מקדש דוד חלק ב רלה

לפסח הוא בשביל הדיחוי שלו וכיון דאידחי מפסח אידחי נמי משלמים

ובעיקר מ"ש התוס' פסחים (צ"ז ע"ב) במפריש ב' חטאות לאחריות נראה לר"י דהשניה תרעה בכל ענין אפילו נאבדה אח"כ אע"ג דבשאר אבודין תמות ומשום דשאר אבודין תחילת הפרשתן להקרבה וכשאבדו נדחו מהקרבה אבל מפריש ב' חטאות לאחריות דתחילת הפרשתן לדיחוי כמו שרועה בלא אבידה ה"נ באבדה ע"ש, הנה בתמורה ר"פ וולד חטאת אמר ר"ל חטאת שעברה שנתה רואין אותה כאילו עומדת בביה"ק ורועה והביא שם השמ"ק בשם הר"י דבא להשמיענו דאין זה דיחוי ועוד דלא הוי כחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בה דהכא לא אבדה מקריא אלא הוי כמפריש ב' חטאות לאחריות שהשניה תרעה מדהמתין לה עד שעברה שנתה ש"מ לעולם לא היתה בדעתו שיקריבנה והוי כמפריש ב' חטאות לאחריות עכ"ל, והנה יש לעיין הא מקשינן שם לר"ל מההיא דחטאת שעברה שנתה תמות ומשנינן דהכי קתני עברה שנתה ואבדה כו' וקשה שהרי כתב הר"י בעצמו בפסחים דבהפריש לאחריות לא מהני אבידה וכיון דהכא היתה ההפרשה לאחריות א"כ אמאי מהני לה אבידה וצ"ע

בפסחים ע"ג אמר רב הונא אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה איתיביה ר"ח לר"ה שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם כו' ותני עלה בחול כה"ג ישרף מיד אא"ב בעי עקירה כו' אלא אי אמרת לא בעי עקירה כו' פסולו מאי משום ד"א כו' עיבוד צורה בעי, והקשו בתוס' מאי קא מדמי הך עקירה להאי דלעיל דאשם שכפרו הבעלים באחר תו לא חזי לאשם אבל פסח שנטמאו הבעלים או שמשכו את ידם אכתי חזי לפסח אם ימנו אחרים עליו דנמנין ומושכין ידיהם עד שישחט ותי' דהנ"מ כשנשאר אחד מבני החבורה שאם נשאר לגמרי בלא בעלים תו לא חזי לפסח ע"ש, והנה יש לעיין הא רב הונא ס"ל בירושלמי פסחים פ"ח ה"ד דאם משך ידו ואח"כ נמנה אחר כשר דס"ל דהמינוי חל למפרע משעת הפרשה ולי"ל לרב הונא כהתוספתא דאם הניחוהו בלא בעלים פסול כמ"ש המפרשים ז"ל שם א"כ אכתי מאי פריך הכא לרב הונא ול"ש תי' התוס' וצ"ע

