מקדש דוד חלק ב ריח

נפקותא בין עומד להולך כמו בכלאים דלא מצינו נפקותא א"כ ביוצא כל היום כולו ליחייב ועוד יותר דהרמב"ם ז"ל לא כתב ביוצא כל היום כולו דמלקין אותו אף מכת מרדות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בלא שהה שיעור השתחויה דמכין אותו מכת מרדות על כן נראה לומר דזה דיצא בקצרה פטור אינו לא מחמת אנוס ואף לא מחמת חסרון שהייה אלא מטעם אחר לגמרי דאמרינן בשלהי עירובין הכל נכנסים להיכל לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין שם כהנים כו' מצוה בטהורים אין שם טהורים נכנסים טמאים כו' והתם זה דנכנסים טמאים להוציא את הטומאה דהיינו שרץ הנמצא במקדש ודאי אין זה מדין דיחוי דהא להוציא שרץ הנמצא במקדש ליכא רק עשה דוישלחו מן המחנה כו' כמ"ש בתוס' שם ואיך מותר לכנוס אדם טמא שהוא בעשה ול"ת וכרת וע"כ דאין זה דיחוי אלא היתר וכמו לבנות ולתקן דנכנסים טמאים דכל לתיקון המקדש הותרה כניסה וכן בע"מ דנכנסין לעשות רקועי פחין וילפינן לה התם מקרא דאך חלק וה"ה לטמאים דאיבעי לן התם טמאים ובע"מ מי נכנסין כו' דכל לצורך תיקון המקדש הותרה כניסה אף לאסורין בכניסה ולהוציא את הטומאה חשיב בכלל תיקון המקדש וא"כ כשיש אדם טמא במקדש ואינו יכול לצאת משם כגון קטן או חולה רשאי אדם טמא אחר לכנוס לכתחילה ולהוציאו ואין זה דיחוי כ"א היתר א"כ כשיוצא הטמא בעצמו כיון שעוסק הוא בהוצאת טומאה מן המקדש ליכא עליו איסור טומאה כלל דהיתר הוא ומש"ה אפילו יוצא עקב בצד גודל דכל שהיתר הוא ולא דיחוי אינו חייב למהר אלא כל שעוסק במה שהותר אין כאן איסור כלל א"כ כל שיוצא ועוסק הוא בהוצאת הטומאה ליכא עליו איסור טומאה כלל וכן בטמא שנכנס לבנות דאינו חייב למהר ויכול לעשות מלאכתו בנחת וביוצא בארוכה הלכתא גמירי דחייב

אמרינן בזבחים (ל"ג) בסמיכת אשם מצורע שהוא בשער נקנור דלא נתקדש ומבטלין תכף לסמיכה שחיטה משום דאין המצורע יכול לכנוס לפנים משום שהוא מח"כ ומקשינן אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעייל דרחמנא אמר ומתרצינן גזירה שמא ירבה בפסיעות וכתב רש"י ז"ל שאם יכנס פסיעה לצד פנים יותר משהיה צריך נמצא ענוש כרת עכ"ל ויש לעיין אמאי איכא כרת על פסיעה אחת כיון דנכנס בהיתר ואין לחייבו על הביאה א"כ עכ"פ צריך שהייה כמו נטמא בפנים ולמה יהא חייב אפסיעה אחת ונראה לומר משום דהוי כמו בא בארוכה כיון שפסע פסיעה אחת לצד פנים אף כשיצא אח"כ הוי כמו יצא בארוכה שהרי הלך דרך יותר גדול משיעור יציאה דרך קצרה די"ל דזה דבא לו בארוכה חייב ואע"ג דלא שהה הוא משום ריבוי פסיעות דעל רבוי פסיעות חייבין אפילו בלא שהה ואע"ג דאמרינן בירושלמי דזה דבא לו בארוכה חייב הוא דוקא כשהארוכה יתירה על הקצרה י' אמות תלמודא דידן פליג על הירושלמי דנראה מהירושלמי שם דכל דין ארוכה הוא משום שהייה דאמרינן שם כמה שיעור שהייה כדי הילוך עשר אמות ובתר הכי אמרינן דבא לו בארוכה חייב כשהארוכה יתירה על הקצרה י' אמות ונראה מזה דס"ל להירושלמי דיצא בארוכה חייב משום שהייה כיון דהארוכה יתירה על הקצרה י' אמות א"כ שהה שיעור הילוך י' אמות שלא לצורך והחידוש דבא לו בארוכה צ"ל להירושלמי הוא דאף שעסוק בהילוך ג"כ או שהה חייב אבל תלמודא דידן לא ס"ל הכי דהא איבעי לן בגמרא בארוכה וקצרה אי שיעורא גמירי אם דוקא גמירי ופשטינן דדוקא גמירי ואע"ג דלא שהה ויצא בארוכה שיעור קצרה ג"כ חייב א"כ לתלמודא דידן דין ארוכה אינה משום שהייה כ"א משום ריבוי פסיעות וכיון דכל דין ארוכה אינו אלא משום ריבוי פסיעות י"ל דאף פסיעה אחת יתירה חשוב כמו ארוכה מיהו בזה יש לעיין לפמ"ש רש"י ז"ל דאף היכא דליכא איסור על הביאה כההיא דמצורע דנכנס בהיתר דלא עדיף מנטמא בפנים כל שפסע פסיעה אחת לפנים שלא לצורך חייב כרת א"כ מאי נ"מ בין נטמא בפנים לנטמא בחוץ הא בנטמא בחוץ איכא ג"כ חיוב על הביאה ותי"ל כשנכנס בטומאה הרי איכא פסיעה אחת לצד פנים בטומאה וכה"ג חייב אף בנטמא בפנים ובגמרא משמע דבנטמא בחוץ איכא חיוב יותר מנטמא בפנים דחייב על הביאה וצ"ל דהחילוק הוא רק בנטמא בחוץ והכניס ראשו ורובו לפנים דחשיב ביאה לענין טומאה כדאמרינן בזבחים שם ואע"ג דליכא אף פסיעה אחת בטומאה וזהו מה שיש בביאה משא"כ בנטמא בפנים

