מקדש דוד חלק ב רכד

קונטרס מעניני קדשים סימן א: מנו דנחתא כו'

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מפסה"מ הט"ז המפריש נקבה לאשמו תרעה עד שיפול בה מום כו' אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משיח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין מתקדשין לא קדוה"ג ולא קדושת דמים ובפ"א מהל' תמורה כתב המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו עושה תמורה אעפ"י שאין ראוין ליקרב הואיל וירדו לקדושת דמים וה"ה תמימים ירדו לקדוה"ג אבל המפריש שעיר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו וכ"ג שהפריש פרה לחטאתו אין עושין תמורה שכל המשנה בחטאת לא נתקדש כלל ואפילו קדושת דמים עכ"ל ובהל' פסה"מ השיג עליו הראב"ד ז"ל מההיא דתמורה כ' דמקשינן לר"ש אלא מעתה יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדוש קדוה"ג דהא איכא שעיר נשיא כו' אלא מעתה נשיא שהפריש שעירה לשעירו כו' וכן כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש קדוה"ג וכל הנך פירוקי שם הם רק לדעת ר"ש דס"ל דכל דלא חזי לאלתר להקריבה לא חיילא קדושה עלה ע"ש, והנה בעיקר יש לעיין בטעם הרמב"ם ז"ל מ"ש חטאת מאשם ועולה ופסח ועוד יותר קשה שכתב דלא קדשי לא קדוה"ג ולא קדושת דמים נהי דס"ל דלא אמרינן בחטאת מגו דנחתא כו' מ"מ אמאי אין מתקדשות קדושת דמים

