מקדש דוד חלק ב ריד

בכולו א"צ כאן דהא איכא נגיעה בכל חרדל וחרדל שהרי כולן מתטמאין מאויר כ"ח [והנה ע"ז דלצירוף לכביצה עכ"פ בעינן נגיעה זו בזו והרמב"ם ז"ל שם חולק על הראב"ד ז"ל וס"ל דצריך דוקא שיעשה גוש אחד יש לעיין מההיא דטהרות פ"א מ"ה כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון חזר וחלקן זה שני וזה שני דבכ"א יש חצי ביצה אוכל ראשון וחצי ביצה אוכל שני נפל זה לעצמו וזה לעצמו לתוך ככר של תרומה פסלוהו נפלו שניהן כאחת עשאוהו שני ע"ש ואעפ"י שאין נוגעין זה בזה מ"מ מצטרפין לכביצה לטמא אחרים]

והנה מזה דאמרינן במנחות (ק"ב) דנותר לר"ש מטמא טומאת אוכלין משום דחיבת הקדש מכשירתו מוכח דאף בפסולים שייך חיבת הקדש ועוד ע"כ צ"ל כן דהא עצים ולבונה כשנטמאו נפסלו ואי פקעה חיבת הקדש שלהם וא"כ אינן עוד אוכל א"כ ליפקע טומאתן דהוי כמו אוכל שנטמא ואח"כ נפסל מאכילת הכלב דנפקעה טומאתו דהא עצים ולבונה מצד עצמו אף לכלב לא חזו מיהו אפשר דזה דוקא היכא שהיתה לו שעת הכושר כמו נותר דכבר נחתא ליה חיבת הקדש תו לא פקע כשנפסל אבל לכתחילה לא וכן משמע ממ"ש התוס' שם (ק"א ע"ב) שדקדקו דחיבת הקדש לא מהני לשוייה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאל"כ פיגל במנחה יטמא לר"ש טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם פיגול מיד כשנתקדש בכלי דחיבת הקדש מכשרתה עכ"ל ונראה מזה דרק קודם פיגול כשהיתה לו שעת הכושר אז חיבת הקדש הכשירתה אבל לאחר שנעשה פיגול לא א"כ בזבח כשפיגל בשחיטה לא נחתא ליה חיבת הקדש מיהו לרבנן דס"ל דכל פיגול מטמא טומאת אוכלין נראה דאפילו פיגל בשחיטה אין הבשר צריך הכשר מים אע"ג דל"ש בו חיבת הקדש דהתם הדם עצמו מכשיר ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר זהו משום על הארץ תשפכנו כמים ודם קדשים אינו נשפך כמים דצריך לקבלן בכלי אך בפיגל בשחיטה דליכא מצות קבלה הדם שפיר מכשיר אך מ"מ איכא נפקותא אם יש בפיגול משום חיבת הקדש או לא לענין החלבים דעל החלב לא מהני הכשר שחיטה משום דצריך מחשבה כדאמרינן בחולין (קכ"ח) ואי חיבת הקדש מכשירתו אף החלב מטמא טומאת אוכלין ובפיגל במליקה ג"כ יש לעיין אי מטמא טומאת אוכלין אי ל"ש בפיגול חיבת הקדש דאפשר דדם מליקה אינו מכשיר דאשכחן זה רק בדם שחיטה מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים אבל דם מליקה הוי כדם חללים דבבהמה אינו מכשיר ואפר תפוח קודם תרומת הדשן נראה ודאי דמקבל טומאה אע"ג דאפר לאו בר קבולי טומאה הוא מ"מ חיבת הקדש מכשרתו כיון דמועלין בו ויש בו עבודת תרומת הדשן ודאי שייך בו חיבת הקדש ואף לאחר תרומת הדשן קודם הוצאת הדשן לר"י דאמר במעילה (ט') דמועלין בו דהוצאת הדשן עבודה היא ודאי שייך בו חיבת הקדש מיהו יש לדון אם נפסל הדשן ע"י טומאה לענין שלא יהא בו מצות הוצאת הדשן]