והנה לביאת מקדש שיהא חייב כרת בעינן שיכנוס ראשו ורובו ואם לא הוי רק ביאה במקצת וכדמשמע בזבחים (ל"ג) גבי סמיכת אשם מצורע דאמרינן דכל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס ולא חשיב ביאה במקצת ע"ש ונראה דבעי דוקא ראשו ורובו וברובו לחוד לא סגי ואין לומר דזה דנקט ראשו ורובו אין זה רק לרבותא דבסמיכה איכא ראשו ורובו דלכל ביאות בעינן ראשו ורובו וכמו בק"ק דבעינן שיהא מקבל בצפון צריך שיכנוס ראשו ורובו כדאמרינן בזבחים כ"ו והנה בנכנס לבית המנוגע כתבו התוס' שבועות י"ז ע"ב) דנכנס דרך פניו משנכנס רובו טמא ע"ש אך גם שם צריך ראשו ורובו כדאמרינן בת"כ שהביא הר"ש ז"ל פי"ג דנגעים והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו ע"ש ולענין יציאה אי בעינן ראשו היכא דאיכא מצות יציאה אי בעינן דוקא שיצא ראשו ורובו או ברובו סגי לכאורה יש להביא ראיה מפרים הנשרפים דכתיב בהו יציאה ואמרינן בזבחים (ק"ד) דמשיצאו רובן חשיב יציאה ולא אזלינן בתר הראש כלל מיהו אפשר דבפרים כיון דיציאתן כשהם מתים אין חשיבות לראש וכמה דאמרינן בפ' המפלת דאין הראש פוטר בנפלים מיהו בנדה שם איכא פלוגתא בזה ובהוצאת פריך לא אשכחן פלוגתא והנה לפ"ז בנטמא בפנים דאיכא עשה דוישלחו מן המחנה אי בעינן דוקא שיצא ראשו ורובו או כיון שיצא רובו קיים העשה וכן בהזאת דמים ביוה"כ על מזבח הזהב דכתיב ויצא אל המזבח ואיכא מצות יציאה כדאמרינן בזבחים פ"ג וביומא (נ"ח) ובחולין (י') אי בעינן דוקא ראשו ורובו או סגי ברובו לחוד כמו ביציאת פרים והנה אם נטמא בפנים ויצא חציו יש לדון ובעשה דשילוח נראה דלא קיים וכמו בפרים דעכ"פ צריך יציאת רובן אבל חצין לא מהני כדאמרינן בזבחים (ק"ד) ואע"ג דאין עתה רובן במקדש מ"מ יציאה לא חשיב אך אם חייב כרת יש לדון ואפשר דגם כרת חייב דרק כשהיה קודם בחוץ לא חשיב שהוא בפנים עד שיכנוס ראשו ורובו אבל אם היה קודם כולו בפנים כל שלא יצא רובו חשיב שהוא בפנים ובנכנס חציו ברוב אבר למקדש ג"כ יש לדון אי חשיב כמו כניסת רובו די"ל דלענין ביאת מקדש שאני דנהי דאזלינן באברים אחר הרוב והוי כמו נכנס כל האבר מ"מ האי מקצת שבחוץ דחשבינן ליה כנכנס משום שדי מיעוטא בתר רובא לא עדיף מנכנס דרך גגין דפטור דלטומאת מקדש בעינן דרך ביאה ורק ביציאת פרים דלא מצינן חילוק בין דרך פתחים לדרך גגות וכן לענין לידה התם מהני מה דשדינן האי מיעוט אבר בתר רובא אך לפ"ז צ"ל דזה דנכנס ראשו ורובו למקדש דחייב אין זה משום דשדינן מיעוטא בתר רובא והוי כנכנס כולו דזה חשיב כמו דרך גגין רק דעל ראשו ורובו בלחוד איכא חיוב והנה בזבחים (צ"ה) גבי מעיל שנטמא אמרינן דמכניסו בפחות מג' על ג' ומכבסו והקשו בתוס' שם למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ותי' דשאני מעיל שיכול לחותכו ע"ש ויש לעיין למה הקשו רק למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה הא אף למ"ד לאו שמה ביאה נמי תקשה דהא בבגד בכניסת רובו חשיב כמו ביאה בכולו וכמו בנכנס לבית המנוגע כמה שהביא הר"ש ז"ל פי"ג דנגעים מן התוספתא דבאדם עד שיכנוס ראשו ורובו ובכלים משנכנס רובן ע"ש