מקדש דוד חלק ב רלו

קאתיא והתוס' בכורות (ט"ז ע"א) ד"ה ותמורה כתבו בפשיטות דקרבה ע"ש, והנה אמרינן בירושלמי פ"ב דנזיר ה"א דתחת משמש לשון חילול ולשון תמורה ובקדשי מזבח שקדם הקדשן את מומן ואמר זו תחת זו בא להקריב תמימה אומר לו לדמים קדשה בא לאכול בע"מ אומר לו לתמורה קדשה דכיון דהוי ספק חילול ספק תמורה א"י להקריב התמימה שאמר עליה זו תחת זו דשמא אין זה תמורה אלא חילול ולא קדשה רק לדמים וא"י לאכול הבע"מ שמא אין זה חילול כ"א תמורה והוא ותמורתו קדש ע"ש ומוכח דאם לשון תמורה הוא היתה התמימה קריבה ואף שהיא תמורת בע"מ ומוכח דתמורת בע"מ קרבה, (יש לחקור בוולדות בע"מ שנתעברו קודם מום אמן ונולדו לאחר מומה קודם פדיונה אם ג"כ קדשי רק לרעיה או דהכא קדשי ליקרב דהטעם דולדות בע"מ קדשי לרעיה הוא משום דמכח קדושה דחויה קאתיא אבל הנך דנתעברו קודם למום אמן למ"ד במעי אמן הן קדושין א"כ כשחלה עליהן הקדושה לא היתה קדושה דחויה, ואפשר לפמ"ש רש"י ז"ל (תמורה כ"ה ע"א) למ"ד במעי אמן הם קדושים משעת התחלת יצירתה כל פורתא ופורתא קדיש א"כ מה שנתוסף על הוולד לאחר שהוממה אמו הוא מכח קדושה דחויה]

כתבו התוס' תמורה (כ"ד ע"ב) ד"ה קסבר דלמ"ד וולדות קדשים במעי אמן הן קדושין חלה קדושה על טומטום ואנדרוגינוס דנחתא קדושת האם עלייהו משעה שנמצאו ועדיין לא היו בע"מ ע"ש היינו דלמ"ד במעי אמן הם קדושים הוי לעולם בוולדות קדשים קדמה הקדשן את מומן, והנה יש לעיין איך פרכינן בבכורות (י"ד ע"ב) לר"א דאמר מנין לזובח בהמת בע"מ בבמת יחיד כו' שנאמר לא תזבח כו' אם אינו ענין לבמה גדולה כו' תנהו ענין לבמת יחיד ופרכינן אימא תנהו ענין לוולדות קדשים דסד"א הואיל וקדושין כשהן בע"מ כשהן בע"מ נמי קרבי כו' ע"ש והא ר"א ס"ל בזבחים ל"ה פיגל בזבח נתפגל שליל דס"ל וולדות קדשים במעי אמן הם קדושין כמ"ש תוס' שם א"כ לדידיה אין שום חידוש בוולדות קדשים לענין בע"מ יותר משאר קדשים דזה דוולדות קדשים קדושין כשהן בע"מ הוא משום דלעולם קדמה הקדשן את מומן א"כ מנא תימא דיקרבו כשהן בע"מ

