מקדש דוד חלק ב ריב

לקבל טומאה מחדש ולמה בעינן שיהא דוקא יותר מכביצה אמאי לא יחזרו לטומאתן הישנה שהיה להם קודם שקרשו דהא אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שם מים טמאים שהגלידו טהורין חזרו ונמוחו חזרו לטומאתן ישנה אלמא כל שבטל ממנו תורת משקה ע"י שקרש כשחזר ונמוח חוזר לטומאתו הישנה א"כ ברוטב וגריסין וחלב שהיו משקה ונטמאו כשקרשו וחזרו ונמוחו אמאי לא יחזרו לטומאתן הישנה ונראה מזה דדוקא במים שהגלידו שאז אינן לא אוכל ולא משקה כדאמרינן שם בתוספתא לא נעקר מהם תורת משקה לגמרי והוי רק כישן וכשחזר ונמוח חוזרין לכמות שהיו עם טומאתן הישנה אבל ברוטב וגריסין וחלב דכשקרשו הם נעשו אוכל דהא קתני דכשקרשו הם שניים וכיון דאי אפשר להיות אוכל ומשקה יחד נתבטלה תורת משקה מהם לגמרי ואף לאחר שחזרו ונמוחו הו' עתה כמשקה חדש לגמרי וצריך לקבולי טומאה מחדש ומוכח דאוכל מבטל טפי תורת משקה מדבר שאינו לא אוכל ולא משקה ה"נ להפך דמשקה מבטלת תורת אוכל דאי אפשר להיות אוכל ומשקה כאחד [על הא דמקשינן בפסחים למ"ד משקין בית מטבחייא דכן ממש מההיא דעל מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב כו' ומתרצינן מדרבנן ודלא כר"י בן יועזר כו' יש לעיין אמאי לא אמרינן דמיירי בדם שקרש דהא דם שקרש כשר בחטאות החיצוניות כדאמרינן במנחות (כ"א) ואמרינן בתוספתא טהרות דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה חישב לאוכלין מטמא טומאת אוכלין כו' א"כ חבת הקדש מכשירתו לאוכל והוי נמי דבר גוש ומה עצים ולבונה חבת הקדש מכשירתו לאוכל כ"ש דם שקרש דמהני מחשבה לעשותו אוכל דמהני חבת הקדש לשוויי אוכל]

כתבו התוס' חגיגה (כ"ג ע"ב) ד"ה והא דלכ"ע עצים ולבונה מקבלי טומאה מדאורייתא דחיבת הקדש דאורייתא וזה דקרי לה בפסחים מעלה דאורייתא הוא וכתבו דזה דאמרינן במנחות (כ"א) דעצים ולבונה א"צ מלח לפי שאין מקבלין טומאה היינו בלא הכשר מים ואע"ג דחיבת הקדש מכשרת מ"מ עצים ולבונה דבחולין אין מקבלין טומאה אף בהכשר איכא למימר דמרבינן בהקדש רק בהכשר ע"ש והנה לפי דברי התוס' אתי שפיר מה שקשה במנחות שם דאמרינן יצאו עצים ולבונה דא"צ מלח שאינן מקבלין טומאה יצאה קטורת לפי שאינה על מזבח החיצון ולמה לטעם שאינה על מזבח החיצון תי"ל ג"כ שאינה מקבלת טומאה שהרי אינה אוכל כמו עצים ולבונה ולפ"ז כיון דהא דאמרינן יצאו עצים ולבונה שאין מקבלין טומאה היינו שלא בהכשר בקטורת לא משכחת לה זה דקטורת לעולם מוכשרת היא שהרי יש שם יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא

