מקדש דוד חלק ב רל

א"כ הו"ל מקדיש אבר לדמיו ובמקדיש אבר לדמיו הוא איבעיא דרבא א"כ קשה להרמב"ם ז"ל דס"ל דהאיבעיא דרבא הוא למ"ד דלא אמרינן פשטה הא לעולם כי מקדיש אבר כיון דלא אמרינן פשטה הוא לדמיו ונראה דבמקדיש אבר אף אי לא פשטה ג"כ מקדישו לקדוה"ג ולא לדמים היינו לענין דתמכר לצורכי עולות ורק בבהמה של ב' שותפין דהחצי השני אינו שלו וא"א לו למוכרו לצורכי עולות התם אמרינן דהקדישה רק קדושת דמים

ב) בתמורה י' פליגי בר פדא ור"י אי קדושה חלה על העוברין ויש לעיין לבר פדא כיון דס"ל עובר ירך אמו כדאמרינן בגמרא אמאי אין קדושה חלה על העוברין אדרבה כי מקדיש עובר הוי כמקדיש אבר ולפשוט קדושה בכולה, ונראה לומר דזה דאמרינן פשטה הוא רק מאבר המעכב בקרבן אבל עובר נהי דירך אמו הוא מ"מ הרי א"צ הבהמה להיות דוקא מעוברת ומאבר שאינו מעכב בקרבן לא אמרינן פשטה, והנה כיוצא בו כתב השמ"ק תמורה (י"א ע"ב) גבי הקדיש עורה מהו בעבודה כו' וז"ל צ"ע לר"י הקדיש עורה מהו שתקדיש כולה דדילמא דוקא רגל שראויה להקרבה אבל עור לא ותהיה האיבעיא אפילו לר' יוסי ע"ש, והנה ז"ש ותהיה האיבעיא אפי' לר' יוסי בחנם כתב כן דעור הוא אבר שהנשמה תלויה בו דגלודה היא טרפה ולכ"ע אמרינן פשטה ומדאיבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה מוכח דמעורה לא אמרינן פשטה וכסברת השמ"ק משום דבעינן רק דומיא דרגל דראויה להקרבה והנה מוכח מזה דלאו מכל אברים אמרינן פשטה והנה עובר שהוא שליל י"ל מעלה על העור דשליל הוא גופא דזבחא כמ"ש תוס' זבחים ל"ה אך יש גם מעלה בעור מבשליל דעור מעכב בקרבן ושליל אינו מעכב, והנה לבר פדא זה דשיירו לעובר אינו משוייר דעובר ירך אמו אע"ג דשיירו בפירוש ג"כ קדוש נראה דזה ג"כ אינו משום דפשטה קדושה בכולה רק קדושתו של העובר הוא משום וולדות קדשים כמ"ש רש"י ז"ל שם י' ע"ב) דכיון דעובר ירך אמו ולא קא חשיב כבהמה בפ"ע י"ל דין וולדות קדשים ולמ"ד במעי אמן הן קדושים קדוש הוולד לאלתר ולמ"ד בהוייתן הן קדושין קדיש הוולד כשיולד ע"ש ואדרבה מזה מוכח דאינה מדין התפשטות ולא אמרינן על העובר התפשטות אף אם הוא ירך אמו דאל"כ אמאי לא קדיש הוולד לאלתר מדין התפשטות ואמאי לא קדיש אלא בהוייתו והטעם דעל וולדות אף שהן ירך אמן נתנה תורה דין מיוחד של קדושת וולדות ותלי אי במעי אמן הן קדושין או בהוייתן ולפ"ז ל"ק קושית הקצה"ח סי' ר"ט להשיטות דעובר חשיב דבר שלב"ל לר"י דס"ל בתמורה דאם שיירו משוייר הא אין אדם משייר דבר שלב"ל ע"ש אך באמת זה דלא קדוש העובר אין זה מחמת שיורו רק דהעובר לעולם אינו בכלל הקרבן ואף לבר פדא דשיירו אינו משויר קדוש רק מדין וולדות קדשים וכ"ש לר"י דס"ל עובר לאו ירך אמו וחשיבי כב' בהמות זה דלא קדיש הוולד אינו מדין שיור אדרבה כשהקדיש את כולה הוי מקדיש ב' בהמות והם ב' קרבנות כדאמרינן בגמרא שם דרצה מתכפר בה רצה מתכפר בוולדה ואם לא הקדיש העובר הקדיש רק קרבן אחד ואין זה מדין שיור דזה שייך רק היכא שהם דבר אחד וצריך לשייר אבל הכא בתורת קרבן אחד א"י להיות הוולד קדוש כלל, הנה בתמורה י"א איבעי' לן היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו למ"ד וולדות קדשים בהוייתן הן קדושין מי הוי חולין בעזרה או לא וכתב שם הרגמ"ה ושחטה בפנים מהו מי מיחייב משום עובר ולמ"ד וולדי קדשים בהוייתן הם קדושים בשעת לידתן ולא במעי אמן הם ה"נ מי אמרינן האי לא הוי חולין אלא משעת הויית לידתן או דילמא גבי חולין אפילו ממעי אמן הוי חולין וליחייב עכ"ל ולכאורה דבריו אינן מובנים דמה שייך דאי וולדות קדשים בהוייתן הם קדושין ולא במעי אמן גם תורת חולין לא נחתא להו ונראה דה"פ דלמ"ד דבהוייתן הן קדושין ולא במעי אמן הוא משום דעל עובר ל"ש קדושה משום דהוי דבר שלב"ל א"כ כמו דלא נחתא ליה תורת קדושה ה"נ לא נחתא ליה תורת חולין דהוי דבר שלב"ל ותורת חולין נחתא עליו נמי רק כשיולד א"כ ל"ש ביה חולין בעזרה או דילמא דלא חשיב העובר כדבר שלב"ל ורק קדושה אי אפשר לחול עליו אבל תורת חולין נחתא ליה