כתב הרמב"ם ז"ל פ' בתרא דתמורה ה"ח ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שילדה טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטרפה ה"א יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי וולד של זו ודקדק הלח"מ מדלא כתב דירעו עד שיפול בהם מום מכלל דנפדין בלא מום משום דאי"ל מום גדול מהם ע"ש היינו דס"ל דעל פסול של יוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס כלאים וטרפה נפדה כמו על מום וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' א"מ ה"י שכתב בהמה שנולד בה אחת מן הטרפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי מזבח כו' ואעפ"י שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ע"ש ומכלל דבלא טעם דאין פודין הקדשים כו' היו פודין על טרפות והכא ע"כ מיירי בלא מום מדנקט אעפ"י שאינה ראויה לקרבן אלמא דעל טרפות לבד היתה ראויה להפדות מיהו קשה כיון דפסק הרמב"ם ז"ל דקדשים שנולד בהם טרפות אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים א"כ בולדות קדשים בטרפה איך כתב הרמב"ם ז"ל שיפדו וכבר הביא קושיא זו האור שמח ע"ש, והנה נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דיוצא דופן כו' וטרפה בולדות קדשים לא נחתא להו קדוה"ג כלל והוי כמו נטרפו קודם הקדשן דפודין אותן ולא אמרינן בזה אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים כדאמרינן בתמורה י"ז דלא קי"ל התם כשמואל ע"ש וזה דלא חל על טרפה קדוה"ג בולדות קדשים אינו משום דאי"ל מום גדול מזה דהא בולדות קדשים חל קדוה"ג אף על בע"מ א"כ נהי דנפדין מ"מ אין נפדין להאכילן לכלבים אלא ס"ל להרמב"ם ז"ל כמו דאמרינן ביוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס כלאים וטרפה לא מקדישין ולא קדושין אף בתמורה ואף דתמורה חלה על בע"מ ה"נ ס"ל בולדות קדשים אף שחל בהם קדוה"ג על בע"מ על הנך לא חל אך קדושת דמים ס"ל דחל עליהן מדין ולדות קדשים דקדוה"ג דא"א לחול על אלו לא חל אבל קדושת דמים דאפשר לחול חל דהא קדשים שקדם מומן להקדשן דלית בהו אלא קדושת דמים ג"כ ולדותיהן שנולדו קודם פדיונן קדשי כדאמרינן פ"ק דבכורות היינו דקדשי קדושת דמים מדין ולדות קדשים אלמא דשייך קדושת דמים מדין ולדות קדשים א"כ יוצא דופן כו' וטרפה נהי דא"א לחול עליהן קדוה"ג מיהו קדושת דמים דאפשר לחול חל עליהן ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק דוולדות קדשים במעי אמן הן קדושין ס"ל דאף אי במעי אמן הן קדושין ג"כ א"י לחול עליהן קדוה"ג, והנה לפ"ז הא דס"ל לרשב"ג דילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהן כלל ואמרינן משום דס"ל דוולדות קדשים בהוייתן הם קדושים היינו דלדידיה אף קדושת דמים לא נחתא להו, והנה התוס' זבחים קי"ד ר"ל דלרשב"ג רק קדוה"ג לא חל עליהן אבל קדושת דמים חל ודחו זה ע"ש וס"ל להרמב"ם ז"ל דלרבנן הוא כן דמה שחל עליהן הוא רק קדושת דמים ולא קדוה"ג, והנה הרמב"ם ז"ל א"א לפרש כפי' התוס' (כ"ד ע"ב) דטעם החילוק בטומטום ואנדרוגינוס בין אי בהוייתן הן קדושין לבמעי אמן הן קדושין הוא דאי בהוייתן הן קדושין חלות הקדושה הוא אחר שכבר הם טומטום ואנדרוגינוס אבל אי במעי אמן הן קדושין חלות הקדושה הוא קודם שנעשו טומטום ואנדרוגינוס דא"כ אמאי לא נחתא להו נמי קדוה"ג וצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף אי במעי אמן הן קדושין ג"כ הוא לאחר שנעשה צורתן שכבר הם טומטום ואנדרוגינוס ויש לעיין להרמב"ם ז"ל בטעם החילוק בטומטום ואנדרוגינוס בין אי בהוייתן הן קדושין לבמעי אמן הן קדושין כיון דאף אי במעי אמן קדושין חל עלייהו ג"כ רק קדושת דמים א"כ אמאי א"י לחול עליהן קדושת דמים בהוייתן דהא כלאים ודאי מתחילת יצירתה היא כלאים ובכ"ז אי במעי אמן קדושין חלה עליהן קדושת דמים כמ"ש הרמב"ם ז"ל דנפדה אלמא דבולדות חלה קדושת דמים אף אם קדם הפסול לקדושתן א"כ אמאי א"י לחול נמי בהוייתן, עוד יש לעיין ביוצא דופן אמאי לא נחתא ליה קדוה"ג כיון דס"ל במעי אמן הן קדושין ובזה ודאי במעי אמו לא היה בו שום פסול ואמאי לא נחתא ליה קדוה"ג וצ"ל דלעולם ביוצא דופן ס"ל להרמב"ם ז"ל דנחתא ליה קדוה"ג וזה דס"ל דנפדה בלא מום הוא כמ"ש הלח"מ דאין לך מום גדול מזה ונפדה על ידו רק בטרפה שהיא טרפה מבטן ס"ל דלא נחתא ליה קדוה"ג כלל ונפדה להאכילו לכלבים ונראה דה"נ ס"ל בכלאים דמ"ש מטרפה דשניהם פסולן מתחילתן וכן טומטום ואנדרוגינוס ה"ה נטרפה וכן מוכח דס"ל להרמב"ם ז"ל דעל יוצא דופן חל קדוה"ג דהא פסק דהשוחט את החטאת ומצא בו ב"ד חי דאינו נאכל אלא לזכרי כהונה ובנשחטה אמו ה"ה יוצא דופן ופדיון ל"ש התם אע"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל דפודין על יוצא דופן דאין פדיון לאחר שחיטה שקידשה כ"ש כמ"ש רש"י ז"ל (מנחות ק"א ע"א), והנה האור שמח כתב לתרץ דברי הרמב"ם דוולדות קדשים טרפה פודין אותן ואף דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים משום דאף דס"ל במעי אמן הן קדושין דומה לקדשי ב"ה ואע"ג דאף בקדשי ב"ה אין פודין להאכילן לכלבים מ"מ בקדשי ב"ה אי בתחילת הקדשו אינו ראוי רק לכלבים פודין אותן ובוולדות קדשים טרפה כיון דמתחילה אין ראוין אלא לכלבים וראוין לפדיון אגב אמן פודין אותן לכלבים ע"ש, והנה בעיקר מ"ש דקדשי ב"ה שמתחילת הקדשן אין ראוין רק לכלבים דפודין אותן יש לעיין מהירושלמי פסחים פ"א ה"ד דאמרינן שם הקדיש חמץ