הנה לפי דברי התוס' בחגיגה דעצים ולבונה צריכים הכשר מים היינו דחיבת הקדש אי אפשר לעשות תרתי לעשותו אוכל וגם להכשירו יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג מהל' אבות הטומאות ה"ג פרה אדומה ושעירין הנשרפים אעפ"י שמטמאין המתעסקין בהן אם חישב עליהן לאכילה צריכים שתגע בהם טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלין עכ"ל דס"ל דטומאת המתעסקין לא חשיב סופו לטמא טומאה חמורה כמ"ש הכ"מ שם וקשה אמאי לא בעי נמי הכשר מים לאחר שחישב לאכילה ולפ"ז אתי שפיר דהא בלא"ה קשה נהי דלא חשיב סופו לטמא טומאה חמורה מ"מ ל"ל מחשבה נימא חבת הקדש מכשרתו כמו עצים ולבונה אך לפמ"ש התוס' דחיבת הקדש אינה יכולה לפעול ב' פעולות לשוויי אוכל וגם להכשיר א"כ ה"נ כיון דפרים הנשרפים ופרה צריכים מחשבה אי אפשר לחיבת הקדש לעשותו אוכל וגם להכשיר והכשר מים לא תשכחת לה בפרה ופרים הנשרפים דבעינן לרצון דהא אמרינן בפסחים (כ') דמשכחת לה הכשר מים בבהמת קדשים רק בפרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה וכתב רש"י ז"ל דנקט פרה של שלמים לפי שהבשר והעור של הבעלים ומעבירה בנהר כדי שתהא נוח להפשיט ע"ש א"כ בפרה ופרים הנשרפים שאין בהם הפשט והם ועורותיהם נשרפין ואין צריך כלל למה שנפלו עליה המים אינו מכשיר מיהו אם חישב עליהן לאוכלין כיון דנעשה אוכל בלא חיבת הקדש א"צ תו הכשר מים כשאר קדשים דא"ל הכשר דחבת הקדש מכשרתן [ואע"ג דחלב נמי צריך מחשבה חוץ מבשווקים ומ"מ חלב קדשים א"צ לא מחשבה ולא הכשר דחיבת הקדש מכשירתו התם הוא משום דאכילת מזבח חשובה אכילה כמ"ש תוס' מנחות (ק"א) דמש"ה עולה לר"ש מטמא טומאת אוכלין ואע"ג דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאכילת מזבח חשובה אכילה ע"ש מיהו אפ"ה בעצים ולבונה צריך לחיבת הקדש מכשירתו ובלא"ה לא הוי מקבלי טומאה ואע"ג דאכילת מזבח שמה אכילה דלטומאת אוכלין לא סגי במה שעומד לאכילה ובעינן ג"כ שיהא הדבר ראוי לאכילה דאם לא לאו תורת אוכל עליו ומש"ה בעצים ולבונה אף דעומדין לאכילת מזבח אין מקבלין טומאה בלא חיבת הקדש אבל חלב דראוי לאכילה מצד עצמו דהא בשווקים א"צ מחשבה רק בעינן ג"כ שיהא עומד לאכילה ומש"ה בכ"מ חוץ מבשווקים צריך מחשבה חלב קדשים כיון דאכילת מזבח שמה אכילה א"כ עומד לאכילה וא"צ מחשבה ומש"ה מהני חיבת הקדש דא"צ הכשר כמו שאר קדשים אבל פרים הנשרפים דאין בהם אכילת מזבח דמה דנשרפין חוץ לג' מחנות לא חשיב כמו אכילה דהא לר"ש פרים הנשרפים אין מטמאין טומאת אוכלין משום דאינו אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים א"כ צריך מחשבה]

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' פרה ה"ז חולק על דבריו בהל' אבות הטומאות וס"ל דרק פרים ושעירים הנשרפים אין מטמאין אוכלין בלא קבלת טומאה אבל פרה מטמאה וכתב שם הכ"מ בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם ז"ל פוסק כר"ש בתוספתא דפרה מטמאה טומאת אוכלין ופרים ושעירים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלין ע"ש אך קשה לומר כן דהא טעמא דר"ש בפרים הנשרפין הוא משום דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ופרה היתה לה שעת הכושר והרמב"ם ז"ל אינו פוסק כר"ש דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים שהרי פסק דערלה וכה"כ מטמאין טומאת אוכלין ונראה דאף הרמב"ם ז"ל כאן ג"כ ס"ל כמו דס"ל בהל' אבות הטומאות דטומאה ע"י התעסקות לא חשיב סופו לטמא טומאה חמורה ומש"ה פרים ושעירים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלין וזה דפרה מטמאה טומאת אוכלין הוא משום דסופה לטמא טומאה חמורה כשתיעשה אפר דאפר פרה הוא אב הטומאה כדאמרינן בפרה פ"ט ה"ז אפר פרה שנתערב עם אפר מקלה הולכין אחר הרוב ליטמא ומייתינן לה בבכורות (כ"ג) וכתב רש"י ז"ל דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין במשא ומשום דכתיב והנוגע במי הנדה יטמא כו' ע"ש דטומאת מי חטאת אינו רק במים מקודשין כ"א גם באפר ואע"ג דהרמב"ם ז"ל מפרש לההיא דאפר פרה שנתערב באפר מקלה דמיירי שקידש בכולן ונגע בהמים מ"מ אי אפשר לומר דאין אפר פרה מטמא דאמרינן בהדיא בתוספתא פרה פ"ו רי"א פרה כיון ששחטה מטמאה במשא כאפרה ע"ש ואע"ג דלא קי"ל בהא כר"י דתכף לאחר שחיטה כבר י"ל טומאה חמורה אבל באפר נראה דלית מאן דפליג בזה א"כ פרה לאחר שחיטה מטמאה טומאת אוכלין מפני שסופה לטמא טומאה חמורה כשתיעשה אפר (הנה לר"י דס"ל דפרה כיון שנשחטה מטמאה במשא כאפרה יש לעיין א"כ ל"ל קרא להעוסקין בפרה מתחילה