מקדש דוד חלק ב רכו

קודש רק איבעי לן אי נפדין תמימים או אין נפדין תמימין ע"ש א"כ הכא במפריש נקבה לפסחו לר"ש דקדושה קדושת דמים א"כ הוולד נמי קדוש קדושת דמים וכיון דהוולד עצמו ראוי לפסח אמרינן ביה מגו דנחתא קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג וקרב פסח ואע"ג דאמרינן בבכורות שם בוולד בע"מ דנפדין תמימים ולא אמרינן ביה מגו דנחתא כו' משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר ע"ש זה רק בוולד בע"מ דאמו אינה ראויה לשום קדוה"ג הוולד אינו יכול להיות חמור מן האם אבל המפריש נקבה לפסחו דהאם ג"כ ראויה לקדוה"ג רק כיון דלא חזי ליה להאי מילתא לא נחתא לה קדוה"ג א"כ הוולד דחזי נחתא ליה קדוה"ג, ובירושלמי פסחים פ' מי שהיה מייתינן מתניתא המפריש נקבה לפסחו לר"ש קודם הפסח תמכר שלא במום לאחר הפסח תבוא שלמים ע"ש והטעם דקודם הפסח כיון דאינה ראויה לפסח לא נחתא לה קדוה"ג ותמכר שלא במום ולאחר הפסח שהיא לשלמים דהא אף מפריש מעות לפסחו ונתותרו ג"כ אזלי לשלמים וכיון שהיא עצמה ראויה לשלמים נחתא לה קדוה"ג והיא עצמה קרבה שלמים ואף בשעה שהקדישה קודם הפסח לא היתה ראויה ליקרב ולא נחתא לה אז קדוה"ג מ"מ כשנעשית אח"כ ראויה נחתא לה קדוה"ג א"כ מה שייך לומר על הוולד שלא יהא טפל חמור מן העיקר דאף האם כשנעשית אח"כ ראויה נחתא לה ג"כ קדוה"ג א"כ הוולד דראוי הוא נחתא ליה קדוה"ג ואין זה חמור מן העיקר ומש"ה קרב פסח דס"ל לר"ש בע"ח אין נדחין כדדייקינן שם בגמרא בתמורה (י' ע"ב) לבר פדא דס"ל דאין קדושה חלה על העוברין מוקמינן ההיא דכיצד מערימין על הבכור כו' בקדושת דמים והקשו בתוס' הא אמרינן שם דילדה ב' זכרים אחד יקרב עולה אלמא קדיש קדוה"ג ותי' כיון דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדוה"ג ע"ש היינו דלאחר שנולד דאפשר אז לחול עליו קדוה"ג אמרינן מגו דנחתא כו' והנה יש לעיין דלקמן מקשינן מההיא דאקדיש וולד ויצא דרך דופן אלמא קדיש וולד וכתב רש"י ז"ל דהכא ליכא לתרוצי בקדושת דמים דאי קדושת דמים לא הוי עביד תמורה אפילו יצא דרך רחם ע"ש וקשה אמאי לא עביד תמורה כשיצא דרך רחם הא כשנולד אמרינן מגו דנחתא כו']

ונראה ביחיד שהפריש זכר לחטאתו דאמרינן בתמורה לר"ש דלא נחתא ליה קדוה"ג זהו רק קודם כפרה אבל לאחר כפרה נחתא ליה קדוה"ג וקרב עולה כיון דלר"ש הוא קדוש רק קדושת דמים א"כ לאחר שנתכפרו הבעלים אזיל לנדבה ואע"ג דס"ל לר"ש ה' חטאות מתות זה רק בגופה אבל בדמים מודה ר"ש כדאמרינן בתמורה דאם הפריש ב' ציבורי מעות ונתכפר באחד השני אזיל לנדבה וה"נ כיון דלא קדיש האי זכר קדוה"ג רק קדושת דמים לאחר כפרה אזיל לנדבה וכיון דהוא עצמו ראוי לעולה נחתא ליה קדוה"ג וקרב עולה כמו במפריש נקבה לפסחו דלאחר הפסח קרב שלמים דכל שנעשה אח"כ ראוי למה שהוא עומד נחתא ליה קדוה"ג וקרב דר"ש לי"ל דחויין בבע"ח

הנה במפריש מעות לקרבן שעל המעות רק קדושת דמים וכשלוקח בהמה בעד הדמים היא קדושה קדוה"ג וכן קרבן שהומם ופדאו ולקח בדמיה בהמה אחרת או שמחלל הבע"מ על תמימה דקדשי קדוה"ג וקרבין למזבח יש לדון כיון שהן באין מכח קדושת דמים איך נעשה עליהן קדוה"ג והנה אפשר לומר שקדוה"ג בא מכח פיו כשלוקח בהמעות בהמה או כשמחלל בע"מ על תמימה מדין חילול נחתא רק קדושת דמים וקדוה"ג נחתא מכח פיו וכמו בלוקח במעות הלשכה קרבנות אף דהקדושה חלה עליהן במה שמחלל עליהן מעות הלשכה מ"מ יכול לקבוע בפיו לאיזה קרבן שיהיה דכל מה שאינו עושה החילול נעשה ע"י פיו אך ביומא ס"ג גבי שעיר המשתלח דמפקינן מקרא דפסול בו מחוסר זמן ומקשינן הא לא"ה הו"א דקדוש הא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם ומשנינן כגון שהומם וחיללו על אחר וכתב רש"י ז"ל דזה א"צ להגריל שהרי מכח הראשון בא ע"ש והכא איך חל על השני קדוה"ג דהכא אי אפשר לומר שהוא מכח פיו דבשעיר המשתלח לא מהני פה כלל דהא בעינן הגרלה דהגורל קובע ואין השם קובע וע"כ הכא החילול עצמו עושה על השני קדוה"ג ואיך עושה החילול קדוה"ג כיון דהבע"מ עצמו שחילל אין בו רק קדושת דמים וצ"ל נהי דהחילול עצמו עושה רק קדושת דמים מ"מ כיון דהשני תמים וראוי לקרבן אמרינן בו מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג, והנה בירושלמי פ"ב דנזיר אמרינן דתחת משמש לשון חילול ולשון תמורה ובקדשי מזבח שקדם הקדשן את מומן ואמר זו תחת זו בא להקריב תמימה אומר לו לדמים קדשה היינו לחילול נתכוין וקדשה רק לדמים ולא קרבה בא לאכול בע"מ אומר לו לתמורה קדשה היינו שנתכוין לתמורה ולא לחילול ולא יצא הבע"מ לחולין ע"ש דס"ל להירושלמי דכשמחלל תמימה על בע"מ קדושה רק לדמים כמו הבע"מ עצמו ולא קרבה ויש לעיין מ"מ נימא על התמימה מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדוה"ג ונראה כמו דאמרינן בבכורות י"ד בוולד בע"מ שקדם מומן להקדשן דהולדות נפדין תמימין ולא אמרינן בהו מגו דנחתא להו קדושת דמים נחתא נמי קדוה"ג משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר א"כ ה"נ בפודה בע"מ אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר ולא נחתא ליה קדוה"ג דאף בפדיון אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר כדאמרינן בזבחים מ"ט דמקשינן התם והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה נימא שלא יהא טפל חמור מן העיקר היינו כשפדה המעשר על כסף ואח"כ חילל הכסף על מה שלקח אין מה שלקח יכול להיות חמור מן המעשר הבא מכחו שלא יהא טפל חמור מן העיקר ע"ש א"כ ה"נ כשפודה בע"מ אינו חל על הפדיון קדוה"ג משום מגו דנחתא כו' משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר ובעלמא כשפודה בע"מ ולוקח בהמה ומקריבה צ"ל להירושלמי שהוא מכח פיו, ובההיא דשעיר המשתלח שהומם וחיללו על אחר אפשר ג"כ לומר דקדוה"ג חייל עליו מכח פיו ואף דלא מהני קריאת שם בשעיר המשתלח הוא רק לקובעו לשם או לעזאזל אבל הכא שע"י חילול כבר י"ל קדושת דמים לעזאזל מה שמקדשו בפיו קדוה"ג אין זה קביעות לעזאזל שכבר הוקבע לעזאזל ושפיר חייל קדוה"ג ע"י פיו

ובההיא דכריתות כ"ח במטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני דאמרינן הואיל וידחה ידחה ודייקינן מינה ש"מ דיש דיחוי בדמים כתב רש"י ז"ל וא"ת הלא אין פדיון דמים לעוף ה"מ היכא דנראה להקריב בשעת הפרשה כגון אם הפרישו בעניות ונסתאב אבל זה לא חלה עליו קדושת מזבח מעולם ע"ש והקשה השמ"ק נימא מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג, והנה בשיטת רש"י ז"ל נראה לומר דזה דאשכחן דאמרינן מגו דנחתא כו' אף במידי דלא חזיא להקרבה הוא רק במפריש נקבה או בן ב' שנים שהוא ממין הראוי לקרבנו רק הוי פסול דבעינן תמות וזכרות וכן בעינן בן שנה ואשכחן פסולים דחייל עלייהו קדוה"ג וכמו רובע ונרבע כו' ה"נ על פסול נקבה או בן שתים חייל קדוה"ג אבל אם הפריש מין דאינו ראוי כלל לקרבנו לכ"ע לא חל קדוה"ג ומש"ה בהפריש קן לכבשתו לא חייל עליה קדוה"ג, והנה בנזיר (כ"ו ע"ב) אמרינן במעות סתומין דיפלו לנדבה דדוקא מעות אבל בהמה ה"ה כמפורשת ואמר ר"נ ל"ש אלא תמימה אבל בע"מ ה"ה כסתומה וכתבו התוס' דהאי בהמה תמימה לא מיירי בבהמה הראויה לנזיר אלא מיירי שהפריש ג' פרים או ג' שעירים לנזירותו דבנזיר איל וכבש וכבשה בעינן וס"ל כרבנן במפריש נקבה לאשם אע"ג דאינו ראוי נחתא ליה קדוה"ג וכיון דנחתא להו קדוה"ג