אמרינן בתמורה י"א באומר רגלה ש"ז עולה לר"מ ור"י דלא פשטה קדושה בכולה תמכר לצורכי עולות ומקשינן הא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר ומשנינן באומר הרי עלי עולה בחייה והקשו התוס' (עירוכין ה') אמאי לא משני באומר רגלה ש"ז עולה לפטור עולתו של פלוני ע"ש והנה נראה היה לומר דבכה"ג לא הוי פליגי ר"י ור"ש דפשטה קדושה בכולה כיון דאינו מקדיש רגלה בשבילו רק לפטור עולתו של פלוני א"כ אין זה קרבנו אלא קרבן של אחרים ואיך תתפשט הקדושה על בהמתו וכמו דאמרינן בקידושין בבהמה של ב' שותפין והקדיש אחד חציה דא"א להתפשט הקדושה בשל אחרים ה"נ הוי להפך כיון שהקדיש בשביל אחרים והוי רגלה קרבן של אחרים איך תתפשט הקדושה מקרבן של אחרים על בהמתו ומדברי התוס' נראה דאזלינן בתר המקדיש ולא בתר בעל הקרבן וכיון שהוא המקדיש אפשר שתתפשט הקדושה על בהמתו אך צ"ע דמ"מ הא לא דמיא הכא לשאר התפשטות דכל שהוא מקדיש בשביל אחרים לבד שנעשה הקדש הוא ג"כ נותן מתנה לחברו שיהא קרבן של חברו לפטור בו עולתו ונהי דנותן לו רגלה של בהמה לפטור עולתו איך אפשר שבע"כ תנתן כל הבהמה לחברו הא לזה ל"ש התפשטות וכ"ש לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי וקדשים שחייב באחריותן הם ממונו ממש וא"כ לפטור עולתו של פלוני שהוא קדשים שחייב באחריותן הוי נותן לו מתנה ממש ועל מתנה ל"ש התפשטות א"כ איך פליג ר"ש הכא שתהא כולה עולה א"כ אי אפשר לאוקמא דמיירי בכה"ג שהקדיש לפטור עולתו של פלוני

והנה בעיקר לר"מ ור"מ באומר רגלה ש"ז עולה דאין כולה עולה ואמרינן דתמכר לצורכי עולות יש לעיין אמאי לא תהוי דיחוי וכמו בבהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד חציה וחזר ולקח והקדישה דקדישה ואינה קריבה משום דיחוי וכתב רש"י ז"ל בזבחים משום הואיל ובתחילת הקדישה לא נראה להקריב דחציה היה חולין א"כ ה"נ בהקדיש אבר כיון דבתחילת הקדישה לא היתה ראויה להקריב דהשאר היה חולין א"כ נדחית והא הכא לר' יהודה קיימינן דס"ל בע"ח נדחין, ונראה לפמ"ש התוס' זבחים י"ב דחידוש של ר' יוחנן דבע"ח נדחין אע"ג דאיכא תנאי דס"ל כן הוא דאף דבידו ליקח חלק חברו אפ"ה הוי דיחוי ע"ש ואע"ג דקי"ל דכל שבידו לא הוי דיחוי צ"ל דהכא חשיב רק בידו קצת דהא תלי נמי בדעת חברו ומש"ה ס"ל לר' יוחנן דהוי דיחוי וא"כ י"ל בהקדיש אבר אחד דכמו שראוי להמכר לצורכי עולות ה"נ הוא עצמו יכול להקדיש המותר ויהא קרב וזה הוי בידו לגמרי וכיון דבידו שיהא ראוי להקרבה אין זה דיחוי

והנה התוס' בקידושין כתבו דמש"ה קתני בהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד חציה וחזר ולקחה כו' ולא קתני ב' שותפין שהקדיש כ"א חציו משום דבעי למתני ועושה תמורה ושותפין אין ממירין ע"ש ונראה מדברי התוס' דזה דאמרינן דנדחה הוא אפילו בהקדיש כ"א חציו ויש לעיין הא אמרינן הכל בא בשותפות חוץ ממנחה וע"כ שהקדיש כ"א חציו וא"א לומר דמיירי שהקדישו שניהם בב"א דלא היתה שעה אחת בדיחוי דהא קי"ל דא"א לצמצם וכדמקשינן בשבועות גבי כפרו שניהם בב"א הא א"א לצמצם והכא ל"ש מה דמשנינן התם דכפרו כ"א בתוך כדי דיבור ש"ח דהא במקדיש תוך כ"ד לאו כדיבור דמי א"כ הו"ל לעולם