ב) כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' ק"פ ה"ט דאם הפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר ה"ז מקריבו לשם פסח שאין בע"ח נדחין ע"ש, והנה יש לעיין מה שייך דיחוי דבהיותו עכו"ם לא חלה על הבהמה שום קדושה לא קדוה"ג ולא קדושת דמים דעכו"ם אינו שייך בפסח דהא פסח אינו בא בנדר ונדבה וכיון שאינו חייב לא חלה ההפרשה וכמו חטאת ואשם אם אינו מחויב לא חלה ההפרשה ואף קדושת דמים לפסח ל"ש דאינו חייב בפסח וכיון דלא חלה על הבהמה לא קדוה"ג ולא קדושת דמים מה שייך דיחוי דזה שייך רק היכא דחלה על הבהמה שום דבר אפילו אי ס"ל יש דיחוי בדמים מ"מ כיון דחלה על הבהמה שום קדושה ואינה ראויה לאותו דבר שייך דיחוי אבל אי לא חל על הבהמה שום דבר מה שייך דיחוי אטו אם יקדיש אדם בהמת חברו דלא חל הקדשו אח"כ כשלקחה לא יהיה ראוי להתכפר בה מדין דיחוי או מי שאינו מחויב חטאת שיאמר ה"ז חטאת תפסל הבהמה להקרבה כיון דלא חלה עליה שום דבר אף דיחוי לא חל, מיהו אשכחן כה"ג בעשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה ואמרינן ש"מ יש דיחוי בדמים וכתבו התוס' תמורה כ"ו דליכא עלה לא קדוה"ג ולא קדושת דמים דאין לעוף פדיון ופי' ש"מ יש דיחוי בדמים היינו אפילו בדבר דלית ביה קדוה"ג וה"ה אפילו קדושת דמים אין בה ע"ש אלמא דשייך דיחוי אף בדבר דלית ביה לא קדוה"ג ולא קדושת דמים אך נראה דהתם נהי דלא חל עליה קדושת דמים משום דאם תחול קדושת דמים תיחות לה נמי קדוה"ג ואין לעוף פדיון מ"מ דמיה עומדין למזבח מדין נדר כיון דהפרישו לחובתו וצריך למוכרן וליקח מהן חובתו ובזה ג"כ שייך דיחוי כיון דעומד הדבר למזבח ונדחה אבל היכא דלא חלה עליה שום דבר לא יעלה על הדעת שיהא שייך בה דיחוי, אך מלשון הרמב"ם ז"ל ה"ז מקריבו לשם פסח ולא כתב שצריך אח"כ להקדישו נראה דס"ל דא"צ להקדישו עוד לאחר שנתגייר דחל עליו שם פסח כשהפריש בגיותו וצ"ל דפסח שאני כיון דיכול לבוא לידי חיוב כשיתגייר חל עליו שם פסח אף כשהוא עכו"ם ול"ד לשאר קרבנות חובה כגון חטאת ואשם דא"י להפריש קודם חיובו דהתם אף אם יבוא אח"כ לכלל חיוב ג"כ א"א לו להתכפר במה שהפריש קודם חיובו אבל פסח יכול להפריש קודם זמן חיובו וחל נמי אם הפרישו כשהוא עכו"ם ומ"מ דיחוי מיקרי כיון דאינו ראוי להקריבו כשהוא עכו"ם, והנה יש לעיין איך כתב הרמב"ם ז"ל דיכול אח"כ להתכפר בו הא היה הפסח שעה אחת בלא בעלים כיון דחל עליו קדושת פסח כשהקדישו כשהוא עכו"ם אך דין בעלים ודאי אינו שייך להיות עליו כיון שהוא עכו"ם ואינו שייך בכפרת פסח ואפשר כמ"ש התוס' במפריש ב' פסחים לאחריות דאינו נפסל מפני שהניחוהו בלא בעלים ומשום דמתחילה לא הפרישו אלא לאחריות שאם תאבד השניה יתכפר בה וה"נ כיון שהפרישו להתכפר בו אם יתגייר הוי כאחריות ואין בו פסול שהיה שעה בלא בעלים א"נ כמ"ש לעיל דרק אם משך ידו לגמרי מהפסח או שמת דבטל בעלותו לגמרי אז נפסל אבל כשהוא בעלים למוכרו לאחר אף כשהוא א"א להתכפר בו אינו נפסל ה"נ כיון שחל הפרשתו העכו"ם בעלים עליו אף אם א"א להתכפר בו ואין זה שעה אחת בלא בעלים

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' תמורה דוולד תמורת אשם ירעו עד שיפול בהם מום ואם ילדה זכר אחר שקרב אשמו הוולד עצמו יקרב עולה והקשה הראב"ד ז"ל מ"ש ממפריש נקבה לעולה וילדה זכר דפסק הרמב"ם ז"ל דהוולד ירעה ומשום דמכח קדושה דחויה קאתיא וכתב הכ"מ בשם המהר"י קורקוס ז"ל דבוולד עולה אמה אינה קריבה אבל וולד תמורת אשם דאמה דהיינו עיקר הקדושה קריבה דזכר הוא הוולד נמי קרב וקודם כפרה דאינו קרב הוא רק משום דאתי לאחלופי ע"ש והיינו כדאמרינן בתמורה י"ח בוולד תמורת עולה דקרבה משום דאמה כלומר קדושה הראשונה קרבה, והנה יש לעיין שכתב הרמב"ם ז"ל שם ה"ז וולד תמורת הפסח כתמורת הפסח אם היתה אמו קריבה שלמים יקרב שלמים ואם היה דינה שתמכר ויביא בדמיה שלמים אף וולדה נמכר ויביא בדמיו שלמים ע"ש ובפ"ד מהל' ק"פ כתב הרמב"ם ז"ל הפסח שנמצא קודם שחיטה והמיר בו אין תמורתו קריבה אבל הוא עצמו קרב לעולם ע"ש א"כ קשה אמאי כתב הרמב"ם ז"ל דולד תמורת פסח היכא דאין התמורה קריבה אין הולד קרב הא עיקר הקדושה קריבה, והנה אפשר לומר דהא בההיא דפסח שנמצא קודם שחיטה דאין תמורתו קריבה כתב הכ"מ הטעם הואיל והקרבן עצמו ראוי לפסח וראוי לשלמים כיון שלא היתה בו קדושה אחת לבד קבועה אין בו כח להתפיס תמורתו להקריב ע"ש ואפשר דזה הטעם מהני נמי לולד תמורה נהי דהולד אזיל בתר קדושה ראשונה מ"מ כיון דקדושה ראשונה ראוי לפסח וראוי לשלמים כמו דזה מהני לתמורה שלא תקרב היא עצמה ה"נ מהני זה לוולד וצ"ע בזה

כתב הת"י (יומא נ"א) דתמורת פסח קודם שנתכפר באחר קריבה פסח אך אינו יוצא בו ידי חובתו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אך קריבה פסח דהתמורה דינה כדין הקרבן ע"ש ויש לעיין דאמרינן בתמורה כ' דוולד תמורת אשם לפני כפרה הוא עצמו יקרב אשם ומקשינן הא