מקדש דוד חלק ב ריג

ועד סוף מטמאים בגדים משום התעסקות וכן לשורף את הפרה שמטמא בגדים תי"ל שמטמא בגדים משום משא ולי"ל דאצטריך למתעסק בה ולא הזיז בה אבר דבכה"ג לא חשיב התעסקות כדמוכח בב"מ (צ"ג) גבי המשמר את הפרה דמטמא בגדים רק מד"ס אבל מדאורייתא אינו מטמא עד שיעשה מעשה בגופה וזה דמשמר מטמא מד"ס הוא גזירה שמא יזיז בה אבר ע"ש ועוד יותר קשה לכ"ע ל"ל קרא לאוסף את אפר הפרה דמטמא בגדים הא אפר פרה לכ"ע מטמא במשא ונראה לומר כיון דזה דאפר פרה מטמא במשא הוא משום דהוי כמי חטאת וכן הפרה עצמה לר"י לאחר שנשחטה א"כ כמו במי חטאת המזה והמזין עליו טהורים והנוגע טמא דכל שנוגע ונושא לצורך הזאה אינו מטמא ה"ה האפר כשאוסף אותו הוא לצורך הזאה של אח"כ וכן כל ההתעסקות בפרה א"כ כה"ג אינו מטמא ואצטריך קרא דטמא בשביל התעסקות] [נראה דזה דלר"ש פרים ושעירים הנשרפים אין מטמאין טומאת אוכלין הוא רק משניטלו האימורים עד שיותך הבשר דקודם נטילת האימורים כיון דהאימורים מטמאים טומאת אוכלין א"כ הבשר הוי יד לאימורים ולאחר שיותך הבשר בבית הדשן דעדיין ראוי לאכילה כמ"ש התוס' זבחים (מ"ה ע"ב) ד"ה אבל אז הוי שפיר אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דנפקי אז מידי מעילה כדאמרינן במעילה ט']

נראה דזה דאמרינן דפרה לר"ש מטמאה טומאת אוכלין משום דחיבת הקדש מכשירתה שייך רק לאחר הזאה דאז שייך בה חיבת הקדש אבל קודם הזאה כיון דס"ל לר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה ל"ש בה חיבת הקדש כיון דאפשר לפדותה דאף בקדשי מזבח כל שי"ל פדיון ל"ש חיבת הקדש כמ"ש תוס' מנחות (כ"א) גבי עצים ע"ש ורק מההזאה ואילך דלי"ל פדיון כמ"ש תוס' ב"ק ע"ז שייך בה חיבת הקדש וזה דפרה מטמאה טומאת אוכלין אף קודם הזאה נראה משום דאז א"צ לחיבת הקדש דעדיין אינה עומדת לישרף דהא מחוסר הזאה וכמו דלא אמרינן לר"ש כל העומד לזרוק כו' קודם קבלה כמ"ש תוס' שם משום דעדיין מחוסר קבלה וזה דקודם הזאה מקבלת טומאה שלא בהכשר ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר ונראה דאף בפרה שייך זה דהא הדם אינו נשפך כמים שהרי צריך לקבל הדם ולעשות מהם הזאות מ"מ ר"ש לטעמיה דס"ל שחיטה מכשרת ולא דם ולרבנן כיון דס"ל דאם נשחטה ע"ג מערכתה אי"ל פדיה שייך בה חיבת הקדש מתחילה ועד סוף ומש"ה מקבלת טומאה שלא בהכשר. [הנה התוס' בחגיגה שם הוכיחו מדאמרינן דצירוף כלי דלבונה הוא מדרבנן מכלל דלבונה עצמה מטמאה מדאורייתא דחיבת הקדש דאורייתא ע"ש ויש לעיין לפמ"ש תוס' שם דעצים ולבונה צריכים הכשר מים הא מדאורייתא אין אוכל פחות מכביצה מקבל הכשר כמ"ש תוס' כריתות (י"ג) ולבונה עשויה קרטין קרטין ולית בה כביצה] [ובמלח של קדשים יש לדון או מקבל טומאה משום חיבת הקדש דמלח מצד עצמו אינו מקבל טומאה כמ"ש תוס' ב"ב (כ' ע"א) כיון דלחבת הקדש צריך קדושת כ"ש ובעצים דיש בהם חיבת הקדש כתבו התוס' זבחים (ל"ד) דמה דמשפי להו לגזרין חשיב כמו קדושת כלי אבל במלח דלא אשכחן קדושת כלי וגם א"צ שום תיקון נראה דלית בהו חבת הקדש מיהו נראה דלאחר שנתן המלח ע"ג האבר דאמרינן במנחות דהמלח שעל האבר מועלין בו משום דכתיב והשליכו עליהם הכהנים מלח והעלו אותם עולה לה' וכתב רש"י ז"ל דאבר עם מלחו שניהם קרויין עולה ע"ש א"כ כמו דמהני זה למעילה ה"נ מהני לחיבת הקדש דבטל המלח להאבר וי"ל דין עולה] [עוד יש לדון בהנך דמקבלי טומאה משום חבת הקדש אם יש להם דין יד ושומר להכניס ולהוציא את הטומאה ולהצטרף כשאר אוכלין דעצים ולבונה אע"ג דחיבת הקדש מכשירתן מ"מ אינן כאוכל גמור לכ"ד שהרי כתבו התוס' פ"ק דפסחים דמשכחת לה שלישי אע"ג דאין אוכל מטמא אוכל ע"י עצים ולבונה ע"ש אלמא דאינן כאוכל לכ"ד]

