מקדש דוד חלק ב רטז

וראויין להקרבה ומש"ה בפרה דמטמאה טומאת אוכלין צריך לטעם דחיבת הקדש מכשירתה דקודם שנעשית אפר אין בה רק חיבת הקדש ומשום דחטאת קרייה רחמנא ועבודותיה כעין עבודות פנים (יש לעיין איך העבירו מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה במעשה שהיה הא ספינת הירדן טמאה כדאמרינן בשבת פ"ג וראויה למדרס ואמרינן בפרה פ"י דכל הראוי ליטמא טומאת מדרס מידף לחטאת בין טמא בין טהור]

והנה למ"ד טומאת משקין דרבנן ודאי טומאת מי חטאת אינה אלא מדרבנן ויש לעיין דבזבחים (צ"ג) אמר ר"א מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה וכתב רש"י ז"ל שם דלא מצינו בתורה שהוזקקה לטבול לנדתה תחלה ולקבל הזאה ע"ש ויש לעיין הא ר"א ס"ל בפסחים (ט"ז) דאין טומאה למשקין כל עיקר ולרב שם הוא דכן ממש א"כ לדידיה טומאת מי חטאת אינה אלא מדרבנן א"כ מה ראיה מדלא הצריכה התורה לטבול ואח"כ לקבל הזאה וצ"ע בההיא דר' אלעזר אומר דמי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה יש לעיין הא אם נטמאו המים א"כ נטמא גם הכלי דהא משקין מטמאין את הכלים א"כ ליפסל משום דאינו מקום טהור דאפילו לר' אליעזר דס"ל בפרה פ"י מ"ג בקלל של חטאת שנתנו ע"ג שרץ טהור כתב הר"מ שם משום דס"ל דכל שהכלי טהור מקום טהור הוא ע"ש א"כ בשנטמא הכלי עצמה לכ"ע לאו מקום טהור הוא וצ"ל דר"א ס"ל כר' יוסי שם בנתנו ע"ג אוכלין ומשקין וע"ג כתבי הקדש טהור דס"ל דבטומאה דרבנן מקרי מקום טהור א"כ ה"נ כיון דזה דמשקה מטמא כלי הוא מדרבנן מקרי מקום טהור ולא כחכמים שם דס"ל דאף בטומאה דרבנן לאו מקום טהור הוא ע"ש]

[הנה לפי מאי דקי"ל דמי חטאת ואפר חטאת מקבלין טומאה אי אפשר להיות מי חטאת בחו"ל וכן אמרינן להדיא בתוספתא פרה פ"ב רש"א אפרן ירדה עמהן לבבל אמרו לו והלא נטמא בארץ העמים א"ל לא גזרו טומאה בארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ע"ש והא דאמרינן בפרה פ"ז מ"ז גבי המכנן את החבל כו' לזה הכשירו הוראת שעה ואמרינן עלה בתוספתא הלכה זו עלו עליה בני אסייא שלשה רגלים ליבנה כו' צ"ל שהיו בני אסייא שגרו בא"י. והנה בחגיגה כ"ה אמרינן דרצועה של ארץ העמים מפסקת בין יהודה לגליל ואי אפשר להביא יין ושמן מגליל לירושלם להקריבן דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל ומקשינן והאמר עולא חברייא מדכן בגלילא ואמרינן מניחין ולכשיבא אליהו ויטהרנה ויש לעיין דהא נראה מזה שהיו נוהגין טומאה וטהרה בגליל וע"כ היה להם מי חטאת ואיך העבירו מי חטאת או אפר חטאת מירושלם לגליל הא רצועה של ארץ העמים מפסקת ומי חטאת ואפר חטאת אין ניצולין בצמיד פתיל כדאמרינן שם ואפשר לפי מה דאמרינן בתוספתא פרה פ"ח מי חטאת שהגלידו וחזרו ונמוחו כשרים ואמרינן בתוספתא טהרות שהביא הר"ש ז"ל פ"ג מ"ב דמים טמאים שהגלידו טהורין דמים שהגלידו אינו לא אוכל ולא משקה א"כ אפשר שהיו מגלידין את מי חטאת ומעבירין דרך הרצועה וחוזרין וממחין אותו]

