מקדש דוד חלק ב ריז

יש לחקור בסולת ושמן ולבונה של מנחה המונחים בביסא ונגע טבול יום בסולת אם פסל גם השמן והלבונה מדין צירוף כלי דהא צריכים לכלי וגם הוקבעו זע"ז למנחה אחת אי צירוף כלי מהני לב' מינים לעשותן אחד דלא אשכחן זה רק למין אחד כגון הסולת והלבונה והגחלים והקטורת שנגע טבול יום במקצתו פוסל את כולו וכ"ש סולת ושמן דב' מיני טומאות הן שאלה טומאת אוכלין ואלה טומאת משקין. יש לחקור באותן שכ"ש מקדשן ליפסל ואינו מקדשן ליקרב אי מקרי צריך לכלי לענין צירוף דהא א"צ לכלי כלל שהרי א"צ לפוסלן או אפשר כיון דמ"מ הכלי אהני להם לשום דבר מקרי צריך לכלי]

והנה לפי מה דאמרינן דרק אם צריך לכלי הכלי מצרפו ולהתוס' מנחות (כ"ד) בשא"צ לכלי אם מצטרף מדרבנן איכא פלוגתא דאמוראי] יש לעיין דהא חשיב בפ' חומר בקודש גבי מעלות של קדש מבתרומה שהכלי מצרף לקדש ואינו מצרף לתרומה תי"ל דלא מצינו בתרומה צריך לכלי ובכה"ג אף בקדש אינו מצרף ואפשר דנ"מ לענין בכורים דבכורים צריכים לכלי דבעינן ושמת בטנא ובאפר חטאת דג"כ הכלי מצרפן יש לחקור אי בעינן ג"כ דוקא צריך לכלי דלא מצינו אפר צריך לכלי מיהו הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מאבות הטומאות דהכלי מצרף לקדש כיצד כלי שהוא מלא גרוגרות או צמוקים ונגעה טומאה באחד מהם נטמא כל מה שבכלי לקדש ולא לתרומה ע"ש ואע"ג דליכא גרוגרות וצמוקים בקדש ס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דכלי מצרף אינו דוקא בקדש עצמו כ"א לקדש וכמו מעל"ע שבנדה דאמרינן שהוא לקדש ולא לתרומה היינו לענין לטמא את הקדש ולא לטמא את התרומה ואע"ג דהרמב"ם ז"ל בעצמו פסק שם דאם א"צ לכלי אין הכלי מצרפו ומה צריך כלי לצמוקים וגרוגרות נראה מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאם צריך הכלי לגופן חשיב כמו צריך לכלי מדין הקרבתן וא"כ שפיר י"ל דאף באפר פרה בעינן דוקא צריך לכלי

הקשו בתוס' חולין (ל"ו) על הא דבעי ר"ל צריד של מנחות אי מונין בו ראשון ושני והיינו הסולת שלא נכנס שם השמן והקשו אמאי לא יצרף הכלי להכשר הא בעינן בלילה בכ"ש דהא הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת ע"ש וזה דדייקו דבלילה בעינן בכ"ש ואע"ג דכלי חול ג"כ מצרף זהו רק מדרבנן כמ"ש תוס' בחגיגה (כ"ד) ד"ה דאורייתא והאיבעיא דר"ל אי מונין בו ראשון ושני הוא מדאורייתא כדאמרינן בחולין שם והנה ליישב קושית התוס' י"ל דמצי מיירי שנתן השמן בכלי חול ואח"כ בללה בכ"ש וכה"ג ליכא צירוף כלי דהא אמרינן במנחות שם בעשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בביסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא אי אמרינן שבע לה טומאה ע"ש אבל בזה שהניח החצי עשרון הטמא בביסא עם החצי עשרון הטהור לא נטמא הטהור ע"י צירוף כלי ואפילו אם זה הטמא נטמא בשרץ דדצירוף כלי בעינן שיגע הטמא כשהוא בכלי אבל נטמא בחוץ אע"ג דהניחו אח"כ בכ"ש עם טהור לא נטמא בשביל זה הטהור דצירוף כלי הוא רק דחשיב חיבור לענין דנגיעה במקצת חשיב כמו נגיעה בכולו אבל לא חשיב כמו נגיעה זה בזה לענין שיטמא החצי עשרון הטהור מן הטמא דלענין קבלת טומאה בעינן נגיעה וצירוף כלי עושה רק חיבור ולא נגיעה וה"ה לענין הכשר דלהכשר בעינן נתינה כי יותן מים על זרע דהא בפסחים (ט"ז) אצטריך תרי קראי למים לתלושין ומחוברין דמכשרי ואע"ג דכשנפלו כשהם מחוברים תכף נעשו תלושין דהא מיירי דהעלה אח"כ מן המים כמ"ש בתוס' שם א"כ יכשירו אח"כ וע"כ משום דבעינן נתינה וכיון דבשעת נתינה היו מחוברין בלאו קרא לא היו מכשירין א"כ בשנתן השמן עליהם בכלי חול ואח"כ נתנן לכ"ש עכשיו ליכא נתינה ול"ש צירוף כלי לענין שיהא חשיב עתה נתינה על הסולת שלא נכנס שם השמן וכמו בנטמא בחוץ והניחו בביסא דאין צירוף כלי יכול לעשות נגיעה על הטהור (יש לחקור אם צירוף כלי מהני לצרף מה שבתוכו לכביצה לטמא אחרים שהם חוץ לכלי לפי מה דאמרינן במנחות דצירוף כלי הוא רק לגואי ולא לבראי אפשר דה"נ חשיב לבראי כיון דכל הצירוף א"צ רק לענין לטמא אחרים שהם חוץ לכלי]

