מקדש דוד חלק ב רלז

בעה"פ בה' שעות לר"י אף דמותר להאכיל לבהמתו לא קדשה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"ש ואף דהקדיש חמץ הוא לקדשי ב"ה ואף דהתם מתחילת הקדשו אינו ראוי רק לכלבים שהרי הקדיש בה' שעות מ"מ אין פודין אותו והנכון דהרמב"ם ז"ל פסק כר' אושעיא בתמורה דמקדיש טרפה למזבח כיון דלא חל עליה קדוה"ג פודין אותו אף לכלבים שהרי הרמב"ם ז"ל פסק להדיא בפ"א מהל' א"מ הי"א דאם קדם מומן להקדשן נפדין לאחר מיתה והיינו לכלבים כמתני' דבכורות י"ד ולא כהתוס' שבועות י"א שכתבו דמתני' דבכורות הוא רק מדאורייתא דס"ל להרמב"ם ז"ל דכל שלא קדוש קדוה"ג פודין אותו לכלבים: ד. לשמה

אמרינן בזבחים במחשבת שינוי בעלים דפסול דכתיב וכפר עליו ולא על חברו ובעינן חברו דומיא דידיה במחויב כפרה כמותו, והנה בפסחים ס"ח פליגי רבה ור"ח בשחטו למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים ואמרינן בהאי קרא קמיפלגי ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חברו חברו דומיא דידיה מה הוא דבר כפרה אף חבירו דבר כפרה לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא ור"ח סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשיה ומקשינן ומי אי"ל לר"ח הואיל כו' ע"ש ואע"ג דלכ"ע ערל חייב בפסח דהא אמרינן ערל שלא מל ענוש כרת ומוכח מזה דלשינוי בעלים לא סגי מה שחברו הוא חייב בהקרבן ובעינן ג"כ שיהא ראוי להביאו וכיון דערל אינו ראוי להביאו קודם שיתקן נפשיה לא מקרי בר כפרה כמותו ולר"ח הוא רק משום דבידו לתקן נפשיה ולהביאו ותלוי אי אמרינן הואיל, והנה לפ"ז יש לעיין דאמרינן בפ"ק דזבחים חטאת ששחטה על מי שאינו מחויב כלום פסולה שאי"ל אדם בישראל שאינו מחוייב עשה וחטאת מכפרת על עשה וקשה נהי דחטאת מכפרת על עשה ומקרי מחוייב חטאת מ"מ הא אי אפשר לו להביא החטאת על העשה דרק מקופיא מכפרת וכיון דא"י להביא החטאת בשום אופן אמאי פוסל דהא ערל אף דמחויב בפסח דאם לא מל ענוש כרת רק כיון דא"י להביא קודם שיתקן נפשיה לא מקרי מחויב כפרה כמותו כ"ש הכא שא"י להביא החטאת בשום אופן וצע"ג, ואפשר דזהו טעם של הרמב"ם ז"ל שכתב פט"ו מפסה"מ ה"ט שחטה לשם מי שאינו מחויב קרבן כלל פסולה שמא מחוייב הוא ואינו יודע ע"ש ולא כתב הטעם שאי"ל אדם בישראל שאינו מחוייב עשה והרמב"ם ז"ל בעצמו כתב שם לקמן זה הטעם גבי עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל דלא עלה לבעלים לשום חובה משום דאי"ל אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ועמד שם הכ"מ למה לא כתב הרמב"ם ז"ל גבי חטאת הטעם שאי"ל אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ע"ש, ונראה דהרמב"ם ז"ל סמך על ההיא דפסחים דמוכח דלא סגי במה שהוא מחוייב הקרבן ובעינן נמי שיהא ראוי להקריבו א"כ מי שמחוייב עשה א"י להקריב חטאת ומש"ה כתב טעם אחר דשמא מחוייב הוא ואינו יודע דהיינו שמא מחוייב הוא בחטאת דכיון דכי אתידע ליה ראוי להבאה מקרי מחוייב כפרה כמותו, ולקמן בעולה ששחט ע"מ שאינו מחוייב כלום כתב הרמב"ם ז"ל שפיר הטעם לפי שאי"ל אדם בישראל שאינו מחוייב עשה דכיון דמחוייב עשה א"כ ראוי הוא להביא עולה וחשיב מחוייב כפרה כמותו, [הקשו התוס' זבחים ד' על הא דאמרינן דשינוי בעלים אינו לאח"מ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא למאי נ"מ אם עלה לשם חובה או לא ותי' דנ"מ שאם הפריש ב' שלמים או ב' עולות לאחריות ופירש שאם אחת מתה או אבודה השניה תהיה קריבה עולה כדין הראשונה כו' וכי מתו בעלים ועשה יורש אחת שלא לשמה ה"ה כאילו נאבדה כו' אבל אם לא פי' אלא סתם הפריש שתים לאחריות אפילו נעשית הראשונה כתיקנה הוי שניה רועה ודמיה קרבי עולה ע"ש ויש לעיין אמאי תרעה ודמיה קרבי עולה אמאי היא עצמה לא תקרב עולה דהא מותר עולה עולה כדאמרינן פ"ב דשקלים]

כתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מפסה"מ הי"א פסח ששחטו במחשבת שינוי השם בין ששינה את שמו לשום זבח אחר בין ששינה לשם חולין פסול ועיין במל"מ שתמה על הרמב"ם ז"ל לשם חולין אמאי פסול ע"ש, והנה בפשוטו היה נראה לומר כיון דבעלמא לשם חולין כשר ואינו מרצה א"כ בפסח כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה א"כ אסור לאכול ממנו דאין הפסח נאכל אלא למנויו וכיון דאינו ראוי לאכילה הפסח פסול דפסח שאי"ל אוכלין פסול אך אי אפשר לומר כן דא"כ ל"ל קרא בפסח שלא לשמו לעכב תי"ל כיון דבשאר קרבנות לא עלו לשם חובה א"כ בפסח הוא פסול שאי"ל אוכלין

ונראה לומר הטעם דפסח ששחטו לשם חולין פסול הוא משום שהקריבו אחר תמיד של בין הערבים וכדאמרינן בפסחים ע"ג בשחט ונודע שמשכו הבעלים את ידם דלמ"ד לא בעי עקירה ושלמים הוא הפסול הוא משום אחר תמיד של בין הערבים ואע"ג דפסח הותר אחר תמיד של בין הערבים זהו רק בפסח שעולה לחובה ולא שהוא רק נדבה וכמו מנחת העומר שקמצה שלא לשמה דאמרינן בפ"ק דמנחות דפסול דאינו ממשקה ישראל דחדש הוא ואף דחדש הותר במנחת העומר זהו רק במנחת העומר שעלה לחובה אבל זהו שהוא רק נדבה חזר לפסולו של ממשקה ישראל וה"נ בפסול של אחר תמיד של בין הערבים ולא תקשה דל"ל קרא דפסח שלא לשמו פסול תי"ל כיון דלא עלה לחובה א"כ פסול משום אחר תמיד של בין הערבים דפסול דלאחר תמיד של בין הערבים הוא רק פסול דרבנן כמ"ש התוס' מנחות מ"ט וביומא כ"ט א"כ שפיר אצטריך קרא לעכב

אך יש לעיין שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ק"פ ה"ו שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה ע"ש ואמאי כשר כיון דאינו יוצא בו ידי חובתו לפסול מפני שהקריבו אחר תמיד של בין הערבים, והנה בעיקר יש לעיין על דברי הרמב"ם ז"ל שם דהוא הפך הברייתא פ' כ"צ ע"ח דאמרינן שם דאדם יוצא בו ידי חובתו וצ"ל דגרסא אחרת היה לו להרמב"ם ז"ל בהברייתא אך יש לעיין בטעם הדבר כיון דהפסח כשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה אמאי אינו יוצא בו ידי חובתו ונראה דקשה לו להרמב"ם ז"ל אמאי אין מחשבת אוכלין בזריקה לפסול משום שינוי בעלים ורש"י ז"ל עמד בזה (ס"א ע"א) וכתב ואני שמעתי שינוי בעלים אינו בזריקה כדאמרינן אין מחשבת אוכלין בזריקה ואי אפשר לומר כן דמחשבת שלא לאוכליו מנוין עליו הן ובשחיטה הוא דגלי רחמנא ולא בשאר עבודות אבל מחשבת שלא למנויו דהיינו שינוי בעלים עיקרה בזריקה כו' ע"ש אך דוחק גדול הוא דשלא לאוכליו חשיבי בעלים דהא אין ראוין להתכפר בו ונדחין לפסח שני ואיך שייך להיות בעלים על הפסח כיון דאינו ראוי לא להתכפר בו ולא לאוכלו והטעם דאין מחשבת אוכלין בזריקה ואינו נפסל משום שינוי בעלים ס"ל להרמב"ם ז"ל משום דבשינוי בעלים בעינן שיהא מחוייב כפרה כמותו ושלא לאוכליו כיון דאין ראוין לפסח אינו מחויב כפרה כמותו ואף דפליגי רבה ור"ח בשחטו שיתכפר בו ערלים אי חשיב מחוייב כפרה כמותו ערל שאני דאי בעי מתקן נפשיה כדאמרינן בגמרא שם אבל שלא לאוכליו ודאי אינו מחוייב כפרה כמותו והנה הרמב"ם ז"ל לשיטתיה שכתב פט"ו מפסה"מ ה"ח דאם שחטו ע"מ שאינו מחוייב כפרה כמותו כשר אך