כתבו התוס' סוטה (כ"ה ע"ב) דזה דפרה לרבנן מטמאה טומאת אוכלין אע"ג דאסורה בהנאה וכתותי מכתת שיעורה הוא משום חיבת הקדש והקשו אמאי כה"כ לרבנן מטמאה טומאת אוכלין הא כתותי מכתת שיעוריה ע"ש ויש לעיין מה מועיל חיבת הקדש לענין כתותי מכתת שיעוריה ואפשר לומר עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל טהרות פ"א מ"ט גבי ככרות הקדש שבתוך גומותיהן מים מוקדשים נטמאה אחת מהן בשרץ כולן טמאות ובתרומה מטמא שנים ופוסל אחד ופי' הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם דמיירי שבתוך הלחם היו גומות והיו שם מים מוקדשים וכיון דמשקין לעולם תחלה וכשנגע הככר השני בראשון נעשה שני והמשקין שבו תחלה וכן לכל הככרות וכתב דאע"ג דאין הככר השני נגע בהמשקין של הראשון אלא בהככר עצמו מ"מ משום חבת הקדש הוי כמו שנגע הככר בהמשקין דחשיב חיבור אבל בתרומה דליכא חבת הקדש מטמא רק שנים ופוסל אחד ע"ש ונראה מזה דחבת הקדש מהני גם לענין חיבור דהנגיעה בככר חשיב כנוגע במשקין וא"כ כיון דזה דכתותי מכתת שיעוריה לפמ"ש האחרונים ז"ל היינו רק דהשיעור חשיב ככתות היינו דאינו כמו דבר אחד שלם רק ככתות מההיא דחולין פ"ט דבכסוי הדם ל"ש כתותי מכתת שעוריה דכ"כ דמכתת מעלי לכסוי] היינו דלא חשיב חיבור דהוי כמו דכתית אבל כיון דחיבת הקדש מהני נמי לחבר דאף בדבר דלא חשיב חיבור חיבת הקדש מחברתו ה"נ דמהני חבת הקדש בדבר דכתותי מכתת שיעוריה אך יותר נראה בכוונת התוס' דזה דאמרינן באיסורי הנאה כתותי מכתת שעוריה הוא משום דבטל חשיבותו כיון שהוא איסורי הנאה ול"ש חשיבות של שיעור ובחבת הקדש כיון שחבת הקדש מחשבתו שייך בו חשיבות של שיעור ומ"ש הרמב"ם ז"ל דמהני חבת הקדש לענין חיבור לכאורה קשה להולמו דמה שייך חבת הקדש לענין חיבור ונראה לפי מה דחזינן ברפ"ק דטבול יום באופה חמיטה ע"ג חמיטה דאינו חיבור כשנגע בהן טבול יום אבל לשאר כל הטמאים הוי חיבור ע"ש נראה דכל שחמור לענין טומאה חמור נמי לענין חיבור ה"נ כיון דחבת הקדש י"ל חומרות לענין טומאה דמטמא אף עצים ולבונה ומטמא שלא בהכשר ה"נ דחמיר לענין חיבור

ובעיקר מה שהקשו בתוס' בכה"כ אמאי מטמא טומאת אוכלין הא כתותי מכתת שיעוריה י"ל לפי מה דאמרינן בעדיות דאוכל פרוד נהי דלא חשיב חיבור לענין שאם נגע באחד לא נטמא חברו מ"מ מצטרפין לכביצה דאם היתה נגיעה בכל הפירורין מצטרפין שיעור כביצה וכתב הראב"ד בפ"ז מהל' ט"א דבאוכל פרוד לא בעינן שיעשה אותם גוש אחד רק סגי בנגיעה דכל שהפירורין נוגעין זה בזה מצטרף לכביצה א"כ זה דהקשו התוס' בכה"כ אמאי מטמא טומאת אוכלין נימא כתותי מכתת שיעוריה היינו משום דבעינן לטומאת אוכלין שיעור כביצה אך כיון דזה דכתותי מכתת שיעוריה הוא רק דחשיב ככתות ואינו דבר אחד מ"מ לענין שיעור כביצה סגי אם נוגע זה בזה א"כ אפילו אי חשבינן ככתות כיון דעכ"פ איכא נגיעה מצטרף לכביצה ולענין שנוגע במקצת חשיב נגיעה בכולו כיון דבמציאות הוי חבור ודאי חשיב נגיעה בכולה דרק לענין שיעור אמרינן דחשיב כמו כתות

ובזה מתיישב ג"כ קושית התוס' שבת (צ"א) על הא דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה מההיא דהתורה העידה על כ"ח אפילו מלא חרדל ותי' דחרדל לאו דוקא אלא מלא ביצים ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר דלענין לצרופי לכביצה סגי בנגיעה וכיון דהחרדל נוגע זה בזה מצטרפין לכביצה ולזה דנגיעה במקצת יהא חשיב כנגיעה