[עוד יש מעלה בקדש שהרביעי פסול בקדש ולא בתרומה וכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לטהרות נראה לי שמחוסר כפורים ג"כ יעשה כי הוא פוסל את הקדש בנגיעה כמו טבול יום כו' עכ"ל ויש לעיין טובא ע"ז שכתב ונראה לי הא כמה משניות מפורשות ע"ז במעילה כמו חטאת העוף כו' נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמח"כ כו' וכן המנחות מועלין בהן משהוקדשו קידשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמח"כ כו']

עוד ממעלות הקדש שאונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש ולא לתרומה וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' אבות הטומאה דלא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל נוגעים בקדשים קודם טבילה ע"ש וכתב הכ"מ שם דבפ' טבול יום לא אמרינן זה דמותר ליגע אלא גבי אונן מ"מ משמע ליה לרבנו דה"ה למח"כ כיון דבהדי הדדי מיתני ע"ש ולענ"ד נראה מקור להרמב"ם ז"ל דאף מח"כ מותר ליגע דאמרינן גבי פרת חטאת שריפת אונן ומח"כ כשרה ומשמע דכשרה אף מדרבנן והא מח"כ צריך טבילה מדרבנן ואע"ג דטבול יום כשר בפרה מיהו באותה טומאה דרבנן שהטילו על מח"כ עדיין הוא קודם טבילה ואי מח"כ צריך טבילה לקדש כ"ש לחטאת ומוכח דכל הטומאה היא רק לאכילה ולא לנגיעה: סימן לח. ביאת מקדש

מ"ע לשלח הטמאים מן המקדש דכתיב וישלחו מן המחנה כו' וטמא שנכנס למקדש עובר ג"כ בלאו דלא יטמאו את מחניהם כו' וחייב כרת וכן בנכנס טהור למקדש ונטמא שם ושהה כשיעור השתחויה או השתחוה או יצא בארוכה חייב בקצרה פטור ושיעור שהייה כדי השתחויה הוא מהלכה כדאמרינן בשבועות (ט"ז ע"ב) והנה בזה דיצא בקצרה פטור אע"ג שהיה ביציאתו שיעור שהייה י"ל ב' טעמים חדא דאנוס הוא דמאי הו"ל למעבד ועוד דאין כאן שהייה דשהייה מקרי דוקא כשאינו יוצא אבל כשיוצא אין כאן שהייה והנה בשבועות שם אמרינן דקצרה שאמרו אפילו עקב בצד גודל ואפילו כל היום כולו ושם ליכא טעם דאנוס דל"ל להלוך עקב בצד גודל ולשהות יותר וע"כ התם הטעם דליכא שהייה כיון דעסוק הוא ביציאה אפילו כל היום כולו לא מקרי שהייה אך יש לעיין לפי מה דאיבעי לן התם או צריך שהייה למלקות א"כ אי אין צריך שהייה למלקות ביצא בקצרה עקב בצד גודל ליחייב מלקות שהרי טימא המקדש שהיה שם שלא לצורך ואין לפוטרו משום דלא מקרי שהייה כל שעסוק ביציאה דהא לא בעי שהייה למלקות ואף שכתבו התוס' שם דאף אי א"צ שהייה למלקות הוא רק שהייה כשיעור השתחויה אבל כדי כניסה ויציאה בעי כמו בלבוש כלאים דצריך שהייה כדי פשיטה ולבישה ע"ש אך בזה אין נפקותא בין הולך לעומד בשלמא בשהייה דגמירי בטומאה י"ל דמקרי שהייה דוקא בעומד אבל לא בשוהה דרך יציאה שכן נאמרה ההלכה אבל אי למלקות לא גמירי שהייה וצריך רק שהייה כמו בשאר איסורים וכמו בכלאים דצריך שהייה כדי פשיטה ולבישה בזה אין