מקדש דוד חלק ב רלד

בכה"ג שלא הקריבו ונתכפר באחר לא נפסל הפסח מפני שהניחוהו בלא בעלים דהא אמרינן דכשר לפסח שני ובפסחים פ"ט גבי ונטרח וניתו מותר הפסח כתבו התוס' דכשמפריש ב' פסחים לאחריות ונתותר לו אחד אינו נפסל משום דהניתוהו יחידי ע"ש א"כ אינו דיחוי כלל מפסח ומש"ה כשר לשלמים אחה"פ רק בהפריש פסחו ומת אחר חצות דבכה"ג אינו ראוי עוד לפסח מפני שהניחוהו בלא בעלים כמ"ש תוס' (ע"ג ע"ב) ד"ה פסולו ע"ש וכיון דאינו ראוי עוד לפסח אדחי ולא חזי גופיה אף לשלמים אי ס"ל בע"ח נדחין ובפסח שאבד ומצאו קודם חצות ואח"כ נתכפר באחד דאמרינן דהשני ירעה והוא עצמו אינו קרב שלמים משום דאדחיה בידים וקשה אמאי אינו ראוי למכור לאחרים לפסח או לפסח שני דהא אמרינן פסח שלא קרב בראשון יקרב בשני וכן הפריש ב' פסחים לאחריות השני ראוי להמכר לפסח שני וצ"ל דאבוד שאני כדאמרינן בפ"ד דתמורה גבי חטאת דאבוד ונתכפר באחר הוי תרתי לריעותא דאבוד וגם דיחוי וה"נ כל שאבד ואף אדחיה בידים מלהתכפר בו הוא אף דלא אדחיה מכפרת אחרים כיון דמכפרתו נדחה וגם אבד חשיב דיחוי ואינו ראוי עוד להקריבו הוא עצמו אבל בלא אבד כל שלא נדחה מפסח לגמרי לא חשיב דיחוי ויקרב בשני ואם שחטו בשאר ימות השנה כשר לשלמים, והנה בפסחים צ"ו לרבא דנמצאת קודם שחיטה והמיר לאחר שחיטה תמורתו קריבה וזה דהמיר קודם שחיטה דאין תמורתו קריבה כתב רש"י ז"ל דכי שחטיה דחינהו לתרווייהו שהיו ראוין ועומדין לפסח ע"ש ואע"ג דנתכפר באחר בלא אבודה הוי דיחוי צ"ל כיון דתמורתו מכח אבודה קאתיא כאבודה דמיא

והנה בעיקר יש לדון אמאי כשהפריש ב' פסחים לאחריות ונתכפר באחד דהשני אינו נפסל מפני שהניחוהו יחידי וכן הפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני ומ"ש משכו כל הבעלים את ידם דאינו ראוי עוד לפסח מפני שהניחוהו יחידי דמ"ש זה מזה ונראה דפסח שנתכפרו בעליו באחר עדיין לא נפקע הבעלות שלו מהפסח שיכול למוכרו לאחר לפסח דפסח לא רק שראוי לעצמו י"ל ג"כ זכות למוכרו לאחרים לגמרי או למנות אחרים על פסחו וכשנתכפר באחר וא"צ לעצמו מ"מ הזכות למוכרו לאחרים לא פקע ומש"ה הפסח שלא קרב בראשון שנתכפר באחר יכול למכור לאחר לצורך פסח שני אבל כשמשכו את ידם מהפסח בטל תורת הבעלים ממנו לגמרי דמשיכה מפקעת כל כחו מהפסח א"כ היה הפסח שעה אחת בלא בעלים לגמרי וכן במת אביו אחר חצות דהיה הפסח שעה אחת בלא בעלים דא"י להוריש זכותו בהפסח וכל שהיה שעה אחת בלא בעלים כלל אינו ראוי עוד לפסח. והנה בירושלמי פסחים מקשינן כמו בתלמודא דידן על ההיא דהמפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים דאיך קרב עצמו שלמים הא קבעתיה חצות ואדחי ושוב אינו ראוי הוא עצמו ליקרב שלמים ומתרצינן דמיירי בדמים היינו שאביו הפריש רק דמים לפסח דל"ש בזה דיחוי ע"ש ומ"מ בנו מקריב הדמים רק לשלמים ולא לפסח ונראה מזה דהא דפסח דהניחוהו בלא בעלים אינו ראוי עוד לפסח אין זה רק בפסח עצמו דאף בדמים כן ומוכח דאין זה פסול בקרבן ונראה דהטעם דכל שהיה הפסח שעה אחת בלא בעלים שוב אינו ראוי לפסח הוא משום דא"א עוד לימנות על הפסח דמנוי על הפסח הוא או בתחילתו כשמקדישו לפסח ואז נעשה בעלים על הפסח או אח"כ כשהבעלים ממנה אחרים על פסחו דבעלים י"ל כח למנות אחרים על פסחם אך זה שהיה שעה אחת בלא בעלים כלל שמשכו הבעלים את ידם או שמתו איך ראוי אח"כ להמנות עליו אחרים דמי הוא הממנה אותם דמן ההפקר ל"ש זכיה בזה ואין חילוק בזה בין הפסח עצמו לדמי פסח אבל בנתכפרו הבעלים באחר ולא משך ידו עדיין בעלים עליו לענין למנות את אחרים ויכול למוכרו