ב) נראה דכמו שיש חיבת הקדש לאוכלין לשוויי אוכל את מי שאינו אוכל ה"נ יש חיבת הקדש למשקין לשוויי משקה את מי שאינו משקה דאל"כ תקשה משקה קדש של נותר כגון יין ושמן של נותר לר"ש אמאי מטמאין טומאת משקין הא עפרא בעלמא הוא דעומדין לשרוף דהא אף משקין פסולין ג"כ בשריפה כדאמרינן בפ' כל התדיר דהשמן והנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן וע"כ כמו דמתרצינן במנחות (ק"ב) לשאר נותר משום דחבת הקדש מכשירתו ה"נ במשקין ובזה יש לתרץ הא דאמרינן ביומא א"ל ר"ש כ"ג ביוה"כ יוכיח שאין הציץ על מצחו ומרצה דלכאורה קשה דהא ביוה"כ ליכא קמצים וע"כ האי רצוי ציץ הוא על הדם שנטמא [ולי"ל דמיירי בשנטמאו האימורים ובעי ריצוי כדי להזות עליהן הדם הא כיון דבשעת הקטרת האימורים יהיה הציץ על מצחו ויוכל אז להקטיר את האימורים שפיר מקרי יש בשר ועוד הא לרב אשי במנחות (ק"ב) ר"ש לי"ל עומד לזרוק כזרוק דמי לענין טומאת אוכלין וכ"ז שלא זרק הדם אין האימורים מקבלין טומאה כלל ולחד תי' בתוס' שם אפילו אי זרק לבסוף א"כ לא משכחת כלל לר"ש ריצוי ציץ על האימורים לענין זריקת הדם דקודם זריקה אין מקבלין טומאה כלל] הא לר"ש דם שחיטה אינו משקה כלל דהא ס"ל בחולין דשחיטה מכשרת ולא דם דדריש לעל הארץ תשפכנו כמים לדרשא אחריתא א"כ ה"נ לקבולי טומאה דמחד קרא מפקינן לה להכשר וטומאה דחשיב משקה ולפ"ז י"ל דדם קדשים חבת הקדש מכשירתו והוי משקה אף דיש לפקפק בזה דשאני בין אוכל למשקה דבאוכל כל שראוי לאכילה הוא אוכל לקבלי טומאה א"כ כיון שחבת הקדש מכשירתו דהוי כמו ראוי לאכילה מקבל טומאה אבל במשקין אינו מקבל טומאה רק ז' משקין דמפקינן לה מקראי דהא איכא נפקותא בין דם שחיטה לדם חללים אע"ג לענין ראוי לשתיה שניהם שוים וכן דם קדשים כיון דאינו נשפך כמים אינו משקה אע"ג דלשתיה אין נפקותא וכן זה דמי פירות אינו משקה אמרינן בת"כ מפני שי"ל שם לווי דרק אלו משקין דכתיבי בקרא חשיבי משקה לענין טומאה א"כ כיון דס"ל לר"ש דדם שחיטה אינו משקה ורק דם חללים הוי משקה ל"ש דחבת הקדש יעשה דם שחיטה כאילו הוא דם חללים ובזה דמשקה נותר מטמא טומאת משקין משום חיבת הקדש התם ליכא חסרון במין דהא אותו המשקה ראוי לקבל טומאה רק דעומד לשרוף כשרוף דמי מבטל ממנו שם משקה שפיר י"ל חבת הקדש מכשירתו והוי משקה:

יש לדון אי בעינן לר"ש במשקין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דהא כמו באוכלין כתיב מכל האוכל אשר יאכל ה"נ במשקין כתיב וכל משקה אשר ישתה ונ"מ לדם פיגול אי מטמא טומאת משקין דהא פיגול לר"ש אינו מטמא טומאת אוכלין משום דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ונראה לומר דבזה איכא פלוגתא בין רש"י ז"ל ותוס' חולין (ל"ה ע"ב) דאמרינן שם דדם שחיטה לר"ש אינו מכשיר ומקשינן רש"א דם המת אינו מכשיר הא דם שחיטה מכשיר לא הא דם חללים מכשיר ופי' רש"י ז"ל דמיירי בבהמה שמתה או שנהרגה ותוס' שם השיגו על רש"י ז"ל וכתבו דמיירי באדם ע"ש ונראה דזה דחקו לרש"י ז"ל לאוקמא בבהמה דהא התם לר"ש קיימינן ובעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ודם המת ודם חללים של אדם אסור בהנאה ולא היתה לו שעת הכושר וע"כ מוקי לה דמיירי בשל בהמה ומתוס' דמוקי לה בשל אדם מוכרח דס"ל דלר"ש במשקין לא בעינן יכול להאכילו לאחרים [על הא דס"ל לר"ש דפיגול אינו מטמא טומאת אוכלין יש להקשות דהא אמרינן בפסחים (ט"ו) הפיגול והנותר והטמא בש"א אין נשרפין כאחד ובה"א נשרפין כאחת דפליגי אי רשאי להוסיף טומאה על טומאתו ומוכח דב"ש וב"ה ס"ל דפיגול מטמא טומאת אוכלין ואיך יחלוק ר"ש אב"ש וב"ה]

הנה בזה דמקשינן במנחות לר"ש פרה אמאי מטמאה טומאת אוכלין דעפרא בעלמא היא ומתרצינן חבת הקדש מכשירתו הקשו בתוס' ב"ק ע"ז הא מתחילת נגיעת השרץ נפסלה ואינה עומדת עוד לישרף ובסוף נגיעה תטמא טומאת אוכלין ע"ש והנה יש לעיין טובא בדברי התוס' דהא בעי ר"ש נמי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ופרה מטמאה טומאת אוכלין מפני שהיה לה שעת הכושר היינו דהיה אפשר לפדותה אחר שחיטה אך אי לא נימא דחבת הקדש מכשירתה וכיון דעומד לשרוף כשרוף דמי אינה אוכל רק כיון דנגע בה שרץ ונפסלה ואינה עומדת עתה עוד לשריפה נעשית עתה אוכל הא עתה אינה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ול"ש לומר שהיתה לה שעת הכושר כיון