ונראה דהנה התוס' תמורה (כ"ו ע"ב) הקשו על ההיא דכריתות דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה ואמרינן ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין כו' וש"מ יש דיחוי בדמים והקשו הא לא שייכא קדושת דמים בעופות דהא קי"ל דאין לעופות פדיון ותי' דהתם ה"פ ש"מ יש דיחוי אפילו בדבר דלי"ל קדוה"ג וה"ה דאפילו קדושת דמים אין בה וכתבו עוד שם דזה דפרכינן עלה התם ממפריש נקבה לפסחו וילדה זכר דס"ל לר"ש הוא עצמו יקרב פסח אלמא בע"ח אין נדחין ואמאי לא נסייעיה מרבנן דפליגי וס"ל דה"ה עצמו אינו קרב פסח משום דטעמייהו דרבנן במפריש נקבה לפסחו הוא דמגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדוה"ג אבל בההיא דמטמא מקדש ל"ש האי טעמא דקדושת דמים לית בהן דעופות לית בהו פדיון ומיעקרא מקדושת מזבח דלא הן ולא דמיהן קרבין ובהא אפילו רבנן מודו ע"ש, ואע"ג דזה דאין לעופות פדיון הוא רק היכא דקדשי קדוה"ג והכא הרי הקדישן קדושת דמים והטעם הוא משום דאם יקדשו קדושת דמים יתקדשו קדוה"ג משום מגו דנחתא כו' ואז לא יהיה להם פדיון א"כ אי אפשר להם להיות לדמיהן א"כ לא קדשי כלל ואין להם לא קדוה"ג ולא קדושת דמים דכיון שהוא הקדיש לדמיו ואי אפשר להם להיות לדמיהן לא קדשי כלל כמ"ש הרש"ש ז"ל שם ע"ש וכ"כ בשמ"ק כריתות שם שהקשו על הא דאמרינן ש"מ יש דיחוי בדמים נימא מגו דנחתא להו קדושת דמים נחתא נמי קדוה"ג וכתבו ז"ל ונראה לפרש דעשיר שהפריש קן לכבשתו אי"ל פדיון ולא נחתא ליה קדוה"ג כלל והאי דאמרינן בתמורה מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג הוא דוקא בדבר שיש בו פדיון ע"י מום דלא מיעקרא מיניה קדושת מזבח לגמרי דירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו למזבח דהשתא הוי קדוה"ג זו כעין קדושא דמים הלכך נחתא ע"י מגו ותו לא פקע לגמרי אבל עוף ל"ש בו מגו דקדושת דמים דידיה עומדים הדמים למזבח ואי נחתא ליה קדוה"ג שוב אי"ל תקנה למזבח דאין לעוף פדיון עכ"ל וכיון שכתבו דעשיר שהפריש קן לכבשתו אי"ל פדיון וגם לא נחתא ליה קדוה"ג כלל א"כ היינו דאי"ל לא קדוה"ג ולא קדושת דמים וכמ"ש בתוס', והנה בחטאת ביחיד שהפריש שעיר לשעירתו או נשיא שהפריש שעירה לשעירו הו"ל דחוי וכמו המפריש נקבה לפסחו דתרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים אבל היא עצמה אינה קרבה שלמים ואמרינן (בפסחים צ"ח) ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחים כו' והרמב"ם ז"ל אע"ג דפסק בעלמא דבע"ח אין נדחין במפריש נקבה לפסחו פסק דתרעה משום דאדחיה בידים ועיין בלח"מ ובשעה"מ שם], והנה בחטאת שנדחה אמרינן בתמורה כ"ב דתמות דמקשינן שם על מה דאמרינן דחטאת שאבדה דמתה רק היכא דאיכא תרתי לריעותא מההיא דיומא דהשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפול דמיו לנדבה לפי שאין חטאת הציבור מתה הא דיחיד מתה ואמר ר"י בע"ח נדחין וכשהוא מתכפר בשני שבזוג שני מתכפר כו' וטעמא דציבור הא דיחיד מתה ומשנינן דחויין לחוד ואבודין לחוד, דבדחויין תמות אף בלא תרתי לריעותא ע"ש א"כ במפריש זכר לחטאת או נשיא שהפריש נקבה לחטאתו אי יקדוש קדושת דמים אמרינן מגו דנחתא כו' ויהיה דחוי כמו מפריש נקבה לפסחו ובחטאת כה"ג שנדחה אזלא למיתה ואי"ל פדיון א"כ לא נחתא ליה קדושת דמים כלל וכמו עשיר שהפריש קן לכבשתו דלא נחתא לא קדוה"ג ולא קדושת דמים וכמ"ש בתוס' משום דאם תיחות לה קדושת דמים תיחות לה קדוה"ג ולא יהיה לה אז פדיון ומיעקרא קדושת מזבח לגמרי לא נחתא לה אף קדושת דמים דהוא הקדיש לדמיה ואי אפשר לה להיות לדמיה וה"נ במפריש זכר לחטאתו דהקדיש קדושת דמים וכמו מפריש נקבה לאשם דמקשינן בתמורה י"ט למה תרעה עד שתסתאב תמכר שלא במום שלא הקדיש רק קדושת דמים ואמרינן שם משום דמגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג א"כ בחטאת אם תקדוש קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג ואזלא למיתה ואי"ל פדיון א"כ מתעקרא מיניה קדושת מזבח לגמרי א"כ לא נחתא ליה אף קדושת דמים וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ביחיד שהפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו וכ"ג שהפריש פרה לפרו לא קדשי לא קדוה"ג ולא קדושת דמים, ובזה מתיישב שפיר מה שהקשה הראב"ד ז"ל הא מקשינן בגמרא לר"ש אלא מעתה יחיד שהפריש שעיר לשעירתו כו' אלא מעתה נשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדוש קדוה"ג כו' הנה לר"ש שפיר מקשינן כן דהא ר"ש ס"ל בע"ח אין נדחין אפילו היכא דאדחיה בידים כדאמרינן בכריתות שם במפריש נקבה לפסחו וילדה זכר לר"ש הוא עצמו יקרב פסח משום דבע"ח אין נדחין ומקשינן מזה לר"א במטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו הואיל ונדחה ידחה ומייתינן עלה ג"כ מההיא דמת אחד מהם מביא חברו שלא בהגרלה דבע"ח אין נדחין, והנה התוס' זבחים י"ב עמדו בזה אמאי מייתינן מההיא דמת אחד מהם הא התם לא אדחיה בידים ע"ש ומוכח מהסוגיא דלר"ש בע"ח אין נדחין אף היכא דאדתיה בידים ולדידיה המפריש נקבה לפסחו היא עצמה תיקרב פסח ועיין בשעה"מ הל' ק"פ א"כ לדידיה שפיר מקשינן דיחיד שהפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו וכן כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש קדוה"ג דאם נחתא להו קדוה"ג ג"כ לא אזלא למיתה כ"א ירעה עד שיסתאב א"כ שפיר מקשינן דתיחות קדוה"ג, והנה ראיתי להאור שמח שכתב בטעם הרמב"ם ז"ל ביחיד שהפריש שעיר לשעירתו כו' כיון דאם תיחות עליה קדוה"ג אזלא למיתה מדין דיחוי ויהיה אסור באכילה כמו חטאות המתות דאסורין באכילה כדמפקינן לה בבכורות מקרא דממפריסי הפרסה א"כ הו"ל כבהמה טמאה דלא חלה עלה קדושה וזה דתמורת חטאת אע"ג דג"כ אזלא למיתה ומ"מ חלה עלה קדושה התם הלכתא גמירא לה ע"ש וקשה מאד לומר כן דהא זה דנאסרת באכילה הוא לאחר חלות הקדושה וקדושתה גרמה לה א"כ איך מונע זה שלא תחול הקדושה ועוד אמאי לא קדשה קדושת דמים הרי על בהמה טמאה חל קדושת דמים והרמב"ם ז"ל כתב דאף קדושת דמים אינה קדושה

והנה בדחויין דאזלי למיתה אם הוא תכף או לאחר שכפרו הבעלים באחרת הנה מרש"י ז"ל תמורה שם מוכח דהוא לאחר שכפרו הבעלים דכתב שם בההיא דאבודין לחוד ודחויין לחוד דדיחוי ונתכפר באחר מתה ע"ש ומשום דרש"י ז"ל כתב שם דדחויין דמיין לעברה שנתה ובעברה שנתה