ונראה לומר דזה שכתבו התוס' דשלמים הבאין מחמת פסח נאכלין ליום ולילה הוא רק בפסח לפני זמנו או שנתותר לאחה"פ דעדיין ראוי לפסח דהפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני לא קרב בשני יקרב בשנה הבאה רק דין הוא בפסח דאם אינו קרב בזמנו הוא שלמים ואין זה מדין מותר דהא קודם הפסח ודאי אינו מותר וכשר לשלמים וכיון דראוי הוא לפסח דינו דנאכל ליום ולילה כדין פסח אבל פסח שמתו בעליו או שמשכו כולן דאינו ראוי עוד לפסח משום דהניחוהו יחידי וזה דנעשה שלמים הוא מדין מותרות דמותר פסח הוא לשלמים כדאמרינן במתני' פ"ב דשקלים בזה נראה דנעשה שלמים גמור כיון דפקע ממנו שם פסח דכל מותר נשתנה דינו לגמרי וכמו מותר חטאת ואשם דנעשה עולה נעשה עולה לכל פרטיו וכיון דמותר פסח שלמים נעשה שלמים גמור כשאר שלמים דנאכלין לב' ימים ולילה

אמרינן בפסחים צ"ז דהמפריש זכר בן ב' שנים לפסח ירעה עד שיסתאב ויקח בדמיו שלמים אבל הוא עצמו אינו קרב שלמים ואמרינן ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי כו' ויש לעיין הא אמרינן דפסח שעברה שנתו קרב שלמים ומה אם הפריש בן שתים שהדיחוי מעיקרא הוי דיחוי כ"ש שעברה שנתו אח"כ דנראה ונדחה ואיך קרב שלמים ונראה דהכא דוקא בדיחוי מעיקרא הוי דיחוי אבל כשהיה ראוי לפסח ואח"כ עיברה שנתו אין זה דיחוי מפסח אלא מותר הפסח דלעולם עיברה שנתו חשבינן בכלל מותר רק אי מתחילה הפריש בן ב' שנים ל"ש שמתחילה יחול עליו דין מותר דאין מפרישין מתחילה למותרות וצריך לחול עליו שם פסח ומזה נדחה ונדחה אף משלמים

והנה בזה שכתבו התוס' במפריש ב' פסחים לאחריות וניתותר לו אחד דאינו נפסל משום שהניחוהו יחידי י"ל עוד טעם בזה לפמ"ש תוס' פסחים (צ"ז ע"ב) בשם ר"י גבי מפריש ב' חטאות לאחריות דזה דאמרינן דמתכפר באחת מהן ושניה תרעה הוא אפילו אם נאבד דחטאת שנאבד ונתכפר באחר אזיל למיתה אך זה כיון שמתחילה הפרישו רק לאחריות לא מהני ביה אבידה ע"ש א"כ ה"נ י"ל בפסח שהפריש ב' פסחים לאחריות ונתותר לו אחד דלא נפסל משום שהניחוהו יחידי דכיון דמתחילה לא הפרישו אלא לאחריות אינו פוסל בו מה שהניחוהו יחידי אך ביומא בההוא דפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני דלא מיירי בהפרישו לאחריות אלא כל שלא קרב בראשון שנתכפר באחר יקרב בשני דלעולם בהפריש פסח יכול להתכפר אח"כ באחר דיכול להמנות על פסח אחר אף שעדיין לא משך ידו מהראשון כדאמרינן בירושלמי דהצמנה על ב' פסחים כאחד אוכל מזה שנשחט ראשון וזה דאינו נפסל השני מפני שהניחוהו יחידי צ"ל כמ"ש

והנה בעיקר מה דאמרינן בפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון קודם שחיטה דאינו ראוי לשלמים משום דאדחיה בידים יש לעיין דהא אמר רב הונא בפ' וולד חטאת בחטאת שאבדה והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצאת הראשונה דאם משך אחד מהם והקריב דהשניה תמות א"כ באשם כה"ג ירעה דכל שבחטאת מתה באשם רועה ואמר רב הונא דאשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה וכתבו התוס' דרעיה דרבנן והלכתא הוא כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה וקשה איך כשר לעולה הא הו"ל דיחוי דהא בפסח כה"ג אינו כשר אף לשלמים משום דיחוי ונראה דזהו נמי החילוק דבאשם כה"ג כיון שנתכפר באחר הוי מותר דאינו ראוי עוד לאשם ונעשה עולה א"כ אין זה דיחוי דבלאו הדיחוי ג"כ אינו אשם כ"א עולה ומעולה הרי לא דחהו משא"כ בפסח דאפילו נתכפר באחר ג"כ עדיין ראוי לפסח דיכול למוכרו לאחר ורק כיון שנאבד וגם דחהו מכפרתו חשיב דיחוי ואינו ראוי לפסח א"כ מה שאינו ראוי