ד) עוד יש מעלה בקדש שהכלי מצרף לקדש ולא לתרומה ובמנחות (כ"ד ע"ב) אמרינן א"ר עשרון שחלקו ואבד אחד מהן והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון והרי שלשתן מונחין בביסא נטמא אבוד אבוד וראשון מצטרפין מופרש אין מצטרף נטמא מופרש מופרש וראשון מצטרפין אבוד אין מצטרף נטמא ראשון שניהם מצטרפין כו' ע"ש והכא ע"כ כולן חשיבי צריכים לכלי דהא נטמא ראשון שניהם מצטרפין ונטמאו כולן ואפ"ה אם נטמא אבוד רק הראשון נטמא וכן אם נטמא מופרש רק הראשון נטמא ונראה מזה דלא סגי במה שצריכים לכלי ובעינן ג"כ שיוקבעו זה עם זה ועם זה שלא הוקבע אינו מצטרף בצירוף כלי והכא האבוד לא הוקבע רק עם הראשון וכן המופרש. ובזה אתי שפיר מה דאמרינן בירושלמי גבי הוסיף ר"ע הסולת כו' והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולו דמיירי בשל יוה"כ שמה שהוא חותה הוא מכניס אבל בשל שאר ימות השנה אמרינן נתפזר מהם כקב גחלים מכבדן לאמה והתוס' חגיגה (כ"ג ע"ב) עמדו בזה למה מחתת הכסף שחותה בכל יום אינו מצרפן ור"י מפרש התם שהוקשה להירושלמי למה פוסל את כולם כיון שיש הרבה שאינו צריך ע"ש וקשה נהי דאיכא נמי גחלים שא"צ לכלי דנתפזרו אח"כ כקב גחלים מ"מ הא אינו מבורר איזו צריך ואיזו א"צ א"כ ע"כ פוסל את כולן ולפ"ז אתי שפיר כיון דלבד שיהא צריך לכלי בעינן נמי שיוקבעו זה עם זה וכיון דהגחלים שחותה במחתת הכסף היה מפזר מהם אח"כ כקב גחלים ויכול לפזר איזה שירצה א"כ עדיין לא הוקבע הגחלת שנגע בה הטבול יום עם גחלים אחרים ומש"ה אין הכלי מצרפן כלל

והנה במנחות (כ"ד) אמרינן הושיט אחד לביניהן מהו ופי' רש"י ז"ל דהושיט חצי עשרון לבין הנך חצאי עשרון ואמרינן שם צריך לכלי כלי מצרפו א"צ לכלי אין כלי מצרפו והרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' אבות הטומאות פי' בהושיט אחד לביניהם אם א"צ לכלי ונטמא אחד של הצדדים לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד דס"ל כיון שיש ביניהם שא"צ לכלי מפסיק ואף זה שצריך לכלי לא נטמא והראב"ד ז"ל שם השיג עליו וכתב דאם האמצעי א"צ לכלי רק הציל את עצמו דאינו מתטמא במה שנגע הטומאה באחד מאלו אבל אלו הצריכים לכלי נטמאו ע"ש ונראה דמש"ה פי' הרמב"ם ז"ל כן דאי לענין שיציל את עצמו למה צריך בגמרא לטעם שא"צ לכלי אין הכלי מצרפו תי"ל דהאי חצי עשרון שהושיט ביניהם לא הוקבע עם שום אחד מהב' חצי עשרונות של הצדדים ובענין זה אפילו אם צריך לכלי אין הכלי מצרפן וכמו ההיא דעשרון שחלקו כו' ולכן פ' דהאיבעיא הוא לענין שיפסיק בין הב' חצאי עשרון של הצדדים דאם א"צ לכלי כלל מפסיק אבל אם צריך לכלי רק שלא הוקבע עמהם נהי דאינו מתטמא מנגיעתן מ"מ אינו מפסיק דהא בעשרון שחלקו ואבד אחד מהן והפריש אחר תחתיו ושלשתן מונחין בביסא דאמרינן נטמא אבוד אבוד וראשון מצטרפין מופרש אינו מצטרף אין חילוק ואפילו אם המופרש מונח ביניהן ג"כ נטמא אבוד ראשון טמא

ובעיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל אם יש ביניהם דבר שא"צ לכלי אם מפסיק או רק הציל את עצמו כתב הכ"מ שם על הראב"ד ז"ל למה דחה פירוש רבנו שהרי יש ליתן בו טוב טעם ודעת שאין הכלי מצרף אלא כשאין ביניהם דבר שא"צ לכלי כו' ונראה דהרמב"ם והראב"ד ז"ל בהא פליגי דלהרמב"ם ז"ל צירוף כלי הוי כמו חיבור דאעפ"י שאין נוגעין זה בזה הכלי מצרפן כאילו נוגעין א"כ שפיר י"ל היכא שיש ביניהם דבר אחד מפסיק אין הכלי יכול לחברן דאדרבה אותו דבר מפסיק שלא יהא חשוב חיבור ולהראב"ד ז"ל אין צירוף כלי מחבר כאילו נוגע זה בזה אלא מצרפו להיות דבר אחד וכדמפקינן מקרא כף אחת התורה עשאו למה שבכף אחת והיכא שהם דבר אחד אפילו אם יש הפסק ביניהם ג"כ אם נטמא זה נטמא זה דהא אמרינן בשבת (נ"ח) דהזוג והענבל חיבור ואע"ג דנתפרקו זה מזה כיון שההדיוט יכול להחזירן עדיין הם כלי אחד ואם נטמא זה נטמא זה ואפילו מאן דפליג התם ס"ל דלאחר שניטלו זה מזה אף דההדיוט יכול להחזירן לא חשיב דבר אחד לטומאה אבל הכא כיון שהתורה עשאו לכל מה שבכף אחת כיון שהם דבר אחד לא איכפת לן אם יש הפסק ביניהם א"כ ל"ש שיפסיק איזו דבר ביניהם כי לא איכפת לן בהפסק כלל: