגמרי כיון דשלמים הוא וע"כ כדאמרינן בגמרא שם דאי פסח לא בעי עקירה שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם תעובד צורתו משום פסול של אחר תמיד של בין הערבים א"כ ע"כ אף הרמב"ם ז"ל פוסק כההיא דפסחים דשחטו אחר תמיד של בין הערבים פסול וצ"ע

ובעיקר מ"ש הרמב"ם ז"ל דפסח ששחטו לשם חולין פסול נראה דטעמו הוא מהירושלמי פסחים פ"ה ה"ב דאמרינן שם מנין שהוא צריך לשוחטו לשמו ר' בא בשם רב ואמרתם זבח פסח הוא לומר שאם נשחט לשם פסח הוא פסח ואם לאו אינו פסח ע"ש ומשמע שהוא צריך לשוחטו לשם פסח בפועל ואם לאו אינו פסח ואין זה כשאר שינוי קדש אלא כל שאינו שוחט לשם פסח אינו פסח וא"כ לשם חולין הא ליכא שחיטה לשם פסח, והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ פסחים פ' תמיד נשחט הביא דברי הירושלמי בקיצור וכתב ז"ל כי המחשבה פוסלת בקדשים בד' עבודות כו' ובפרט הפסח והחטאת כאשר נפרש בתחילת זבחים ואמרו בירושלמי מנין שאין שוחטין את הפסח אלא לשמו שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא כו' עכ"ל וכי מאחר שהביא ההיא דתחילת זבחים והתם מייתינן דרשא דואמרתם זבח פסח ל"ל לאתויי ההיא דהירושלמי ולזה כוון הרמב"ם ז"ל דמהירושלמי נראה דצריך דוקא זביחה לשמו בפועל

הנה לפמ"ש להרמב"ם ז"ל דלזרוק דמו שלא לאוכליו חשיב שינוי בעלים רק דאינו נפסל משום דאינו מחוייב כפרה כמותו נראה דזהו נמי טעמו של הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ב מהל' ק"פ ה"ו שחטו למולים וזרק דמו לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה לפי שהיא עיקר הקרבן והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דמקצת ערלה אינה פוסלת ע"ש וטעמו של הרמב"ם ז"ל הוא דזריקה לשם ערלים פסול משום שינוי בעלים כדאמרינן בגמרא בשחטו למולים שיתכפר בו ערלים דפליגי רבה ור"ח בונרצה לו לכפר עליו ולא על חברו מי שמחויב כפרה כמותו וסבר ר"ח דערל חשיב מחוייב כפרה כמותו דאי בעי מתקן נפשיה, והנה רש"י ז"ל כתב שם דמיירי בערלים שאינם מנוין עליו אך הרמב"ם ז"ל אינו מחלק בערלים בין מנוין לשאינן מנוין כיון דאינו מתכפר בהאי פסח אינו בעלים עליו ובדין שינוי בעלים נראה דאם זרק לשם בעלים ושלא לשם בעלים פסול וכמו בשינוי קדש שחטו לשמו ושלא לשמו פסול כיון דקי"ל כר"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס רק בדיני פסח דאיכא פסול מיוחד שלא לאוכליו וכן לערלים לאוכליו ושלא לאוכליו כשר דנפקא לן מקרא וכן מקצת ערלה אינה פוסלת אך זה דוקא בשחיטה דזהו פסול מיוחד בפסח אבל בזריקה שהוא שינוי בעלים שזהו פסול בכל הקרבנות ולמולים ולערלים הוי לשם בעלים ושלא לשם בעלים והוי כמו בשינוי קדש לשמו ושלא לשמו דפסול וכן בחטאת אם יזרוק לשם בעלים ושלא לשם בעלים יהיה פסול, והנה הלח"מ כתב שם דיש פלוגתא בין הרמב"ם ז"ל והתוס' דלהתוס' אין חילוק בין שלא לאוכליו לערלים והחילוק הוא רק בין זרקו שלא לאוכליו או לערלים ובין שחטו ע"מ לזרוק שלא לאוכליו או לערלים והרמב"ם ז"ל אינו מחלק בין שחט ע"מ לזרוק ובין זרקו ומחלק רק בין שלא לאוכליו ובין ערלים ע"ש והטעם דמחלק הרמב"ם ז"ל בין שלא לאוכליו לערלים הוא כמ"ש דשלא לאוכליו כיון דאינו מחויב כפרה כמותו כשר רק לא עלה לשם חובה ולערלים כיון דחשיב מחוייב כפרה דאי בעי מתקן נפשיה וכדאמרינן בגמרא פסול ואף למולין וערלים פסול מדין שינוי בעלים

והנה לרש"י ז"ל שכתב דשלא לאוכליו לא הוי שינוי בעלים שהן מנוין וכן בערלים חילק בין ערלים שאינן מנוין דחשיב שינוי בעלים לערלים מנוין קשה מה שייך בעלים שלא לאוכליו דאין ראוין לא להתכפר בו ולא לאוכלו וכן בערלים ולמאי הלכתא הן בעלים ונראה לרש"י ז"ל כיון דהאי ערל או שאינו ראוי לאכילה אם הוא מנוי עליו יכול למכור ולמנות אחרים על חלקו וכיון די"ל יד בהפסח סגי בהכי לענין דאם שחט עליו דלא חשיב שינוי בעלים מיהו בעיקר אם יכול למנות אחרים על חלקו נראה דאם בשעת מינוי היה ראוי לאכילה ואח"כ חלה ודאי יכול למנות אחרים על חלקו כיון שהמינוי שלו היה כדין יכול למנות אחרים דלא הפסיד זכותו בהפסח וכן ערל יכול להמנות על הפסח לפי שבידו למול אך מי שמתו אחיו מחמת מילה שאינו ראוי למילה וכן אם היה זקן בשעת מינוי שאינו ראוי לאכילה יש להסתפק טובא אם שייך בו מינוי כלל

כתב הכ"מ שם להרמב"ם ז"ל דשחטו למולים וזרק דמו לשם מולים וערלים דפסול זה דאמר רב אשי דמקצת ערלה אינה פוסלת ל"ש בשחיטה ול"ש בזריקה לא אמר הכי אלא בדרך דילמא ע"ש, והנה משכחת לה שפיר זה הדין אף אליבא דאמת דאם היו ערלים שאינם ראוין ג"כ לאכילה משום זקן או חולה דמשום שינוי בעלים א"א לפוסלו דהא